מבצע יבוסי

מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	22 באפריל 1948 – 4 במאי 1948 (13 ימים)
מקום	ירושלים
תוצאה	ניצחון לכוחות ההגנה בכיבוש קטמון, כישלון בנבי סמואל ואוגוסטה ויקטוריה
הצדדים הלוחמים חטיבת הראל חטיבת עציוני לוחמים מקומיים, צבא הג'יהאד הקדוש, צבא ההצלה, הצבא הבריטי מפקדים יצחק שדה, יצחק רבין, דוד שאלתיאל איברהים אבו דאיה, מפקדים מקומיים אבדות 73 הרוגים כ-100 הרוגים

מבצע יבוסי היה אחד ממבצעי ההגנה במלחמת העצמאות. המבצע נערך בתחומי העיר ירושלים ובאזורים הסובבים אותה, בין 22 באפריל ו-4 במאי 1948. לצורך המבצע עלתה חטיבת הראל לירושלים והצטרפה לכוחות ההגנה בה. 'ההגנה' הצליחה להשתלט על השכונות הערביות בדרום העיר. לעומת זאת, לא נחלו כוחותיה הצלחה בקרבות בצפון העיר.

במחצית אפריל 1948, עקב פירוש מוטעה של מידע מודיעיני, דווחו כוחות 'ההגנה' בירושלים, כי הבריטים עומדים לפנות חלקים בעיר, עוד לפני מועד סיום הפינוי הכללי, 15 במאי 1948. דוד שאלתיאל שהיה מפקד מחוז ירושלים, פנה ב-15 באפריל 1948 ליגאל ידין, בן-גוריון וישראל גלילי, העמיד אותם על חומרת המצב וביקש לשלוח כוחות לעיר לשם תפיסת המקומות שיתפנו ולשם פתיחת הדרך להר הצופים. מברקים אלה הביאו את הפיקוד העליון להחליט להפסיק את מבצע הראל, להעביר את כל חטיבת 'הראל' לחזית ירושלים ולפתוח שם במבצע צבאי שנקרא מבצע 'יבוסי'.

כיוון שמפקדי חטיבת הראל לא רצו להיות תחת פיקודו של דוד שאלתיאל, הוקם מטה מיוחד למבצע שבראשו היה יצחק שדה שזה עתה סיים את קרב משמר העמק. למתאם הקשר עם מפקד המחוז מונה שלום עשת. לימים הגדיר יגאל אלון את הפשרה בהקמת מטה 'יבוסי' כמשגה. לא הייתה עבודת מטה משותפת לחטיבת 'עציוני' (למעשה חטיבת מחוז ירושלים) ול'הראל' בעת המבצע, להוציא ענייני מודיעין. עם הכישלונות בתחילת המבצע פורק המטה המיוחד עוד לפני סיומו.

הגדוד החמישי של 'הראל' הועבר ביחד עם מטה החטיבה בשיירה ענקית ב-20 באפריל 1948 (שיירת הראל. השיירה האחרונה במסגרת מבצע 'הראל'). השיירה הותקפה בשער הגיא ובקרב שהתחולל נהרגו 15 לוחמים.

מטרת המבצע הייתה:

• פתיחת הדרך לנווה יעקב וניתוק הכוחות הערבים בצפון ירושלים על ידי כיבוש נבי סמואל, בית איכסא ושועפט. כן נשקל כאפשרות כיבוש בית חנינא.
• כיבוש שייח' ג'ראח ופתיחת הדרך להר הצופים
• במהלך המבצע התגבשה מטרה נוספת: יצירת רציפות עם שכונת מקור חיים המנותקת בדרום העיר על ידי כיבוש שכונת קטמון.

כל הפעולות אמורות היו להיערך ללא התנגשות עם הצבא הבריטי.

בליל 22 - 23 באפריל 1948 יצאה פלוגה מוגברת של הגדוד החמישי מחטיבת הראל בפיקודו של יששכר שדמי, משיכון פאג"י בצפון העיר, ונעה ברגל צפונה לעבר שועפאט. ההתנגדות הייתה חלשה והכפר נכבש במהירות. הוחל בפיצוץ בתי הכפר אבל היות שנבי סמואל לא נכבשה באותו לילה, נתקבלה פקודת נסיגה. שישה בתים פוצצו והפלוגה נסוגה לירושלים עם שני פצועים. לערבים היו 16 הרוגים.

