יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

	יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	שכתוב

המוזיקה ההודית כוללת סוגים שונים של מוזיקה קלאסית: מוזיקה עממית, מוזיקה פסיכדלית, מוזיקת סרטים ופופ הודי. למוזיקה הקלאסית המסורתית של הודו, הכוללת מוזיקה הינדוסטאנית (Hindustani) ומוזיקה קרנאטית (Carnatic) יש היסטוריה של מאות שנים והיא התפתחה לאורך תקופות רבות. המוזיקה בהודו החלה כחלק בלתי נפרד מחיי החברה והדת.

כלי נגינה ייחודיים שבהם משתמשים בהודו:

• 

  כלי מיתר – סיטאר, סורבאהר, בולבול טרנג, סנטור, סארנג'י, דהול, גופיצה הודי, טאנפורה, סרוד.
• כלי הקשה – טאבלה, דילורבה
• כלי נשיפה – בנסורי, קרן שור, חלילים מאולתרים מבמבוק.

המוזיקה העממית ההודית מביאה לידי ביטוי את חיי היום יום עם דגש על היבטים דתיים ועל מחזור החיים של האדם. המוזיקה מהווה ביטוי טבעי לחיי האנשים בהודו. המוזיקה מושמעת על ידי חבורות רחוב בכפרים ובערים, בהופעות פולקלור, ובחגיגות ופסטיבלים שונים דתיים ולאומיים. המוזיקה והשירה מלווים בתנועות ריקוד. ניתן לכלול במוזיקה זאת גם את השירים הדתיים המושמעים בטקסים שעורכים כהני הדת על גדות נהר הגנגס – Aarti. מוזיקה עממית מבוצעת על ידי זמרים ונגנים מהעם עבור העם.

ברפובליקת הודו 29 מדינות ובכל מדינה מחוזות שבהם התפתחו במשך הזמן סוגים שונים של מוזיקה עממית.

המוזיקה האמנותית התפתחה מהמוזיקה העממית ומבוצעת על ידי שחקנים וזמרים מקצועיים. היא מושמעת גם במקדשים, בטקסים ובאולמות.

אחד האנשים שתרם רבות למוזיקת העם הוא רבינדרנת טאגור (Rabindranath Tagore) שהוציא למעלה מ-2,000 שירי עם בבנגלית. הוא פופולרי בהודו ובבנגלדש.

בחבל אסם שבצפון הודו מתקיים פסטיבל לכבוד השנה החדשה, באמצע חודש אפריל. פסטיבל של הטבע ואמא אדמה. היום הראשון בו מוקדש לפרות ובופלו. היום השני מוקדש לאדמה. שירי הפסטיבל וריקודיו האנרגטיים מלווים בתופים מסורתיים (Dhol) ובכלי נשיפה העשוי מקרניי הבופלו (Pepa).

צורת ריקוד ומוזיקה בעיקר במדינות גוג'ראט וראג'יסטאן. הריקוד הוא עם מקלות ומלווה במוזיקה מסורתית. מקורו בתרבות הגוג'ראטית.

בעקבות הכיבוש האנגלי בהודו נכתבו הרבה שירי מחאה נגד אימפריאליזם ובעד סוציאליזם. השירים הם בעיקר על חופש, חוזק חברתי ופטריוטיזם.

אוטראקהנד נמצאת בצפון הודו. למוזיקה זו "שורשים" בחיק הטבע. מקורה מפסטיבלים, מסורות דתיות, סיפורי עם והחיים הפשוטים של האנשים במדינה.

השירים מהווים בבואה של המסורת התרבותית וצורת החיים של האנשים, בעיקר באזור הרי ההימלאיה.

כלי המוזיקה בסוגה זו הם: דהול, דמואן, טורי, וגם טאבאלה והרמונזיום.

