מבצע מתח גבוה

מלחמה: נגד מחבלים פלסטינים בלבנון
תאריכים	17 באפריל 1980 – 18 באפריל 1980 (יומיים)
מקום	חוף לבנון מדרום לצידון 33°27′45″N 35°17′30″E / 33.46250°N 35.29167°E / 33.46250; 35.29167
עילה	הכנות לביצוע פיגוע על ידי מחבלים פלסטיניים בלבנון
תוצאה	נמנע פיגוע, חולית החבלה חוסלה
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל מנהיגים מנחם בגין    מפקדים רב-אלוף רפאל איתן אל"ם עמי איילון אחמד ג'בריל כוחות 40 לוחמים, 11 סירות גומי, 3 סנוניות ו-4 ספינות סער 36 מחבלים חמושים אבדות שני פצועים קל כ-20 הרוגים

מבצע מתח גבוה היה פשיטה שבוצעה על ידי שייטת 13 בליל 17–18 באפריל 1980. במבצע תקפו כוחות השייטת קבוצת מחבלים שעמדה לצאת לפיגוע מיקוח בעודם בהתארגנות בבסיס של החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בדרום לבנון.

על פי מידע מודיעיני שהתקבל בישראל, חוליית מחבלים תכננה לבצע פיגוע בצפון ישראל. החולייה התארגנה לקראת הפיגוע בבסיס בראס-א-שק, מדרום לשפך הזהרני בחוף לבנון, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. בסיס זה שימש כבסיס ליציאה לחוליית המחבלים הפלסטינים שביצעה את הפיגוע במשגב עם ב-7 באפריל 1980.

הבסיס היה שייך למחבלים מפלג החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית והיה ממוקם מערבית לכביש החוף, בין מסילת ברזל שאיננה בשימוש לחוף הים (נ.צ. 71297052). הבסיס שכן בפרדס נטוע בצפיפות, מוקף בחלקות פרדסים מתוחמות בגדרות ותעלות מים מדופנות מבטון, סביבה קשה לתנועה בחשיכה.

בדרך כלל נמצאו בבסיס 28 מחבלים, שקיימו מערך אבטחה, סיורים ומחסומים מאוישים. המחבלים נמצאו בכוננות גבוהה להתגוננות מתקיפה ישראלית. על פי ההתראה המודיעינית הצטרפה לסגל הקבוע במחנה חוליית הפיגוע, בת 8 איש, שסיימה את אימוניה והמתינה להוראת ביצוע.

ההגעה ליעדים בחשאיות הייתה קשה. חוף הים באזור שבו עמדה להתבצע הפשיטה היווה אילוץ משמעותי להגעה דיסקרטית: החוף היה סלעי ורדוד מכדי להגיע אל היעד בסירות גומי, ולכן היה צורך להגיע בשחייה ולהתקדם בהליכה על הסלעים^[1]. אילוץ קשה נוסף היה התכסית הסבוכה של השטח, שכלל, כאמור, פרדסים עם עלים יבשים, תעלות מים מדופנות בחומות והבדלי גבהים בין יחידות קרקע סמוכות. כדי לשמר את ההפתעה היה צורך בפתיחה באש בו זמנית על מספר מטרות.

לנוכח ההתרעות על ההתארגנות לפיגוע הוחלט בצה"ל לפגוע במחבלים בעודם בבסיסם, על ידי פשיטה מהים שאותה תבצע שייטת 13. כיעדי הפשיטה נקבעו שלושה מתקנים במתחם:

• יעד 1 – "שפניה", אוהל חפור ומוסווה כ-50 מטר מחוף הים, שבו נמצאה חוליית הפיגוע.
• יעד 2 – בנין דו-קומתי מוקף חומה ששימש כמפקדת הארגון בגזרה.
• יעד 3 – מבנה חד-קומתי בצד המזרחי שאבטח את הכניסה למתחם. מבנה זה שימש למגורי האנשים ששהו ביעד בדרך קבע וכלל גם בונקר תחמושת שנשמר על ידי אותם אנשים.

