מאואר פארק (בגרמנית: Mauerpark, "פארק החומה") הוא פארק בברלין. מקור שמו של הפארק בחומת ברלין שנבנתה בשנת 1961 ויצרה את הגבול בין פרנצלאואר ברג לוודינג במקום זה. כיום נמצא הפארק בגבול בין פרנצלאואר ברג שבפנקו לגזונטברונן שבמיטה. במערב הפארק ברונן פירטל שבגזונטברונן, ובמזרחו גליים פירטל שבפרנצלאואר ברג. הפארק משתרע לאורך נתיב התחבורה שוודטר שטראסה, אברסוואלדר שטראסה, ברנאואר שטראסה כמו גם כביש הטבעת. מאחר שיש יחסית מעט שטחים ירוקים בפרנצלאואר ברג המאוכלסת בצפיפות, מאואר פארק התפתח למקום בילוי ומשך, בין השאר, אמנים, מוזיקאים שונים וחסרי בית.
מאואר פארק נודע בשל שוק הפשפשים הגדול המתקיים בו מדי יום ראשון.
היסטוריה
צידו המזרחי של הפארק היה בתחילה קרקע חקלאית, ולאחר מכן מגרש מסדרים. לאחר בניית חומת ברלין ב-1961 היה הפארק בגבול בין מערב ברלין למזרחה. חלקו המזרחי של שוודטר שטראסה, שלאורך הפארק, היה בתוך החלק מברלין שניתן לסובייטים, והמערבי חלק מן הצרפתי. באזור זה נפתחה ב-1877 תחנת הרכבת alte Güterbahnhof der Nordbahn, שנקראה מאוחר יותר Bahnhof Eberswalder Straße ונסגרה בשנת 1985.
השימוש הראשון בשטח
עד להכללתו בחלק הנקרא כיום "אלט-ברלין" (Alt-Berlin, קרי "ברלין הישנה") בשנת 1829, האזור בו נמצא כיום המאואר פארק שכן מחוץ לעיר, במקום שנקרא Berliner Hufen, שטחים משותפים לחברי הקהילה החקלאית. חלק גדול מאדמות אלו הפך לחלק מאדמות המלך בנידרשנהאוזן (Niederschönhausen) בשנת 1709, במקום שהיה מקביל לדרך המובילה לפנקו (Schönhauser Allee מאז 1841[1]) והוארך על פי צו מלכותי מערבה עד לשוודטר שטראסה בשנת 1780. המקום סיים את פעילותו באותה מתכונת בשנות ה-20 של המאה ה-19.
מגרש מסדרים
בשנת 1825 נמכר המקום חלק גדול מהשטח לצבא הפרוסי, שבנה שם מגרש מסדרים לרגימנט הקיסר אלכסנדר.
במקום צמחו מספר עצי צפצפה, מה שהעניק למגרש את הכינוי העממי "מגרש המסדרים לצפצפה הבודדה" (Exerzierplatz zur einsamen Pappel).[2] בזמן אביב העמים התרחשה במגרש המסדרים ב-26 במרץ 1848 הפגנה: קהל ברלינאי ענק של כ-20,000 עובדים הפגין שם בדרישה ממלך פרוסיה לקצר ולהסדיר את שעות העבודה, לקבל שכר גבוה יותר על עבודה בימי ראשון ובחגים, ולהקדים חינוך החובה. המקום המשיך לשמש מגרש מסדרים עד תחילת המאה העשרים. המקום גם הפך נפוץ יותר ללימוד ושימש לתרגילים ספורטיביים, בשל חוסר בשטחים פתוחים מתאימים בשכונה המאוכלסת. עם תחילת הפופולריות של משחק הכדורגל, גם בחוגי פועלים, התקיים במגרש ב-18 באפריל 1892 משחק בין הקבוצה שבחרו תושבי ברלין לבין זו של תושבי דרזדן, המשחק נגמר בתוצאה 0:3 לטובת הברלינאים. ביוני אותה שנה הוקם מועדון הכדורגל הרטה ברלין, שמגרש המסדרים שבמקום שימש לו מקום מפגש במשך שנים רבות.[3]
בשנת 1900 האזור שסביב מגרש המסדרים "הצפצפה הבודדה" כבר היה מאוכלס בצפיפות רבה, ולכן החלו תושבי המקום - רובם בני מעמד הפועלים - לפקוד את המקום. לעיתים קרובות יותר ויותר התלוננו התושבים על חוסר בתנאים מקובלים באתר זה, שאליו הגיעו אנשים רבים. התוכנית של הצבא, לגדור את מגרש המסדרים בחומה, לעומת זאת, נכשלה משום שהעיר לא רצתה לקחת על עצמה את עלויות הבנייה. אבל כשהתלונות לא הסתיימו בשנות העשור הראשון של המאה העשרים, הסכים משרד המלחמה למכור חלק ממגרש המסדרים. לנכס נמצאו שני בעלי עניין: ראשית, רכבת מדינת פרוסיה, שרצתה להרחיב את שטח תחנת הרכבת הצפונית הישנה, והכנסייה הפרוטסטנטית, שרצתה להרחיב את בית אריך פרומל (Fürsorgehaus Erich-Frommel-Heim) משנהאוזר אלֶה מערבה. סופו של דבר קנו הרשויות המקומיות של ברלין בשנת 1912 ב-6.5 מיליון מארק, לאחר אישור מועצת העיר ביוני 1911, את חלקו המזרחי של מגרש המסדרים, על מנת ליצור בו פארק, גן שעשועים ומתקני ספורט. החוזה לתכנון ובניית המקום נחתם עם מנהל הגן העירוני אלברט ברודרזן (Albert Brodersen).
