הוא הצליח לשוב לעיר הולדתו. בניקולייב לקח חלק בייסוד הסתדרות "המכבי" והיה פעיל ב"צעירי ציון", שם גם למד חוג לדרמה שהדריך שחקן הבימה יהודה רובינשטיין, ולקח חלק בלהקת חובבי הבמה העברית.
לאחר מכן עבר לקייב, שם למד במשך שנה משפטים ובמקביל למד דרמה.
בשנת 1919, עלה בשנית לישראל, על גבי האניה רוסלאן, התיישב בתל אביב עם אשתו הראשונה פרידה (בשם הבמה "כרמלית") ושם נמנה עם מייסדי "להקת בר-כוכבא". בשנת 1920 הצטרף לייסוד "תיאטרון עברי" של דוד דוידוב, תחילה כשחקן, ובמחזוריו האחרונים כמנהל אמנותי, במאי ושחקן. תאומי ביים בלהקות חובבים, כדוגמת "הקבוצה הדרמטית של גדוד מגיני השפה העברית", וייסד באמצע שנות העשרים את התיאטרון "אל בכי".
בשנת 1935 יסד כשותף את משרד האמרגנות התיאטרוני "ארמון" יחד עם משה ולין. וכן ייסד את תיאטרון "הקומדיה הארצישראלית" יחד עם מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור.
תאומי השתתף בכ-150 הצגות בעברית, והצטיין בדיבור שוטף בעברית. וכן ביצע עבודות ארגוניות עבור התיאטרון כדוגמת השגת רפרטואר, ציוד ואולם ופרסום לתיאטרון. מדי פעם כתב בעיתון דאר היום, ושיחק בסרטים "צבר" (1933), "זאת היא הארץ" (1935).
במסגרת פעילותו כאמרגן קיים מופעים בקפה גן הוואי ששכן בשטח לא בנוי בסמוך לגדה הצפונית של הירקון באזור פרדסים שלפני הכפר הערבישייח' מוניס. וב-10 באוגוסט1947נרצח בבית הקפה, כשהוא עומד על הבמה, על ידי כנופיה של שודדים ערבים משייח' מוניס.
