מותו של אמיל זולא (בצרפתית: La mort d'Émile Zola) התרחש בבוקר 29 בספטמבר 1902, בביתו שבפריז, צרפת. אמיל זולא נמצא מת בביתו, כתוצאה מחנק מגזי הבעירה באח ורעייתו, אלכסנדרין זולא, הייתה מטושטשת, אך נשארה בחיים.

זולא היה במרכזן של אירועים, דוגמת פרשת דרייפוס והמאבקים על חפותו ובעצמו נתבע על הוצאת דיבה, הורשע, ברח לאנגליה, זוכה וחזר לצרפת. מותו הביא להפצת תאוריות קונספירציה, שגרסו בחלקן התאבדות ובחלקן רצח.

הזוג אמיל ואלכסנדרין זולא חזרו מבית הקיץ שלהם במדאן אל ביתם הפריזאי. המשרת של הזוג, ז'ול דלהאלה, נתן לאש באח של חדר השינה לכבות אחר הצהריים וסגר את פתח הארובה. בלילה, אלכסנדרין, שהוטרדה מהאדים הרעילים, הצליחה לצאת מהחדר לזמן מה, ואז חזרה. לדבריה, היא הציעה לסופר להעיר את המשרתים, אך זולא, שהאמין בכך שמדובר בהרעלת מזון, ביקש ממנה לא לעשות זאת, כדי לא להפריע להם לחינם. "מחר נרפא" אמר במילים אחרונות. אלכסנדרין זכרה שראתה אותו, שרוע על כיסא, ואז כלום.

לאחר שפרצו את הדלת מצאו המחלצים את זולא ללא רוח חיים, גופתו עדיין חמה, מוטלת על רצפת חדר השינה. דוקטור רביון, שזומן בחופזה, ווקטור לנורמנד, רופא תחנת המשטרה, יכלו רק לציין את מותו של הסופר. הם ניסו להחיות אותו על ידי הנשמה מלאכותית ומתיחת לשון, אבל זה היה מאוחר מדי.

למות זולא היה הד גדול מאוד, אל הבית נחפזו קרובי משפחתו וידידיו, פרננד דסמולין, פאסקל, שרפנטייה, מוריס לה בלונד, אוקטבה מירבו, תיאודור דורה. הגיעו גם אלפרד דרייפוס וז'ורז' פיקאר. מאמרים בעיתונות עסקו בכך, ב-L'Aurore הציגו פס שחור לאות אבל. בעיתונות האנטישמית הביעו שמחה, ב-La Croix פורסם מאמר, שרימז על התאבדות. גם בעיתונות הזרה, רוסית, גרמנית, בריטית, אמריקאית, הדהדה במידה רבה את הדרמה והיללו את הסופר הצרפתי המנוח. טקסים רבים נערכים לזכרו של הסופר.

ב-29 בספטמבר 1902, יום מותו של אמיל זולא, נפתחה חקירת מותו על ידי השופט ז'וזף בורויאו שמינה פאנל מומחים, בנוסף לדוקטור צ'ארלס ויברט שביצע את נתיחת גופתו של הסופר.

החקירה התנהלה בנסיבות בהן המשפחה והרשויות ביקשו לסגור אותה בהקדם האפשרי כדי למנוע מחלוקת. הנתיחה שלאחר המוות, שבוצעה ב-30 בספטמבר, הגיעה למסקנה כי הוא "נחנק על ידי גז פחמן חד-חמצני, כפי שמעיד הניתוח הספקטרוסקופי של דמו של הכותב". ההשערות האחרות שהועלו כבר ב-29 בספטמבר, התאבדות או הרעלת מזון, נפסלו לחלוטין. ניסויים, שבוצעו על ידי מומחים בחדרו של זולה, במטרה לשחזר את התנאים הפיזיקליים-כימיים שגרמו למותו של הסופר, לא העלו דבר. השרקנים שהושארו בחדר ב-8 וב-12 באוקטובר נמצאו עדיין בחיים (למעט שתי ציפורים) למחרת בבוקר. המומחים מציינים כי שריפה פרצה בחודש יוני, ללא כל בעיות, בשל חסימה אפשרית של הארובה. הארובה נסתמה במהלך הקיץ בגלל התנועה הרבה ברחוב המרוצף בעץ עליו עברו כרכרות רתומות לסוסים.