השימוש במקום כמקום למשחק ולספורט לא פסק, למעט בזמן מלחמות העולם, אז נסגר האזור באופן זמני ושימש למטרות צבאיות. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו במקום בקתות וצריפים, שסמנו את מיקומו של האזור עד לאחר מלחמת העולם השנייה.
מתחם ספורט
ב-1951, לרגל פסטיבל הנוער העולמי השלישי (אנ'), נבנה בפארק בחודשים ספורים פארק הספורט הברלינאי החדש ואצטדיון הצפצפה הבודדה, בתכנונו של האדריכל רודולף אורטנר (Rudolf Ortner). חלקו המערבי-האחורי של האצטדיון שנבנה, שהיה מלא בהריסות ובזבל, ייצג את הגבול בין הסקטור הרוסי לזה הצרפתי, ולאחר חלוקת העיר את הגבול בין ברלין המערבית לזו המזרחית.
פארק הספורט שכן ב-DDR. שיפוצו נעשה כחלק מה-Nationalen Aufbauwerk ("עבודות שיקום לאומי") שביצעה גרמניה המזרחית לאחר מלחמת העולם השנייה. חברי הנוער הגרמני החופשי ומתנדבים היו מעורבים בניקיון והשיקום הנרחבים בימי ראשון, שכללו, בין היתר, הסרת פסולת מלחמתית. לציון יום השנה ה-100 למותו של פרידריך לודוויג יאן שינה הפארק בשנת 1952 את שמו לשם הנוכחי "פרידריך-לודוייג-יאן-שפורטפארק", ובשנים 1986 ו-1987, שופץ האצטדיון לחלוטין.[4]
תחנת רכבת (1877–1985)
בעת שהאזור בין שוודטר שטראסה לשנהאוזר אלֶה שימש את הצבא ואת האולוסייה הכללית לאימונים ולהנאה, נבנתה במערב שוודטר שטראסה "תחנת הרכבת הצפונית" (Nordbahnhof, נורדבאנהוף). היא הייתה התחנה האחרונה ברכבת צפון-ברלין (גר'), שהגיעה לפינת הרחובות שוודטר שטראסה וברנאואר שטראסה. תחילת ההקמה נעשתה על ידי חברה פרטית, ובמהלך הבנייה עברה לידי המדינה. התחנה נפתחה ב-1 באוקטובר 1877, בהתחלה למשא בלבד. תנועת הנוסעים טופלה בתחנת הרכבת שטטין (Stettiner Bahnhof). מ-1892 טיפלה הנורדבאהוף בנוסעים מן הפרברים, במטרה להקל על תחנת שטטין. זה היה הסדר זמני בלבד, וככזה היה חסר קישוטים ונבנה ריק כמעט לגמרי. התחנה שימשה בתפקיד זה בלבד עד 1898.
בשנת 1950, שונה שם התחנה לשם "תחנת אברסוואלדר שטראסה" (Bahnhof Berlin Eberswalder Straße). כנקודה להטענת משא המשיך המקום לשמש עד 1970, ובשנת 1985 הושבתה רכבת ההרים (גר') שעברה במקום.[5]
שטח ההפקר (1961–1989)
אזור תחנת הרכבת היה סמוך לגבול בין ודינג ופרנצלאואר ברג: ודינג הייתה חלק מהסקטור הצרפתי, ופרנצלאואר ברג מן הסקטור הסובייטי. סגירת הגבול העירוני ב-13 באוגוסט 1961 (בניית חומת ברלין) הפרידה את שטח התחנה לאורך שוודטר שטראסה (Schwedter Straße), גבול הסקטור בפועל. סמוך לתחנה היה הגבול בצומת אברוואלד, אודרברגר שטראסה, שוודטר שטראסה וברנאואר שטראסה, משם התעקל מערבה והמשיך בצידו הדרומי של רחוב ברנאואר. באמצע הצומת ניצבה, בשטח מערב ברלין, אחת מפלטפורמות הצפייה המפורסמות שאיפשרו מבט מעל החומה למזרח ברלין.
