מבצע אליהו

עליית יהודי אתיופיה

עליית ביתא ישראל:

עליית הפלאשמורה:

מבצע אליהו (באנגלית: Operation Elijah) הוא השם שניתן למספר מבצעי עלייה שהופעלו על ידי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) כדי לחלץ יהודים מביתא ישראל ששכנו במחנות הפליטים בסודאן לישראל בשנים 1979–1982.[1] במבצעים אלו חולצו מהמחנות והועלו לישראל 216 יהודים.[2]

רקע

ערך מורחב – עליית ביתא ישראל

באביב 1978 החלו להגיע ידיעות לידי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה והוועד למען יהודי אתיופיה על הימצאותם של יהודים במחנות פליטים בסודאן. פעילי העלייה הודיע לממשלת ישראל על הידיעות וזו שלחה את סוכן המוסד, דני לימור שפגש בסודאן את פרדה אקלום שקיבל על עצמו לעבוד יחד עם לימור באיתור היהודים ושליחתם לישראל.

האגודה אשר ידעה על הפעילות הישראלית בסודאן טענה מול ממשלת ישראל שהיא אינה עושה מספיק כדי לחלץ את אותם יהודים ועושה זאת בהיקף קטן ושבעקבות זאת יהודים מתים במחנות הפליטים, לאור זאת שיגר הארגון את פעיליו כדי להרחיב את הפעילות של הוצאת היהודים ממחנות הפליטים.

המבצעים

אליהו א'

באפריל 1979 שלחה האגודה את בילי הלפרן לסודאן.[3] הלפרן נפגש עם אקלום שפעל לבדו בסודאן ושהסכים לשתף פעולה עם הלפרן בחילוץ היהודים. ישראל התנגדה לפעילות האגודה בסודאן וכאשר חזר לימור הוא האיץ בהלפרן לעזוב את סודאן. הלפרן עצמו סירב לעזוב גם כאשר הוצע לו שוחד. לאור הסירוב הישראלי לשתף את האגודה בחילוץ החל הלפרן לעבוד עם הפעיל ברוך טגניה. שני הפעילים החלו לעבוד והביאו ממחנה הפליטים גדריף 28 איש לחרטום, פרדה אשר עקב אחריהם גילה כי רבים מהם היו למעשה נוצרים ורק ארבעה היו יהודים.[4] במאי הושג הסכם בין היאס, הצלב האדום והאגודה. לפי ההסכם הסוכנות היהודית תקבל לידה פליטים יהודים מהצלב האדום ומהאגודה, שמותיהם של אותם פליטים יובאו להיאס כדי לאשר את זהותם היהודים בתוך כשלושה ימים. אלו ששמותיהם יאושרו יוטסו על ידי עובדי היאס מחרטום לאתונה ומשם לישראל. בעקבות הפגישה החליטה האגודה לא להוציא לפועל מבצעים במנותק מישראל עד ליולי כדי לראות אם ישנה התקדמות ישראלית בהוצאת היהודים.[4]

ביולי חידשה האגודה את פעולותיה, לשם כך הגיעו הלפרן וטגניה לגדריף, הוציאו משם יהודים והביאו אותם לחרטום, שם לימור וידא כי הם אכן יהודים.[5] בסוף יולי לאחר שהתגלה כי הישראלים פועלים בסודאן, החליט פרדה לעזוב. במקביל נפגש הלפרן עם המיליארדר היהודי-סודאני נסים גאון שהסכים לממן את המבצע ושלאחר מכאן יקבל החזר.[6] הישראלים אשר לא ראו בעין יפה את פעילות האגודה הפיצו באוגוסט ידיעות ובכך נאסרו 23 מתוך 60 היהודים שחולצו בידי האגודה, אלו שוחררו תוך זמן קצר.[6]

אליהו ב'

פרנקפורט

בשלהי 1979 החלה האגודה להוציא מבצעי הצלה במנותק מהישראלים. במבצע היהודים אשר נלקחו ממחנות הפליטים הוטסו לפרנקפורט עם דרכונים אתיופים מזויפים.[6] במקביל לכך שוב הופצו ידיעות מפי הפעילים הישראלים, הידיעה הייתה כי שליחי האגודה מוכרים לישראל יהודים שהם מחלצים מהמחנות. כמו כן הופץ שמו של אחד מפעילי הארגון, שמו הגיע לרשויות הסודאניות ובעקבות זאת הוא נעצר ועונה.[7] באחד מהטיסות האגודה שלחה שישה פליטים מחרטום לפרנקפורט, ופעילי העלייה פנו לשגרירות הישראלית בגרמניה המערבית בבקשת אשרת כניסה לישראל. ממשלת ישראל טענה כי אותם עולים שהגיעו אינם יהודים, למרות שזוהו כיהודים על ידי הפעילים היהודים ממוצא אתיופי. הפליטים שהו בנמל התעופה כשלושה ימים, כשבאותה העת פנה הפעיל רחמים אלעזר לחיים הלחמי כדי שיאשר את זהותם. הלחמי טען שייקח זמן ולכן אלעזר פנה אל הסוכנות היהודית שאישרה את זהותם ובכך אפשרה להם לקבל אשרת כניסה לישראל.[8]