בשנת 1953, לרגל יובל החמישים למות זולא, פרסם העיתון ליברסיון סדרת כתבות תחת הכותרת: האם זולא נרצח? בכתבות הובאו דבריו של פייר האקן, רוקח שטוען כי הכיר את האחראי לרצח אמיל זולא, שהתוודה בפניו בתא רכבת נוסעים בשנת 1928.

האיש המדובר, אנרי בורונפוס (1874–1928), היה מנקה ארובות, ולדבריו חסם את ארובת זולא יום לפני מותו, בעת שעבד על ארובה סמוכה. למחרת בבוקר הוא בצע את הפעולה ההפוכה מבלי שיראו אותו. השניים, האקין ובורונפוס, נפגשו על רקע פעולות מיליטנטיות לאומניות. בורונפוס היה חבר בליגה הפטריוטית, תנועה שגינתה את מעורבותו של אמיל זולא בפרשת דרייפוס. הטענה נתקלת בכמה קשיים, הראשון הוא שהעדות המדווחת הייתה עקיפה ובלתי ניתנת לאימות, בגלל מותו של הרוצח כביכול, 25 שנים לפני כן. הטענה הייתה יכולה להיות התרברבות חסרת בסיס במציאות^[1].

ההלוויה נדחתה בגלל אשפוז רעיתו, אלכסנדרין ובינתיים הוחלט לשמר את גופתו.

בהתערבותו התקיפה של דרייפוס הוחלט שאנטול פראנס ישא את הדברים המרכזיים בהלוויה. להלוויה הגיעה משלחת של כורים מהצפון, הם עברו על פני הקבר בעודם קוראים "ז'רמינל".

זולא נקבר בבית העלמין מונמרטר, בפריז. כעבור כמעט 6 שנים, ב-4 ביוני 1908, הועברה גופתו לפנתאון של פריז.

זולה זכה להנצחה בחלל, כשניתן שמו לאסטרויד (8096) Émilezola וכשניתן שמו למכתש פגיעה על פני כוכב חמה.

זולא היה מיודד עם ציירים רבים, בעיקר מהזרם האימפרסיוניסטי וחלקם הנציחו אותו בציוריהם, כך בדיוקנו של אמיל זולא וגם בציורים של חברו, פול סזאן.

ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא"^[2].

בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונל את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא^[3].

בנוסף לסרטים על חיי אמיל זולא, הופקו במהלך השנים עשרות רבות של סרטים על פי ספריו, לעיתים סרטים רבים על אותה יצירה. הזמן שחלף לא מנע המשך עניין ביצירות שלו וכעבור יותר ממאה שנים מאז מותו, ממשיכים להפיק סרטים לפי יצירותיו.

בסמוך למותו של זולא, ב-1903, התפרסם ספרו של פרופסור אמיל פאגה על זולא, Zola^[4]. על זולא נכתבו ספרים וגם על יצירותיו, ביקורות וניתוחים ספרותיים. שני פרופסורים מכובדים, Henri Mitterand אנרי מיטראן ו-Colette Becker קולט בקר התמחו בחיי זולא ויצירותיו וכתבו על כך ספרים רבים.

ספריו של זולא, לא נס ליחם וממשיכים להדפיס מהדורות חדשות ולבצע מהם תרגומים חדשים לשפות רבות, כולל עברית.

ב-1878 רכש זולא בית במדאן מרווחי ספרו L'Assommoir (הבריון). בהמשך הוא הרחיב אותו והוסיף לו מגדלים, שקיבלו את השמות ז'רמינל ו-ננה, לפי ספריו. הוא התגורר בבית זה עד מותו וכתב בו 8 רומנים. אחרי מותו, מ-1903 הונהגה עלייה לרגל אליו בכל יום ראשון, הראשון של חודש אוקטובר. ב-1905, תרמה אלמנתו את הבית להקמת בית הבראה ציבורי. בהמשך שימש הבית כבית ספר לנהגי אמבולנס. ב-2021 הוסב הבית למוזיאון המוקדש לזולא ולפרשת דרייפוס.

בפריז, עיר הולדתו, יש לא מעט אתרים הקשורים לחייו או ליצירות שלו ובהתאם לכך יש גם טיולי תיירים באתרים אלה^[5].

בישראל הונצח זולא על ידי מתן שמו לרחובות בערים כמו בתל אביב-יפו, בחיפה, בראשון לציון, בפתח תקווה ועוד או על ידי מתן שמו לקתדרה לזכויות האדם, כמו בראשון לציון^[6]. במלאת 120 שנה למותו של זולא נערך מופע, המבוסס על טעימות מיצירותיו ובהנחיית מאיר עוזיאל^[7].