המילה באה מהמילה האנגלית אהבה (LOVE). שירים וריקודים אלו הם הפופולריים ביותר במדינת מהרשטרה הנמצאת במערב הודו וכמו כן במדינת מאדיה פרדש הנמצאת בצפון הודו המרכזית.

באופן מסורתי השירים בוצעו על ידי זמרות הלובשות סארי ובמקצב מהיר. הריקוד שמלווה מוזיקה זו נקרא טמאשה. השירים מבוצעים בעיקר בליווי קצב של תופים הנקראים דהולאקי.

בראג'סטאן יש מבחר גדול של להקות מוזיקה: לאנגאס, ספרה, בהופה, ג'וגי ומאנגאניאר. השירים מראג'יסטאן מלאי רגש וכוללים הרמוניה של כלים שבאים בגדלים שונים:

כלי מיתר – סרנגי, ראואנהטאה, קאמאיכה, מורסינג ואקטארה.

כלי הקשה – נגארה, דהול.

כלי נשיפה – שהאהני, פונגי, אלגוזה, טארפי, ביאן ובנקיאה.

המוזיקה הראג'סטאנית תופסת מקום נכבד בתעשיית הסרטים ההודית – בוליווד.

את המוזיקה ההודית הקלאסית נהוג לחלק לשני סוגים עיקריים: מוזיקת ה-Carantak והמוזיקה של ה-Hindustani.

מוזיקת ה-Carnatak מקורה במאה ה-14–15 בצפון הודו. ישנם כ-7.2 מיליון סוגי ראגות שונים בסגנון המוזיקה הזה, מהם נמצאים בשימוש קבוע רק כ-300. Purandara Dasa נחשב לאביה של המוזיקה הזאת. היא מבוססת בעיקר על מלודיה ואימפרוביזציה של המבצע/ הזמר.

מוזיקה זו שימשה בסיס למוזיקת העם בצפון הודו, לפסטיבלי מוזיקה ואף השפיעה על מוזיקת סרטים.

בכל דצמבר, בצ'נאי שבמדינת טאמיל-נאדו, יש 8 שבועות של עונת המוזיקה הזאת, וזה נחשב לאירוע התרבותי הגדול ביותר בעולם.

Hindustani – מוזיקה עתיקה אף יותר מה-Carantak. מבוצעת בעיקר בצפון ומרכז המדינה. מוזיקה זו הושפעה לא רק מהמוזיקה ההינדית המסורתית אלא גם ממוזיקה מפרס (איראן).

המוזיקה הזו התפתחה במאה ה־13–14 והתבססה גם בפקיסטן ובבנגלדש בניגוד למוזיקה ה-Carnatak שנשארה רק בגבולות הודו.

מוזיקת הסרטים היא הפופולרית ביותר בהודו והיא מהווה מעל 70% ממכירות אלבומי המוזיקה בהודו.

מרכז הסרטים ההודי נמצא בעיר מומבאיי וזכה לכינוי בוליווד.

הסרט ההודי הראשון הופק בשנת 1913 על ידי מי שנחשב לאבי הקולנוע ההודי גובינד פאלק.

תעשיית הקולנוע ההודי היא השנייה בגודלה בעולם, נכון לתחילת המאה ה-21 ומפיקה מאות סרטים בשנה עם מאות מיליוני הודים שצופים בהם.

המוזיקה מהווה מרכיב חשוב בסרט ומבוצעת על ידי זמרים מוכרים (בעוד השחקנים רק מניעים את שפתיהם), שאף נערצים יותר משחקני הקולנוע.

מאורע שכיח בתרבות הקולנוע ההודית הוא ההתלהבות של הקהל שנוהג לקום על רגליו, לרקוד ואף לשיר בקטעים המוזיקליים שמופיעים לא אחת בסרטים המקומיים.

מוזיקת ההיפ הופ התפתחה בהודו רק בסוף המאה ה-20. Baba Sehgal נחשב כראפר ההודי הראשון. מוזיקת ההיפ הופ נשמעה רק בסרטים בתחילת התפתחותה כמקשרת בין שירים, אך כעת תופסת מקום של כבוד במיינסטרים. תרבות ההיפ הופ הולכת וצומחת בהודו.