ב-20 בפברואר 1980 הביאו פעילי האגודה שני נערים פליטים לפרנקפורט ושוב הפקידים טענו שהם אינם יהודים. זהותו של אחד מהם אושרה לאחר שמסר להם את פרטי הגנאלוגיה שלו, זהותו של הנער השני לא אושרה משום שהתבייש לספר על אמו שהתפרנסה כזונה. למרות שזהות הנער השני אושרה על ידי פעילים יוצאי אתיופיה, הפקידים מסרו כי כי עליו לחזור לסודאן, הנער חזר לחרטום והתאבד בנמל התעופה. מאוחר יותר זהותו היהודית אושרה שוב, הפעם על ידי בני משפחתו שחיו בישראל.[9] בהמשך המשיכו הפקידים להטיל ספק בזהות העולים שהביאה האגודה, למרות שהשתמשה בפרטי המפקד שנעשה לבני הקהילה בשנות ה-70. הפקידים עצמם הטילו ספק באמיתות המפקד. לאור קשיים אלו איים הארגון בחשיפת העניין לעיתונות וועידת המועצה הלאומית המייעצת של הקהילות היהודיות (NJCRAC) (אנ') לחצה על מדינת ישראל להוציא אשרות לעולים, לחץ זה עזר והפקידים לא ביקשו יותר לאשר את יהדות הפליטים.[9]

המבצע הופסק לאחר סיכום שהושג עם יהודה דומיניץ. במקביל הופצה ידיעה שקרית בארצות הברית על ידי ישראל, כי אין יהודים במחנות בסודאן. זאת על מנת לאפשר לישראל לחלץ את היהודים ללא התערבות חיצונית.[8]

ניירובי

בסיומו של מבצע החילוץ הראשון האגודה וישראל היו בקשרים קרובים, אך ישראל לא דיווחה לאגודה את מספרם של היהודים שהיא חילצה ולא חלקה עמה מידע מסווג.[10] בנובמבר 1981 נאם גרנום ברגר באספה הכללית של האגודה בסנט לואיס ובה נאמר כי אם ישראל לא תחלץ לפחות 300 יהודים מהמחנות אז לאגודה לא תהיה ברירה והיא תתחיל לגייס כספים מיהדות ארצות הברית וצוות למשימת חילוץ משלה.[11]

האגודה הגתה נתיב חדש להברחת היהודים דרך אוגנדה ומשם לניירובי לאירופה ואז לישראל. על מנת להוציא את המבצע לפועל יצרה האגודה קשר עם אקלום ושלחה אותו לניירובי לפגוש את הפעיל הארי רוזנברג. הידיעות על פעילות האגודה הגיעו לידי ישראל וזו סרבה למעורבות האגודה, תוך זמן קצר הגיעו הצדדים להסכמה שהאגודה תפעל בדרום סודאן.[12][13] על מנת להוציא את המבצע לפועל שלחה האגודה את סנדי לידר לחרטום, הפעילים אתרו במחנות את האחים של אקלום ושלחו אותם ברכב לניירובי, המבצע נעצר כאשר שוטרים השלטונות הקנייתים הטיסו את אקלום לבקשת ישראל מחוץ למדינתם. את פרדה וצוותו החליפו הפעילים גבי גלמבוס, תומאס אורורק ורובל הדנה. הפעם התוכנית הייתה להוציא את היהודים מהמחנות, להביאם לעיר ג'ובה משם לניירובי, ואז הם יוטסו לאירופה ואז לישראל. התוכנית תואמה עם המוסד והפעילים הישראלים שפעלו בסודאן.[14][15]

בשבוע הראשון למבצע הצוות שכר מכונית והוציא שישה יהודים ממחנה הפליטים גדריף לבית מחסה בחרטום הנמצא ליד נמל התעופה. יומיים לאחר מכאן הובאו עוד חמישה יהודים לבית המחסה. באותו היום הגיע פעיל האגודה, הארי רוזנברג לחרטום יחד עם מימון כספי למבצע. יום לאחר מכאן הצוות נסע לגדריף יחד עם רוזנברג כדי לקחת יהודים, אך אלו לא מצאו את רובל הדנה שהיה אמון על איתורם והם חזרו לבית המחסה ללא פליטים.[16] הצוות תכנן להעלות את הפליטים למטוסים לכיוון ג'ובה, אך זה לא התבצע מכיוון שכל הטיסות הפנו למכה לכבוד הרמדאן. בעקבות זאת שכר רודנברג מטוס, גלמבוס ואורורק העלו את אחד-עשר הפליטים למטוס השכור וטסו לג'ובה. כאשר נחתו בג'ובה הם העלו את הפליטים על לנד רובר שעליה נהג פעיל סודאני מקומי ומשם החלו לנוע לכיוון הגבול הקנייתי, במקביל שני הפעילים חזרו לחרטום.[17]

