מֶהַרי סותאל, או מהרי בן סותאל (על שם אביו), הידוע יותר בכינוי אבא מהרי,[1] הוא שמו של מלקוסה, נזיר יהודי, שחי ופעל באתיופיה במהלך המאה ה-19, ושימש כמנהיג הרוחני העליון של קהילת ביתא ישראל באזור קולה ווגרה[2]:
אבא מהרי הקדיש את חייו לשימור היהדות ושלמות קהילת ביתא ישראל. הוא נודע ביכולתיו ההלכתיות וכישוריו כאיש שלום ומרפא חולים.[3] מהרי הוביל את מסע העלייה הכושל והטרגי לישראל של שנת 1862. קהילת ביתא ישראל רואה באבא מהרי את אחד ממנהיגיה הדגולים ומבשר העלייה הביתא ישראלית.
אבא מהרי הנזיר נמנה עם המנהיגים הרוחניים של הקהילה ונחשב לאיש אשכולות, חכם, מנהיג כריזמטי, ואהוב שנהג לדקדק בקיום מצווה קלה כבחמורה.
אבא מהרי נולד בקווארה שבמחוז אמהרה ושם הוכשר לתפקיד כהן (קס) ונזיר (מלקוסה). אחר הכשרתו נדד בין יישובי ביתא ישראל השונים, הפזורים בין גורגורה לאמבא גואליט, ופעל בהם כנזיר; לימד תורה והלכות, נשא תפילות בעד בני הקהילה והמבקשים מרפא ותבואה, הקריב קורבנות, הכשיר תלמידים והתדיין עם המיסיונרים הנוצרים.[4] בנדודיו הגיע אבא מהרי עד לדמביה שם פעל בתפקיד מרכזי,[5] כשהוא מקדיש את מירב זמנו להשבת המתבוללים אל חיק היהדות ולמלחמה במסיונרים הנוצרים שהגבירו לחצם על היהודים בבקשם להמיר את דתם.[6]
אבא מהרי נודע בקרב ביתא ישראל ואף מחוץ לה, כאיש ישר, צדיק ומכובד, בעל ראייה נבואית. כמה מיסיונרים נוצרים התייחסו בכתביהם לאבא מהרי, אחד מהם הוא מרטין פלאד שכתב עליו:
פעם אחת נתוודעתי אל נזיר, אבא מהרי, שהיה משוכנע לגמרי כי קרובה העת שבה יקבץ האל את היהודים מקרב כל העמים אל ארץ אבותיהם. הוא האמין כי אז הם יבנו את מקדשם בירושלים, כמתואר בנבואת יחזקאל, ויעבדו את האל על-פי תורת משה.
האגדה מספרת כי אבא מהרי פתר את חלומה של אישה נוצרייה שפנתה אליו לעזרה, וחזה כי תוליד בן חזק שישא את השם 'קאסה' ויהא לקיסר אתיופיה, הוא תוודרוס השני. לפי האגדה, נבואה זו היטתה לימים את ליבו של תוודרוס כלפי אבא מהרי והביאה לאישור עליית בני הקהילה לירושלים.[8]
בני הקהילה רואים באבא מהרי את היוזם הבלעדי, או העיקרי, של ניסיון העלייה בשנת 1862. לדברי הקסים אבא מהרי לא רק קרא לעלייה אלא נקט צעדים מעשיים לארגונה; שלח שליחים לכל יישובי ביתא ישראל, ריכז את שמות הנכונים לצאת למסע והוביל את יציאתם. בכוונת אבא מהרי היה להוביל את היוצאים למסע אל עבר ים סוף, לחצותו ומשם לעשות את יתרת הדרך המוליכה לירושלים. סיפור יציאת מצריים היווה עבור היוצאים השראה למסע זה.
המחקרים השונים מציינים כמה סיבות לניסיון עלייה זה, בהם: הרצון להשתחרר מעול הנוצרים שהגבירו את לחצם על בני הקהילה בבקשם להמיר את דתם, הרצון להקריב קורבנות בשקט, הרצון לעלות לירושלים, ונכונותו של קיסר אתיופיה לאשר זאת, שהיה עבורם רמז נבואי.[9][10]
המסע הקשה תבע לא מעט קורבנות. לדברי הכהן מהרי, הגיעו משתתפי המסע עד נהר מרב, הנמצא על גבול תיגראי לאריתריאה, ולדברי הכהן יוסף, אף עברו אותו והגיעו לקווייהין ואריתריאה, מציינת במחקרה שושנה בן דור.[11] מתיאור האירועים במדביי עולה כי רמת התמותה שם הייתה כבר גבוהה מאוד, משום שרבים סבלו מרעב וחלו בחורף הקשה. נספים רבים מקרב המשתתפים, בכללם כהנים ונזירים, נקברו במדביי שם עומדת מצבה גדולה לזכרם.[12] בשלב כלשהו הכיר אבא מהרי בכישלון הניסיון, הבין כי הנבואה היא לעתיד ושב חזרה לדמביה. חלק ניכר מן השורדים עשה דרכו חזרה עם אבא מהרי, מעטים, באישורו של אבא מהרי, ניסו להמשיך את דרכם לירושלים.[13] מסורות אחדות גורסות כי חלק מן העולים הגיעו יחדיו עם אבא מהרי עד ים סוף, ושבהגיעם לנהר הרים אבא מהרי את מטהו, כמעשה משה ביציאת מצרים, מתוך תקווה שהמים הסוערים יפתחו לחצייה, ורק משלא נפתח הים הכיר אבא מהרי בכישלון המסע ועשה דרכו חזרה לאתיופיה.[6]
גם לאחר המסע המשיך אבא מהרי בתפקידיו המסורתיים, והיווה דמות מרכזית בעדה - הוסיף לחזות ולעורר תשומת-לב ויראת-כבוד, גם בקרב ביתא ישראל, וכנראה גם בקרב המיסיונרים.[14]
כיום רוב בני העדה רואים את המסע שנכשל כסימן שניתן לעתיד. לאחר הכישלון, המשיכו ביתא ישראל לחשוב על האפשרות להגיע לירושלים ומדי פעם עלתה בקרבם התעוררות משיחית. ניסיונות אלו הסתכמו בתפילה ולא בביצוע מעשי, בעקבות הלקח ממסע אבא מהרי.[15] הכהן מהרי: ”מה שראה [אבא מהרי] היה לעתיד. הם לא הגיעו, הם לא זכו להגיע. בזכותם אנחנו הגענו.”[16]
על מות אבא מהרי מצויות כמה גירסות. שלוש גירסות ממקמות את קברו באזור דמביה, וגרסה רביעית מציינת מקום אחר, באזור קווארה.[17]
פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.
^חלק מן החוקרים מסבירים את תמיכתו של תיאודורס השני, בשאיפותיו המדיניות והמשיחיות להרחיב את ממלכתו ולהביא את הקץ על 'תקופת השופטים'. בן-דור, עמודים 20-21