נקבע כי שני אוהלים, שנמצאו בצד הדרומי של המתחם, יותקפו בשלב השני.

הכוחות במבצע הורכבו מספינות סער, שנשאו עליהן אאת הכוח הפושט וכן סירות גומי וסירות מהירות מסוג סנונית, לתובלת הכוח הפושט. הכוח הסתייע גם במטוסי חיל האוויר הישראלי.

הכוח הימי כלל ארבע ספינות סער, בפיקוד מפקד שייטת ספינות הטילים, אברהם בן שושן, שהיה מפקד הכוח הימי. משימות הכוח היו הובלת כוח הפשיטה עם סירות הגומי על סיפונן וגרירת הסנוניות עד לקרבת היעד, וכן אבטחה ימית וסיוע באש מהים.

ארבע הספינות היו:

1. אח"י יפו (סער 4), בפיקוד רס"ן דרור אלוני; שימשה כספינת הפיקוד של המבצע ועליה החפ"ק.
2. אח"י חנית (סער 3), בפיקוד רס"ן שמואל נואה, ועליה מפקד פלגה 31, סא"ל אלכס טל.
3. אח"י געש (סער 3), בפיקוד רס"ן ניר מאור.
4. אח"י חץ (סער 3), בפיקוד רס"ן בני הוד.

כוח הסירות, שמשימתו הובלת הכוח לקרבת החוף ופינויו וכן סיוע קרוב באש לפי הצורך, היה בפיקוד סגן מפקד שייטת 13, סא"ל עוזי לבנת. הכוח כלל 11 סירות גומי "זודיאק" דגם 5, ו-3 סנוניות עם מפעיליהם, כולל רופא באחת הסנוניות.

כוח הפשיטה כלל 41 לוחמי שייטת 13, בפיקוד מפקד השייטת, אל"ם עמי אילון. משימתם הייתה חיסול המחבלים בחוף. הכוח התחלק לחמישה כוחות משנה:

1. כוח 1 – 10 לוחמים, בפיקוד ינון בן-צור וסגנו רני פרידלנדר. משימתם: תקיפת אוהל חוליית הפיגוע, שנקבע כיעד מס 1.
2. כוח 2 – 12 לוחמים, בפיקוד סגן דורון מושינסקי וסגניו ארנון רוזמרין ויואב גלנט. משימת הכוח הייתה פיצוץ בית המפקדה הדו-קומתי.
3. כוח 3 – 13 לוחמים, בפיקוד שי ברוש וסגנו עמוס בר-לב, למשימת הריגת מחבלים בבית המזרחי.
4. כוח 4 – חוליית החפ"ק, שמנתה 5 לוחמים, מפקד השייטת עמי איילון ורופא.
5. כוח 5 – חוליית חילוץ, שמנתה 5 לוחמים להתערבות וסיוע בהתאם לצורך.^[א]

חפ"ק המבצע, בפיקוד הרמטכ"ל רפאל איתן, היה בספינת הפיקוד, אח"י יפו (סער 4). איתו בחפ"ק היה תא"ל גדעון רז, ראש מספן הים ומפקד שייטת ספינות הטילים, אל"ם אברהם בן שושן. ראש מדור היסטוריה בחיל הים, ליאת לרר, צורפה לחפ"ק בהזמנת הרמטכ"ל.^[ב] לרר הקליטה את הדברים שנשמעו בחפ"ק במהלך המבצע.

מפקד חיל הים, אלוף זאב אלמוג, חזר אותו יום מביקור בדרום אפריקה ולא הספיק להצטרף לשייט. הוא ליווה את המתרחש ממוצב הפיקוד הימי בתל אביב^[2].