פרשת ג'ובה

מספר ימים לאחר שחזרו מג'ובה נסעו אורורק והדנה למחנה גדריף ואספו מספר יהודים. הקבוצה החלה לנסוע לחרטום, אך אז הם נעצרו בידי המשטרה והפליטים נכלאו. בסופו של דבר הפעילים הצליחו לחלץ את הפליטים מתוך בית הכלא והם הושמו בבית המחסה. כמה ימים לאחר מכאן נסעו שוב השניים לגדריף וחילצו חמישה יהודים. יום למחרת שני הפעילים וגלמבוס טסו יחד עם הפליטים במטוס השכור לג'ובה שם הם קיוו למצוא את הפעיל המקומי, אך לא הצליחו ולכן הם לקחו את הפליטים לביתו של אתיופי מקומי ששיתף אתם פעולה.[17] שעה לאחר מכאן הופיעה המשטרה ואורורק יחד עם גלמבוס נלקחו לחקירה תוך שהפליטים והדנה נכלאו. הפעילים שהיו בהירי עור טענו כי הם מיסיונרים שעוזרים לפליטים, השוטרים עשו חיפוש ומצאו מסמכים הקושרים את הפעילים לישראל והחשד כלפיהם גבר. מאוחר יותר הפעיל הסודאני המקומי נעצר יחד עם עוד שלושה פליטים יהודים, כאשר הפעילים שמעו זאת הם יצרו קשר עם נציגות האו"ם וארצות הברית בעיר, פניות אשר לא עזרו להם. לאחר זאת אורורק וגלמבוס נכלאו למשך חמישה ימים ואז שוחררו.[18] לאחר ששני הפעילים שוחררו הם החליטו לצאת את סודאן דרך זאיר, כאשר הם עברו הגבול הם נעצרו על ידי פקידי הגירה ונכלאו לאחר שהתברר שאין בידיהם דרכונים. ביום החמישי למעצר הופיע פקיד סודאני שהביא את הדרכונים לשניהם והם שוחררו וגורשו חזרה לסודאן. השניים חזרו לג'ובה ושבוע לאחר מכאן נכלאו שוב ורק לאחר התערבות השגריר האמריקאי הם שוחררו והוטסו לחרטום ומשם גורשו מסודאן.[19]

הפליטים היהודים יחד עם הדנה נכלאו למשך שלושה חודשים ושוחררו רק בהתערבות נציבות האו"ם לפליטים, לאחר ששוחררו הם נשלחו לגדריף, משם הפעילים הישראלים לקחו אותם לחרטום ואז הוטסו מחוץ לסודאן.[19]

אחרית דבר

המוסד ראה בפעולות אלו, לרבות פרשת ג'ובה כאסון וכמסכנת את כלל פעולות החילוץ. האגודה טענה כי המוסד הוא זה שהודיע לרשויות הסודאניות בדבר הימצאות פעילי העלייה וגרם למעשה לפרשת ג'ובה והצביעה על פעולות דומות של המוסד כנגד פעיליה עוד לפני הפרשה.[20] בשלהי 1983 האגודה הגיעה להסכם עם המוסד בכך שהיא לא תפעל יותר בסודאן והמוסד הבטיח כי הם ירוקנו את מחנות הפליטים מיהודים. האגודה אומנם לא תפעל יותר בסודאן, אך חצי שנה לאחר מכאן היא החלה בפעולה למען הוצאתם של יהודים מאתיופיה במה שמכונה מבצע פדיון שבויים.

לקריאה נוספת

  • אפרים יצחק, "הסולידריות היהודית ויהודי אתיופיה" בתוך בנימין פינקוס ואילן טרואן (עורכים), סולידריות יהודית לאומית בעת החדשה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשמ"ט, 1988
  • Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996, ISBN 0963564110
  • Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Greenwood Publishing Group, 2002, ISBN 9780275970000

הערות שוליים

  1. ^ Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657, p. 133-134
  2. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 307
  3. ^ Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Greenwood Publishing Group, 2002, ISBN 9780275970000, p. 88
  4. ^ 1 2 Bard, From Tragedy, p. 89
  5. ^ Bard, From Tragedy, p. 90
  6. ^ 1 2 3 Bard, From Tragedy, p. 91-92
  7. ^ Bard, From Tragedy, p. 92-93
  8. ^ 1 2 Bard, From Tragedy, p. 95
  9. ^ 1 2 Lenhoff, Black Jews, p. 133
  10. ^ Bard, From Tragedy, p. 127
  11. ^ Bard, From Tragedy, p. 125-126
  12. ^ Bard, From Tragedy, p. 128
  13. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 193-194
  14. ^ Bard, From Tragedy, p. 129
  15. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 195-196
  16. ^ Bard, From Tragedy, p. 130
  17. ^ 1 2 Bard, From Tragedy, p. 131
  18. ^ Bard, From Tragedy, p. 132
  19. ^ 1 2 Bard, From Tragedy, p. 133
  20. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 133-134