באותו לילה יצאה פלוגה מהגדוד הרביעי מקריית ענבים צפונה. לאחר הפגזה ממרגמות 3 אינץ' על בית איכסא, פרצו לוחמי הפלמ"ח לכפר, והוא נכבש במהירות וללא נפגעים. הקלות בה נכבש הכפר חיזקה את ביטחון המפקדים בהצלחת המשך המבצע לכיבוש פסגת נבי סמואל. התוצאה השלילית מכיבוש זה הייתה שגורם ההפתעה אבד, ושהערבים בפסגת נבי סמואל היו דרוכים להדוף את ההתקפה עליהם. לאחר הכישלון בנבי סמואל לא הייתה ברירה אלא לסגת מבית איכסא.

ערך מורחב – קרב נבי סמואל

הכוח שתקף בנבי סמואל היה פלוגה ב' של הגדוד הרביעי (גדוד הפורצים) בפיקודו של המפקד הנערץ חיים פוזננסקי (פוזה). בגלל איחור הגיעה הפלוגה לנקודת הזינוק בשעה 06.30 ונגלתה לעיני הערבים. פוזה החליט למרות זאת לתקוף והתוצאה הייתה קטלנית. תוך זמן קצר הוא נהרג ורבים נפגעו. החלה נסיגה מבוהלת באור יום. כוח משוריין בפיקודו של מיכה פרי נתקל במחסומים בגבעת הרדאר ובאש מכוחות הלגיון והצבא הבריטי ששמרו על תחנת הממסר בגבעה. חיילים רבים נפגעו. כוח חילוץ מאולתר הגיע למקום וחיפה על הכוחות ונסיגת הפצועים מגבעת הרדאר למעלה החמישה. חלק מהפצועים ננטשו בדרך הנסיגה. המשוריינים שנפגעו, עם מרגמת דוידקה אחת וכל הנשק שבהם, נפלו בידי הערבים.

תוצאות הקרב היו קשות ביותר - 44 הרוגים ו-88 פצועים. זאת הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר של הפלמ"ח במלחמת העצמאות.

ב 24 באפריל 1948 הפיץ מטה "יבוסי" את "פעולת יבוסי שלב ב'", שיעדה העיקרי היה כיבוש והריסת שייח' ג'ראח וכיבוש בית נשאשיבי שחלש על השכונה. תוכנן שלאחר מכן תעלה פלוגה של גדוד מוריה מחטיבה עציוני להר הצופים. פלוגה מהגדוד הרביעי תכבוש את קטמון ותחבור לשכונת מקור חיים. מטרות נוספות היו כיבוש ואדי ג'וז ואוגוסטה ויקטוריה ובמקרה של כיבוש קטמון - התקדמות לעבר מלחה, בית צפאפה ועין כרם. כל זאת כדי להרחיב את הטבעת מסביב לירושלים.

הפעולה בשייח' ג'ראח החלה ב-25 באפריל 1948 בשעה 01.30 ונטלו בה חלק שתי פלוגות מהגדוד החמישי. פלוגה אחת בפיקודו של אהרן (ג'ימי) שמי יצאה משכונת בית ישראל, תקפה את השכונה מדרום-מערב והחלה לפוצץ בתים. פלוגה נוספת בפיקודו של זיוי צפרירי, עקפה את בית הספר לשוטרים וכבשה את בית נשאשיבי שחלש על השכונה. בבית שהו כ-35 מלוחמי צבא ההצלה מגדוד ירמוך השלישי. לפלוגה היו הרוג אחד ושבעה פצועים. בעקבות אש כבדה של הבריטים הוחלט לסגת משייח' ג'ראח התחתית אבל להחזיק בבית נשאשיבי. במהלך הנסיגה היו לפלמ"ח 25 פצועים והרוג אחד.

הסיבה לפעילות הבריטים נגד כוחות הפלמ"ח בשייח' ג'ראח, הייתה מעברו בשכונה של נתיב היציאה המתוכנן של הנציב העליון, בדרכו לשדה התעופה קלנדיה ביום המיועד לפינוי הבריטים.

הבריטים מסרו הודעת אולטימטום לפיה על הפלמ"ח לפנות את בית נשאשיבי עד 6 בערב. לאחר התייעצות שכללה את בן-גוריון, יצחק שדה, דוד שאלתיאל ואת יצחק רבין, הוחלט לדחות את האולטימטום מתוך חשש שיהווה תקדים לקביעות בריטיות נוספות בקשר לעמדות כוח המגן העברי באזור ירושלים. בתום האולטימטום פתח גדוד שריון בריטי בהתקפה על הפלוגה בפיקוד צפרירי, שכללה ירי תותחים, פגזי עשן וירי מקלעים.^[1] חלק מאנשי הפלמ"ח נסוגו להר הצופים וחלק נשבו ושוחררו אחר כך בתיווכו של קצין הקישור חיים הרצוג. בהתקפה זו נהרגו שני אנשי פלמ"ח. הבריטים התחייבו שלא יניחו לערבים להשתלט על שייח' ג'ראח ועמדו בהתחייבותם. במשך שבועיים עברו שיירות להר הצופים ללא הפרעה. עם הפינוי ב-14 במאי 1948 השתלטו כוחות ההגנה ואצ"ל על שייח' ג'ראח. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.