הסיוע האווירי למבצע כלל:

• צילום אווירי מקדים נעשה על ידי מטוס מקדונל דאגלס F-4 פנטום "קורנס" בגובה נמוך, במגמה לאתר מקומות מחבוא;
• מסוק סיקורסקי CH-53 סי סטליון "יסעור", בכוננות לחילוץ ופינוי רפואי;
• מטוסי תקיפה בכוננות לסיוע התקפי;
• מטוס ממסר לקשר בין הפושטים לחפ"ק הימי, משלב טבילת הכוח הפושט.

ב-10 באפריל 1980 הוצגה תוכנית המבצע בפני ראש מספן הים תא"ל גדעון רז, שהוביל את הצגת התוכניות ונוהל הקרב, בהיעדרו של מפקד חיל הים, האלוף זאב אלמוג, שהיה באותו שבוע בביקור בדרום אפריקה, כאמור. עיקרי התכנית כללו פשיטה של לוחמי שייטת 13, שיגיעו בהשטה באמצעות סירות גומי וסירות מהירות. הסירות יובלו על ספינות סער. התכנית כללה את פריקת סירות הגומי מול היעד בטווח גדול מהחוף, תנועת סירות עד לטווח קילומטר מהחוף והמשך בשחייה עד לנקודה צפונית ליעד בשני גלים. עם ההגעה ליעד תתבצע תקיפה של שלושת המבנים בו-זמנית בשלב ראשון, ובשלב השני חיפוש ותקיפת שני מבנים נוספים.

התכנית התקבלה, אך האישור לביצוע ברמת שר הביטחון התעכב. לשייטת הוגדרה כוננות 48 שעות לביצוע. התקופה נוצלה לתרגולים באש, תנועה בפרדסים ותרגילי חשיבה.

בשעות הערב של 16 באפריל 1980 הגיע מידע שחוליית הפיגוע תצא לדרך למחרת. ההתרעה הותירה כחצי יממה להכנות. ריכוז הלוחמים לשייטת נערך במשך הלילה. חלק מהלוחמים היו במבצע אחר וכתוצאה מכך הגיעו רובם ללא שינה בלילה שלפני הביצוע. הזמן הקצר לא אפשר ביצוע תרגיל מודל.

תדרוך אחרון בפני הרמטכ"ל וראש מספן הים נערך ב-17 באפריל בשעה 11:00. בתדרוך נקבע כי הורדת הסירות תתבצע בטווח קצר יותר מהחוף. כן הוחלט שבעת הפתיחה באש ביעד תיעשה הפגזת חוף מתותחי ספינות הטילים על יעד 10 ק"מ מדרום לגזרת הפשיטה לצורך הסחה.

מזג האוויר והים היו סוערים והתחזית ניבאה ירידה נוספת בטמפרטורות. הייתה לכך השפעה בעת העמסת והורדת הסירות, ולקראת ההחפה גל הגיבוע הוריד בכח את השחיינים אל הסלעים וגרם לחוסר סדר מסוים. הירח היה במולד ולכן היה הלילה חשוך והתאים לפעילות פשיטה.

קיצור זמן ההתרעה חייב את העמסת סירות הגומי על ספינות הסער בשעות האור של יום חמישי, 17 באפריל. ההעמסה בוצעה בים גלי וברוח צפונית חזקה. חלק מערכות ההרמה של סירות הגומי היו חדשות ושונות מהרגילות, והשילוב של הים הגלי וחוסר הניסיון עם ערכות ההרמה הביא לתקלה שבמהלכה נקרעו שלוש סירות בעת העמסתן על הספינות. סיבוך נוסף היה בשל מעבר קרוב של אוניית משא, שחייבה את הסתרת הפעולה. בהמשך, אוניית ביון סובייטית שעמדה בקרבת הנתיב המתוכנן חייבה שינוי נתיב ומעבר קרוב יותר לחוף. כתוצאה מכך הורדו הסירות קרוב יותר לחוף מן המתוכנן, וכך קוצר שלב התנועה שלהן וחלק מהעיכוב פריקת הסירות והתארגנות ליד ספינת הפיקוד. שלוש סירות גומי נפגעו בעת ההעמסה. מחוסר סירות החליט עמי אילון להשאיר את כוח החילוץ באח"י יפו (סער 4).

