מומיה בכתב חרטומים

מומְיה היא גווייה משומרת של אדם או בעל חיים. המומיות הנודעות ביותר הן אלו שנחנטו במטרה לשמרן, בייחוד במצרים העתיקה. בסין נתגלו גוויות משומרות בתאי ארז שקועים, ארוזים בצמחי מרפא. מומיות נוצרו, כמו כן, באופנים טבעיים. אצי איש הקרח, לדוגמה, השתמר עקב תנאי קור.

המושג לקוח מהמילה הערבית "מוּמִיַא" (مُومِيَا) – אספלט. בעבר נחשב האספלט כמרכיב חיוני בתהליך חניטת המומיה, בעיקר עקב העור השחור שאפיין את הגוויות, אולם כיום נדחתה פרשנות זו. הצעה אחרת למקור השם היא במילה המצרית "מוּמ", שמשמעותה שעווה. שלא כמו האספלט, דונג דבורים היה בשימוש רב בחניטה המצרית.

מומיות שמורות היטב הן אלה של הפרעונים וקרוביהם, מומיות אלו נחבשו בתשומת לב רבה יותר והיו מוגנות יותר. המומיות ששרדו נותנות לנו את האפשרות להביט לתוך העבר ולדעת על המצרִים העתיקים ועל זמנם. שלוש מהמומיות הידועות ביותר הן של תות ענח' אמון, סתי ורעמסס השני.

מומיה שהשתמרה באופן יוצא דופן היא שין ג'ווי שנתגלתה בחבל דאי שבסין. העור שלה עדיין גמיש וניתן לראות את סימני התכריכים. דם עדיין קיים בעורקים. הגפיים ניתנות לכיפוף. להבדיל מן המומיות של הפרעונים, כל האיברים הפנימיים נותרו במקומם במצב טוב.

העתיקות שבגוויות מצרים העתיקה לא עברו את תהליך הממיפיקציה המורכב, שאפיין את השושלת הראשונה. המתים נקברו בארון מתים עשוי קנה, ונקברו בחול. החול הלוהט יבש במהרה את גופות המתים ומנע את ריקבון הגופה. אחר זמן מה, מנגד, החלו המצרים לקבור את מתיהם בארונות עץ, וכדי למנוע את ריקבון הגופה החלו לחנוט את גופות המתים.

המומיה הקדומה ביותר מתוארכת למאה ה-34 לפנה"ס, אף על פי שאינה מומיה במובן המלא. הגויה מוצגת במוזיאון הבריטי, וזכתה לכינוי "ג'ינג'ר", בגלל שיערה האדום. ג'ינג'ר נקבר במדבר המצרי. אולי נקברה גופתו, כדי למנוע את אכילתה בידי תנים. תנאי המדבר החמים יבשו את הגופה, ומנעו מרקמות השריר להירקב. ג'ינג'ר נקבר עם מספר כלי חרס, שהכילו את מזונו בדרכו לעולם הבא. לא קיים תיעוד של מנהגים דתיים מהתקופה הזאת, ואין לדעת אם הייתה זאת כוונת המצרים לשמר את גופת המתים. אך בימי השושלת הראשונה כבר ניתן להבחין ברצון מובהק לשמר את הגופות.

בימי הממלכה התיכונה, מ-2055 לפנה"ס עד 1650 לפנה"ס, החונטים הוסיפו שלבים לתהליך. בשלב זה הוציאו החונטים את מוח הגויה בעזרת וו. בתחילה חוררו את גולגולת הגויה, ומאוחר יותר משכו את מוחה דרך האף. בתקופה זאת היה בשימוש הנטרון והשרף לייבוש הגויה.

טכניקות שימור היו בשימוש תרבויות נוספות בעולם. הסקיתים, האינקה ותרבויות נוספות של פרו, סקוטלנד, סין ומקסיקו נהגו לעיתים לחנוט את מתיהם.

בקברים הרבים שנמצאו ונחפרו בארץ ישראל עד היום, לא נמצאה אף מומיה. התנ"ך מזכיר שני אישים, שהיו בעלי מעמד בכיר במצרים באמצע האלף השני לפני הספירה שגופם נחנט במותם, ועצמותיהם הועלו לארץ: יעקב ויוסף. יעקב נקבר, אחרי 110 ימי אבל במצרים ומסע ארוך לארץ, במערת המכפלה בחברון:

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. ... וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

— ספר בראשית, פרק נ', פסוקים ב'–י"ג

עוד מספר המקרא על העלאת עצמות יוסף לארץ במהלך יציאת מצרים:

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

— ספר בראשית, פרק נ', פסוקים כ"ה–כ"ו

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם

— ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ט

המקרא מספר שגופתו החנוטה של יוסף נקברה בשכם:

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.

— ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק ל"ב

המצרים הרחיבו את תהליך החניטה גם לחיות קדושות כחתול, איביס (מגלן), שור ונץ, שנחנטו במספרים גדולים וכן בעלי חיים אחרים ובהם כלבים, קופים וצבאים.

חלק מבעלי החיים נחנטו על מנת שיהיו בני לוויה לבעליהם, חלקם להוספת קדושה לנקבר ומיעוטם על מנת שישמשו כמזון.

במקורות מתקופות קדומות מוזכרת ה'מומיה' כחומר מרפא נפוץ. קיימות מספר תאוריות באשר למקורותיו של חומר זה, ביניהם שהיה זה חלקי גופת מת (חנוט) ממש^[1].

מתיאור דרכי החניטה במצרים עולה כי נעשה שימוש בחומרים כגון: שעוות דבורים, חומרים ארומאטיים צמחיים ואספלט מים המלח. אנליזה כימית שנעשתה למומיות מהתקופה ההלניסטית הוכיחו שימוש באספלט מים המלח. המשותף לחומרים אלה הוא היותם בעלי תכונות טיהור, דחיית זיהום ואטימה, הנדרשות לחניטה. נראה שתכונות אלה מסבירות את השימוש במומיה לריפוי, בעיקר לטיפול בפצעים ובשברים וכן להפגת כאבים^[2][3].

• מומיית מערת הרוח

• א' ר' ויליאמס, שמורים לנצח - מומיות של בעלי חיים שנחנטו ונקברו בטקסיות, פותחות צוהר לחיים ולמוות במצרים העתיקה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 138, נובמבר 2009
• זאהי הוואס, סודות במשפחת המלוכה של המלך תות, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 148, ספטמבר 2010

מדיה וקבצים בנושא מומיה בוויקישיתוף

• סרטון המתאר תהליך הכנת המומיה (באנגלית)
• במצרים העתיקה רימו את הלקוחות והשאירו את המומיות ריקות, באתר הארץ, 12 במאי 2015
• יוגב ישראלי, נחשף מהו החומר הלבן שנמרח על מומיות לפני 3,600 שנים בסין, באתר ynet, 29 בספטמבר 2024
• מומיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מומיות, דף שער בספרייה הלאומית