בשל הבדלי הגובה בין הפארק לבין שטח תחנת הרכבת לשעבר, ניצבו שומרי הגבול של מזרח ברלין במשך 20 שנים בפני מצב קשה: רצועת גבול כביכול, במישור משופע ותלול מתחת לאצטדיון הספורט, בעוד ששטח התחנה, הגבוה יותר, כבר היה שייך למערב ברלין. בחילופי שטחים ב-1988 רכש המזרח את חלקו המזרחי של מתחם תחנת הרכבת.[6] שאריות מן הגבול נשארו עד היום: כ-300 מטרים מחלקה האחורי של החומה נשארו בפארק.
תחילת "מאואר פארק"
זמן קצר לאחר פתיחת המעבר בין ברלין המערבית למזרחית ואיחודה המחודש של גרמניה החלה רצועת הקיר שנותרה בשוודטר שטראסה לשמש כשטח ירוק פתוח. בקיץ 1990 עוד נותרו במקום מגדלי השמירה שבהם השתמשו שומרי הגבול של מזרח ברלין, ואילו כר הדשא שלידם כבר החל לשמש את התושבים.
במהלך "די ונדה" (Die Wende, "שינוי"), תהליך חברתי-פוליטי שליווה את איחודה של גרמניה, הועלה רעיון לממש את תקוותיהם של התושבים וליצור במקום פארק מסודר. לאחר שעמותת איכות הסביבה אליאנץ (Allianz Umweltstiftung) התחייבה לתרום סכום של כ-4.5 מיליון מארק לעיצוב של הפרק החדש, החליט סנאט ברלין ב-23 ביוני 1992 לבנות את הפארק על שטח של כ-7.1 דונם מתחנת הרכבת נורדבאנהוף.
עבודת התכנון הושלמה על ידי אדריכל הנוף תושב המבורג גוסטב לנגה (Gustav Lange). העבודה הסתיימה עם פתיחת הפארק ב-9 בנובמבר 1994.[7] חלקת קרקע מוודינג לא הייתה מעורבת בתחילה, אלא הייתה שייכת לקרן הרכבת של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. בשנת 2001 הועבר השטח לבעלותה של חברת הנדל"ן "Vivico". התושבים השתמשו במקום כשטח לאחסון חומרי בנייה, והחל מ-11 ביולי 2004[8] גם כשוק פשפשים פופולרי.
אם כן, באותה תקופה לשטח המאואר פארק היו שייכים מחציתה המזרחית של מסילת הרכבת שעברה במקום, והמדרון התלול שתחת התחנה.
הרחבתו הראשונה של הפארק (2005)
ב-2005 נוספו כשני דונמים של קרקע בחלקו הצפוני של גליים שטראסה (Gleimstraße), שנמצאים סביב חוות הילדים "מוריצהוף" בסוף קופנהגנר שטראסה (Kopenhagener Straße), לשטח המאואר פארק. ביולי 2013 שני דונמים נוספים – בשטח שבין גליימטוּנל (Gleimtunnel, מנהרת גליים) לבין לורצינג שטראסה המורחב (Lortzingstraße). בשטחים אלו דרכים להולכי רגל והם משמשים כאזור המחבר בין ברוננפירטל לפרנצלאואר ברג. מאז הפארק בשימוש כמקום רגיעה.
במיוחד בקיץ, זהו מקום מפגש, בעיקר עבור אנשים צעירים, וזהו מקום פופולרי לשחקני כדורת דשא, כדורגל וכדורסל, להטוטנות ומוזיקאים. אצטדיון יאן הוא אזור מפגש וציור לאמני גרפיטי. המאואר-פארק מלא גם בלילות הקיץ, אבל כמעט חשוך לגמרי. מאז שנות התשעים, מתקיימת במאואר פארק כל שנה בערב 30 באפריל חגיגת ליל ולפורגה עם מדורות ומופעים אמנותיים. בעת האירוע התרחשו בשנים האחרונות שוב ושוב מהומות אלימות, כהקדמה לחגיגות אחד במאי בקרויצברג, שנודעות כאלימות.
הרחבה (2013)
המשאבים הכספיים של קרן אליאנץ היו כפופים לתנאי, שלפיו לפחות עשרה דונם מן הפארק יושלמו עד שנת 2010. אחרת, צריכה הייתה עיריית ברלין להחזיר את הכסף. בעיקרון, ההארכה הייתה חייבת להיעשות רק בששת הדונמים שבבעלות חברת הנדל"ן Vivico, שסופק בתחילה כחלק מהקיר המערבי בתכנוני הפארק הראשוניים. עיריית ברלין הייתה חייבת, אם כן, לקנות את השטח מ-Vivico. המצב הפיננסי של העירייה לא יכול היה להתיר שימוש כזה בכספים, ולכן שני הצדדים הסכימו על פשרה: עיריית ברלין תקבל שטח של שני דונם ותבנה אותו ללא Vivico, ועל ארבעה הדונמים האחרים תקבל Vivico זכויות בנייה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