בשעה 21:30 יצאו הסירות לעבר החוף. בשל מצב הים הייתה תנועת סירות הגומי איטית מאוד. גורם נוסף שהאט עוד יותר את תנועת הסירות היה כמות עצומה של שקיות ניילון שהיו בים, שגרמו לתקלות רבות במנועי הסירות. כשהוחלט לגרור את הסירות התקולות על ידי הסנוניות הסתבר שערכות ההרמה, שהיו גם ערכות גרירה לסירות, יצרו בעיות בים הגלי ששרר באזור. מהירות התנועה הייתה איטית והגיעה רק למחצית מהמהירות המתוכנת.

טבילת השחיינים נעשתה מול היעד, במרחק גדול מהחוף, בשעה 23:54. החפת כח הפשיטה תוכננה להיעשות בשני גלים, אך כדי להשיג את הזמן שאבד החליט אילון להחף את הגל השני מבלי להמתין לסריקת חוף על ידי הגל הראשון. בעת השחייה נוצרה סטייה של הכוח לכיוון צפון מזרח. עוזי לבנת, בכח הסנוניות, הבחין בטעות ונתן תיקון הכוונה. הבית הדו-קומתי, שהיה מואר, נתגלה לשוחים שהגיעו לנקודת ההחפה המתוכננת. כ-40 דקות אחר חצות היו כל הפושטים בחוף.

נתיב ההליכה תוכנן בתוך פרדס והצעידה על העלים היבשים עוררה רעש. בשל העיכוב בלוח הזמנים והרעש מהעלים היבשים החליט אילון לשנות נתיב ולנוע לאורך שדה חרוש לנקודת היערכות, מזרחית למבנה הדו-קומתי. ההליכה הייתה טובה ומהירה אך הכוחות נתקלו במכשול – תעלת מים, וכן בהבדלי גובה, מכיוון שהשדה היה גבוה בכ-2 מטר מאזור הבניין. לאחר שהובררה המכשלה קיבל אילון החלטה להחזיר את חוליות בן-צור (כוח 1), מושינסקי (כוח 2) וחוליית החפ"ק על עקבותיהם ולעבור בכל זאת דרך הפרדס. חולית שי ברוש (כוח 3) המשיכה בדרכה ליעדה, הבניין החד קומתי בצד מזרח. חוליית מושינסקי וחולית החפ"ק נערכו במרחק 15 מטר מהבית הדו-קומתי. אף על פי שעת הלילה המאוחרת הבית היה מואר הורגשה תנועת אנשים ומשאית קרבה אל הבית. ליד הבית נצפו שני שומרים, אך אלה לא הבחינו בלוחמים.

בשעה 2:11, בהוראת עמי איילון, פתחו כוחות הפשיטה בו זמנית במכת אש חזקה על שלושת היעדים. הלוחמים התקרבו אל המבנים והטילו עליהם רימוני רסס. הפתעת המחבלים הייתה מלאה. החוליה נתפסה ליד בניין מפקדה הדו-קומתי, בדיוק כאשר העמיסו ציוד על הרכב שאמור היה לקחת אותם לאזור הביצוע בגליל העליון, בקריית שמונה. תוך כדי הלחימה הפעילו הלוחמים מטעני נפץ מסוג "גור", במשקל 5 ק"ג לכל מטען, והרסו את הבתים. בבית הדו-קומתי השתמש דורון מושינסקי במטען כפול, במשקל 10 ק"ג, אותו השליך לתוך בניין מפקדת המחבלים. במקום לא היה מסתור ומושינסקי, שלא הספיק להתרחק, נפגע מאבן שנפגעה בכתפו והוא נפצע. סגנו, יואב גלנט, הוביל את פינוי הכח אל החוף^[3].