Honey Singh – הפופולרי ביותר בין זמרי ההיפ הופ בהודו. הוא גם כותב שירים בבוליווד ונחשב לזמר בעל המשכורת הגבוהה ביותר בהודו.^{[דרוש מקור]}

חלק לא קטן מהראפרים המצליחים הם הודים שמתגוררים במדינות אחרות דווקא כמו: IshQ Bector המתגורר בקנדה, Yogi B ממלזיה ו־Bally Sagoo מלונדון הם דוגמאות לבולטים שבהם. למרות זאת גם היוצרים העצמאיים והמחתרתיים מתחילים ליצור לעצמם שֵׁם יחד עם התפתחות קבועה של כלל סגנון המוזיקה הזה בהודו. דוגמה בולטת הוא היוצר Vineet Nair שהחל כראפר עצמאי במומבאי בה גדל, והיום שיריו מוכרים לכלל חובבי הז'אנר בהודו.

למרות החשיפה למוזיקה המערבית תחת השלטון הבריטי, המוזיקה הקלאסית המערבית לא התבססה בהודו. חינוך מוזיקלי כמעט ולא היה קיים, גם בגלל הקושי לייבא כלים מוזיקליים מערביים. עם זאת, שנים האחרונות, ניתן למצוא מספר הולך וגדל של מוסדות חינוך מוזיקליים בהודו – בעיקר בערים הגדולות והמפותחות יותר.

ב-1930 הוקמה התזמורת הסימפונית של מומבאי על ידי Mehli Mehta (אביו של זובין מהטה). ב-2006 הוקמה התזמורת הסימפונית של הודו והיא התזמורת הקלאסית המקצועית היחידה בהודו ומקיימת קונצרטים ספורים בשנה.

מוזיקת פופ הודית מבוססת על מוזיקת עם הודית ומוזיקה קלאסית הודית בעירוב עם מוזיקה מודרנית קצבית מהעולם. למעשה, מוזיקת פופ הודית התחילה באמצע המאה ה-20 על ידי זמרים כמו: Ahmed Rushdi, Mohammad Rafi ו-Kishore Kumar. מאז רוב מוזיקת הפופ מגיעה מתוך מוזיקת הסרטים. בהתפתחות חדשה נוספת מוזיקת הפופ ההודית יוצרת רמיקסים לשירי סרטים הודים ישנים ומוסיפה להם מקצב חדש על מנת "להנגיש" אותה לקהל הצעיר של היום.

ראגה-RAGA ROCK, מוזיקת רוק/פופ עם השפעה הודית חזקה במבנה ובכלים המנגנים- סיטאר וטאבלה. מוזיקה זאת התחילה להשפיע בעולם באמצע המאה ה-20 וכללה אף את ה"חיפושיות" שהשתמשו בסיטאר במספר שירים שלהם - בעיקר בזכות ההתעניינות הרבה במוזיקה ההודית של הגיטריסט הראשי שלהם, ג'ורג' האריסון. שילוב כלי הנגינה מהמזרח בשירים של להקות הרוק המערביות נתן נגיעה "פסיכדלית" לשירים ובעצם המציא את המושג Raga Rock".

מוזיקת הרוק תופסת מקום קטן יחסית בתרבות ההודית. מוזיקת הרוק נכנסה להודו כאשר כוכבים בינלאומיים הגיעו להודו והביאו איתם את המוזיקה שלהם, כמו להקת החיפושיות.

בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ועשרים להקות כמו Thunderbirds ,Mystiks ,Beat X, ו-Flinstone הטביעו חותמם על הרוק בהודו.