ערך מורחב – קרב מנזר סן סימון

לאור דלות התוצאות פורק מטה יבוסי ב-27 באפריל 1948 אבל המבצע נמשך. על שכונת קטמון שהייתה למעשה ריקה מתושבים הגנו 130 לוחמים מקומיים בפיקודו של איברהים אבו דאיה, 60 חיילי צבא ההצלה וכוח של הלגיון הערבי מצויד בשריוניות שתפקידו הפורמלי היה לשמור על בית הקונסוליה העיראקי.

התקפה ראשונה של הפלמ"ח על מנזר סן סימון הייתה ב-27 באפריל 1948. ההתקפה נהדפה.

ההתקפה השנייה הייתה בליל 29 - 30 באפריל 1948 על ידי כוחות של הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת הראל שהסתייעו בכוחות עציוני. מנזר סן סימון שחלש על השכונה נכבש אמנם בקלות יחסית. אולם משעמדו על כך הערבים, נערכו עליו התקפות עזות במשך כל יום 30 באפריל 1948. לפנות ערב הצליח כוח של גדוד מוריה מחטיבת עציוני לחבור למגינים בסן סימון והערבים החלו לסגת. כוחות עציוני והראל החלו להיכנס לקטמון כמעט ללא התנגדות. ב-2 במאי 1948 כפו הבריטים על שני הצדדים הפסקת אש משעה 16.00 כדי למנוע מהיהודים להתקדם לעבר דרך חברון ולסכן את ציר התפנותם מירושלים דרומה. לפלמ"ח היו 21 הרוגים ו-88 פצועים. לערבים היו, לפי הערכות הש"י, 84 הרוגים וכ-150 פצועים.

משימה נוספת במסגרת המבצע הייתה לחבל בכביש יריחו-ירושלים על מנת למנוע תגבורות של הלגיון. בליל 28 - 29 באפריל 1948 עלו שתי פלוגות מהגדוד החמישי להר הצופים.

בליל 29 - 30 באפריל 1948 יצאה מחלקה מהר הצופים ופוצצה מעביר מים על הכביש. למחרת תוקן הכביש על ידי הצבא הבריטי בעזרת חיילי הלגיון ופועלים מקומיים.

בליל 2 - 3 במאי 1948 יצאו שתי מחלקות מהר הצופים ופוצצו מעביר מים בכביש יריחו. מכונית ערבית נקלעה למקום, נורתה וארבעה מנוסעיה נהרגו. הנזק לכביש תוקן והבריטים הזהירו את מפקד הכוח בהר הצופים לבל יישנו פעולות כאלה.

בליל 3 - 4 במאי 1948 נעשה ניסיון לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה ולשם זה הועלתה להר מרגמת דוידקה. בעת הפעלתה התפוצץ פגז בקנה וכתוצאה מכך נהרג אחד מאנשי הצוות ושמונה נפצעו. גורם ההפתעה אבד והערבים היו מוכנים להתקפה. המחלקה הפורצת נתקלה בגדר תיל שלא הייתה ידועה ואז נפתחה עליה אש כבדה. ארבעה לוחמים ובהם מפקד כיתת החוד נחום הזז ("זוזיק") (בנם של חיים הזז ויוכבד בת מרים), נהרגו. גופותיהם הוחזרו למחרת על ידי הבריטים. בזה נגמר מבצע 'יבוסי'.

באופן כללי, סימן המבצע נטילת יוזמה יהודית בעיר ירושלים ובסביבותיה, כולל כיבוש שטחים והשארות בהם. עם זאת, העלאת כוחות 'הראל' לירושלים הביאה לנטישת הדרך אל העיר, ולמסמוס חלק מהישגי מבצע נחשון בגזרתו המזרחית.

מטרות המבצע בחלקה הצפוני של ירושלים לא הושגו: נווה יעקב ועטרות נותרו מנותקות, ולבסוף נפלו בידי הערבים, לאחר שננטשו. גם הר הצופים נותר מנותק, ונותר במצב זה עד מלחמת ששת הימים. לעומת זאת, נחל המבצע הצלחה מרשימה בדרום העיר, ובאזור זה התרחב מאוד חלק העיר אשר בידיים יהודיות. השכונות הערביות שנכבשו יושבו עד מהרה בידי יהודים וכן הוסר המצור מעל שכונת מקור חיים.

• מטכל/אג"מ-מה"ד, ענף היסטוריה ומטכל/קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, מלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה, 1957, עמ' 59-56.
• אלון קדיש - משה ארנוולד, קרבות יבוסי, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008.