לאחר הירי ביצעו הפושטים סריקה של האזור, במשך כ-15 דקות. ינון בן-צור סרק לאורך החוף, נתקל בעמדה חפורה ותקף אותה. מקצה הפרדס נפתחה על הלוחמים אש מעמדת מקלע מוגבהת, ממנה נפגע סגן רני פרידלנדר בידו. בן-צור ביקש סיוע אש מהסנוניות אך הסיוע לא אושר. אש המקלע לא הייתה ממוקדת על הפושטים.

עמי אילון החליט שמרבית היעדים הושגו ופקד לנתק מגע. הוא הורה לכוח בן-צור שלא להשיב אש אלא להתפנות. דורון מושינסקי קיבל טיפול ראשוני מהרופא בחפ"ק. הוא הושכב באלונקה מתנפחת והורד למים. הכח התפנה מחוף הים בשחייה אל הסירות.

הלוחמים התרכזו בנקודת יציאה והתפנו בחוף, תוך כדי שנורית עליהם אש בלתי מכוונת מעמדות מחבלים לכיוון הים. הפושטים יצאו בשחייה של כ-2 ק"מ אל הסירות. כוח מושינסקי בפיקוד יואב גלנט ואנשי החפ"ק יצאו ראשונים, אחריהם בן-צור ואנשיו, יחד עם אילון. חולית שי ברוש איבטחה את נקודת הפינוי והתפנתה אחרונה. כוח הסירות התקרב לטווח קצר מהחוף ואסף את השוחים. הפצועים דורון מושינסקי ורני פרידלנדר קיבלו טיפול מהרופא בסירה. לפני השעה 4 לפנות בוקר נמצאו כל הפושטים בסירות. השיט למפגש עם ספינות הטילים ארך כ-50 דקות והתקיים בדמדומי בוקר. העמסת הסירות לסטי"לים נעשתה ללא בעיות, ושני הפצועים הועלו לאח"י יפו ופונו במסוק למרכז רפואי רמב"ם.

כאמור, בתכנון נקבע שבמקביל לפתיחה באש של הפושטים יבצעו ספינות הסער הפגזה מהים בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ על יעדי מחבלים, כהסחה. לגבי נושא זה נעשה שיקול נוסף, ואישור שר הביטחון לביצוע הירי ניתן בשעה מאוחרת. ההפגזה נערכה לאחר נסיגת הכוחות הפושטים מהחוף. שלוש ספינות סער 3 ירו 20 פגזים על יעד ההסחה, מדרום לאזור הפעולה, ו-28 פגזים על אזור יעד הפשיטה. סה"כ נורו 48 פגזים. לא אובחנו תוצאות לירי זה.

אף כי המודיעין לגבי חולית המחבלים ומועד יציאתה המתוכנן היה איכותי, נדרש מפקד כוח הפשיטה, עמי אילון, למספר החלטות במהלך הפעולה:

• השארת חולית החילוץ בספינה, עקב קריעת הסירות;
• בניתוח תצלום האוויר לא הובחן בהבדל הגובה בתעלת המים בין השדה החרוש לבנין הדו-קומתי. כשהתגלה הקושי, לאחר המעבר דרך השדה החרוש שהגיע למבוי סתום, החזיר איילון את הפושטים לחוף ועבר דרך הפרדס;
• לאחר תקיפת שלושת יעדי שלב א' החליט אילון על ניתוק המגע והחל ביציאה.

גם ראש המטה הכללי, רפאל איתן, הגיע במקביל למסקנה שאין צורך בהישגים נוספים וב-2:45 פקד על פינוי כוח הפשיטה מהחוף. האהלים שהוגדרו לטיפול בשלב ב' לא טופלו וגם עמדת מקלע של המחבלים מדרום ליעד, שירתה אש לא מכוונת, לא הושמדה^[4].