ב-1988 להקת Rock Machine ההודית הוציאה את אלבום הרוק ראשון שלה "Rock'n'Roll Renagade" כשהיא מושפעת מלהקות הרוק הבינלאומיות הפופולריות באותה תקופה כמו "דיפ פרפל" ו-"בון גובי". לאחר מכן התחלפו חלק מחבריה ואף שמה שונה ל־Indus Creed. הלהקה חדלה מפעילות לקראת סוף המאה ה-20 אך אחרי עשור חזרה להופיע. להיטיה הגדולים "Top Of The Rock" ו"Pretty Child" נחשבים לשירים הגדולים בז'אנר הרוק ההודי.

גם לרשתות הרדיו והטלוויזיה הבינלאומיות יש חלק בהבאת הרוק וחשיפתו בהודו כולל ערוץ המוזיקה הפופולרי בעולם, ה־MTV, שהגיע בשנת 1990 ליבשת.

מוזיקת הרוק נכנסה אט אט להודו והולכת ומתפתחת משנה לשנה. בערים הגדולות כבר הוקמו להקות רוק רבות, מהידועות מביניהן: Dorian Platonic ,Nicotine ,Phinix ו-Voosoo Child.

הגואה טראנס היא לא רק מוזיקה למסיבות, זוהי כמעט דרך חיים עבור המאזינים הנאמנים שלה.

הסגנון המוזיקלי הזה מתבטא במקצב גבוה ומנגינות אלקטרוניות משולבות זו בזו שגורם לאנשים להתרכז רק בצלילים ולשכוח מכל מה שסביבם.

יש הרואים בזה מעין מדיטציה. היא נוצרה כדי לאפשר לרקדנים להתרכז בריקוד ולהגיע למין סוג של התעלות.

גואה טראנס התפתחה בשנות ה-60 של המאה העשרים והייתה בתחילה פופולרית בקרב היפים ותרמילאים בחופי דרום הודו ובעיקר בגואה, ומכאן שמה. הרוחניות ההודית, ושימוש נרחב בסמים, נקשרים לסגנון המוזיקה הזאת.

ראשון הזרים המתיישבים בחופי הודו הדרומית שגילה את הטראנס וקיים את מסיבות הגואה טראנס היה Eight Finger Eddie.

המוזיקה המשיכה להתפתח בשנות ה-70–90, קיבלה אליה עוד סגנונות וכמו כן התפשטה בכל העולם.

בישראל הגואה טראנס פופולרית מאוד בעיקר בקרב גילאי 20–30. סביב הסגנון המוזיקלי התפתחה סצנת מסיבות שמתקיימות מדי סופשבוע, ואף מספר פסטיבלים פרטיים שמתרכזים בעיקר בתקופות החגים, בהם משתתפים אלפי מבלים.

. Francisco C. (2012). The sounds of Music: from ghumott and violin to Trance. Magazine of Arts.Volume 64,P30

Arnold, Bake.(1936-1937).Indian Folk Music. Proceedings of the Musical Association. 63rd Sess. pp. 65-77

Jon B.Higgins/ (1976). From Prince to Populace:Patronage as a Determinant of Change in South Indian (Karnatak) Music.Asian Music,Vol 7, No 2. pp.20-26

Jayson, Beaster-Jones.(2009).Evergreens to Remixes:Hindi Film Songs and Indian Popular Music Heritage. Ethnomusicology, Vol 53,No3, pp.425-448

Peter ,Manuel. (1988).Popular music in India:1901-86.Popular Music,Vol 7,No.2, pp. 157-176

Paintal, Zhen.2015. Travel Through the history of Goa Trance. https://web.archive.org/web/20180414150754/http://thetrippyindian.com/

Biswas,Shreya. (2016). World music day: Looking back at the history of rock music in Insia. http://indiatoday.intoday.in/story

Omulo, Bob/ (2014). How India is Taking to Hip Hop. http://rollingstonindia.com(הקישור אינו פעיל)

Music of India

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה הודית בוויקישיתוף