שר הביטחון, עזר ויצמן, התערב במהלך ההפלגה אל היעד ודרש שהפגזת החוף על ידי ספינות הטילים תיעשה באישורו, מכיוון שהפגזת חוף הייתה עלית מדרגה בלחימה. לאחר שיחה עם הרמטכ"ל התקבל האישור בשעה 02:20. בניגוד לתכנון המקורי, הירי לא בוצע במקביל לפתיחה באש של הפושטים אלא לאחר שכוח שייטת 13 התפנה מהחוף.

• העלאת סירות הגומי לספינות הסער נעשתה בים גבולי. במהלכה נפגעו שלש סירות גומי. לכח הכוננות וההתערבות נשאר באח"י יפו ולא קורב לחוף.
• תנועת כח הסירות הייתה איטית, במהירות 4 קשר (כ-7.5 קמ"ש) במקום 7 קשר (כ-13 קמ"ש), כפי שנקבע בתכנון. הפושטים הגיעו לנקודת הטבילה והחלו לשחות באיחור של 52 דקות.
• בשלב השחייה אל החוף נסחפו הפושטים לכיוון מזרח ונוצרה טעות בכיוון. הכיוון תוקן והכוח נחת בנקודה המתוכננת בחוף.
• במהלך הפעולה היו קשיי קשר בין כח הפשיטה בחוף לבין החפ"ק הימי. מפקד כוח הסירות, עוזי לבנת, תיווך בין החפ"ק הימי לחפ"ק בחוף.

המשימה בוצעה בהצלחה. למחבלים היו כעשרים הרוגים, ובהם שלושה מחבלים מתוך הקבוצה שהייתה אמורה לבצע את הפיגוע. לפושטים היו 2 פצועים שפונו לחוף, משם בשחייה לסירות הגומי שהביאום לספינת הפיקוד אח"י יפו וממנה במסוק למרכז רפואי רמב"ם.

ראש המטה הכללי רפאל איתן הביע את הערכתו לביצוע:

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר שביצע צה"ל בנושא הלחימה במחבלים. המידע על החוליה שהשלימה את אימוניה והייתה בהמתנה ליציאה לפיגוע, העיתוי ביציאת הכוחות למשימה, והביצוע המעולה של לוחמי השייטת העלו את הפשיטה לדרגת הצלחה שלא היה לה תקדים בצה"ל, בסוג זה של פעולות לוחמה במחבלים. השייטת רשמה לעצמה הצלחה שכמותה לא הייתה בצה"ל.

^[5]

• יעקב ארז, הרמטכ"ל על פשיטת צה"ל: הכל התנהל בדרך מושלמת, מעריב, 20 באפריל 1980.
• ליאת לרר, הפשיטה על מחנה ג'בריל בליטת ראס-א-שייק, מספן ים מדור היסטוריה, אוגוסט 1980.
• מייק אלדר, שייטת 13, ספריית מעריב, 1993, עמ' 572–578.
• אלכס פישמן, בסוד העניינים, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, 24 באוקטובר 2005, עמ' 6–9.
• דן מרגלית ורונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, המהדורה המוקדמת, עמוד 138.
• זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 1149–1157.

• מבצע מתח גבוה באתר חיל הים
• 17 אפריל 1980 – מבצע 'מתח גבוה' באתר עמותת חיל הים
• אמיר בוחבוט, שייטת מטכ"ל מעריב
• שי לוי, ‏אנשי הדממה: המבצעים הגדולים של שייטת 13, באתר ‏מאקו‏, 28 בספטמבר 2012
• שלמה צזנה, "לא נאפשר שליטה איראנית בסוריה", באתר ישראל היום, 11 באוקטובר 2016
• רונן ברגמן, סרט מתח, באתר "ידיעות אחרונות", 16 במאי 2018
• אל"ם דימ' יושע, השתתפותי במבצע מתח גבוה באתר משמר המורשת הימית, 25 במאי 2020