לורנס סטרן נולד ב-24 בנובמבר בקלונמל במחוז טיפררי. אביו היה קצין זוטר בגדוד בריטי. בעשור הראשון לחייו נדד סטרן פעמים רבות ממקום למקום משום שאביו הוצב כל פעם במקום אחר באירלנד[2]. ב-1724 מסר אותו אביו לאחיו האמיד, ריצ'רד, כדי שיוכל ללמוד בבית הספר היסודי ליד הליפקס באנגליה. סטרן לא ראה עוד את אביו משום שהוא נשלח לג'מייקה ומת שם מקדחת ב-1731.
סטרן התקבל ב-1733 ל-Jesus College קיימברידג' כסטודנט המקבל תמיכת מחיה[3]. הסבא רבא שלו ריצ'רד סטרן היה בוגר הקולג' וכן הארכיבישוף מיורק. סטרן סיים את לימודיו עם התואר בוגר באמנויות Bachelor of Arts ב-1737. ב-1740 קיבל את התואר מוסמך לאמנויות (Master of Arts)[3].
במרץ 1737 הוא הוסמך כדיאקון ובאוגוסט 1738 הוסמך לכמורה. זמן קצר אחרי כן קיבל קהילה והתגורר בכפר Sutton-on-the-Forest ביורקשייר עד מותו. הוא התחתן עם אליזבת למלי (Elizabeth Lumley) ב-1741. שניהם היו חולים בשחפת. ב-1743 החל לכהן גם ככומר של הכפר הסמוך סטילינגטון.
באותה תקופה היה ביחסי קרבה עם דודו ד"ר ז'אק סטרן (Jaques Sterne) הארכי-דיאקון של קליבלנד ביורקשייר. הדוד היה ויגי נלהב ודחק בסטרן להתחיל בקריירה של עיתונאי פוליטי שגרמה, בסופו של דבר, למריבה ביניהם. ז'אק סטרן היה איש כמורה רב עוצמה אבל רע מזג ופוליטיקאי קנאי. בשנים 1741–1742 כתב סטרן מאמרים פוליטיים שתמכו ברוברט וולפול עבור עיתון שנוסד על ידי דודו, אבל זמן קצר לאחר מכן פרש מן הפוליטיקה בתעוב. דודו נעשה לאויב המר ביותר שלו וסיכל ככל יכולתו את התקדמותו.
סטרן התגורר בסאטון במשך עשרים שנה ובאותה תקופה שמר על קשרי ידידות קרובים עם ג'ון הול-סטיבנסון, בליין שנון אותו הכיר בקיימברידג'. יכול להיות שלולא הכיר את סטיבנסון היה סטרן כומר קהילה טוב יותר, אבל ייתכן שאז לא היה כותב את טריסטרם שנדי.
סטרן התחיל לעבוד על יצירתו המפורסמת ביותר חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן. הכרכים הראשונים של ספר זה יצאו לאור ב-1759. הוא עבד על הספר בשנה בה אמו נפטרה, אשתו הייתה חולה במצב קשה והוא עצמו היה חולה בשחפת. הוצאת הספר לאור פרסמה את סטרן בלונדון וברחבי אירופה. הוא התענג על תשומת הלב ובילה חלק מכל שנה בלונדון כשנערכה מסיבה עבורו עם כל כרך שיצא.
ב-1759 כתב סטרן את הספר רומן פוליטי (A political romance) כדי לתמוך בכומר הראשי שלו בסכסוך כנסייתי. הספר הוא סאטירה על נכבדי החצרות הרוחניות. על פי דרישת אנשי כנסייה שהובכו נשרף הספר וכך איבד סטרן את סיכוייו לקידום במסגרת הכנסייה אבל גילה את כישרונותיו האמתיים. "עד השלמת יצירה ראשונה זו הוא בקושי ידע שהוא מסוגל לכתוב, שלא לדבר על הומור שגורם לקורא לצחוק"[4].
אחרי שגילה את כישרונו, בגיל 46, העביר סטרן את הקהילות שלו לכומר והתמסר לכתיבה בשארית חייו. הוא התחיל את כתיבת ספרו "טריסטרם שנדי" וכתב במהירות מרבית. את 18 הפרקים הראשונים בין ינואר ומרץ 1759[4].
גרסה ראשונה שהייתה מאוד סאטירית נדחתה על ידי רוברט דודסלי, המדפיס הלונדוני, בדיוק בזמן שבו השתבשו חייו הפרטיים של סטרן. אמו ודודו נפטרו, לאשתו הייתה התמוטטות עצבים והיא איימה להתאבד. סטרן המשיך לכתוב את הרומן הקומי שלו אבל, כפי שאמר, "כל משפט נכתב בלב כבד ביותר". במצב הרוח הזה הוא ריכך את הסאטירה ושינה אותה, כשסיפר על דעותיו של טריסטרם, על משפחתו האקסצנטרית וילדיו בישי המזל, להומור אוהד, לפעמים עליז ולפעמים מלנכולי מתוק.
נסיעה לחוץ לארץ
סטרן מצויר בצבעי מים על ידי האמן הצרפתי לואי קארוז'י קארמונטל בערך ב-1762
סטרן המשיך להיאבק במחלתו ונסע מאנגליה לצרפת ב-1762 בניסיון למצוא אקלים שיקל את סבלו. הוא היה בר מזל והוא הצטרף למשלחת דיפלומטית שהייתה מיועדת להגיע לטורינו משום שאנגליה וצרפת היו עדיין אויבות במלחמת שבע השנים. סטרן היה שבע רצון מקבלת הפנים שנערכה לו בצרפת כשדיווחים על הגאון שכתב את טריסטרם שנדי עשו אותו לאישיות מפורסמת. בספרו השני, מסע סנטימנטלי שיצא לאור בתחילת 1768 שילב היבטים ממסעו זה. הרומן נכתב בתקופה בה היה סטרן חולה וחלש יותר ויותר.
פחות מחודש אחרי ש"מסע סנטימנטלי" יצא לאור, סטרן נפטר בדירתו ב-18 במרץ בגיל 54. הוא נקבר בבית הקברות של כנסיית סט. ג'ורג' שבכיכר הנובר בלונדון (אנ').
גופתו של סטרן נגנבה זמן קצר אחרי שנקבר ונמכרה לעוסקים באנטומיה. היא זוהתה על ידי אחד ממכריו והוא נקבר מחדש בחשאי. כאשר בית הקברות של סט. ג'ורג' נפתח מחדש בשנות השישים של המאה ה-20 התגלתה גולגולתו. היא זוהתה משום שהייתה זו הגולגולת היחידה מבין חמש שנמצאו באותו קבר שהיו בה סימנים לבדיקות אנטומיות. היא הועברה ב-1969 לבית הקברות בקוקסוולד שבצפון יורקשייר[5].
כתביו
כתיבתו המוקדמת של סטרן אינה ראויה לציון. הוא כתב מכתבים, הוציא לאור שתי דרשות (ב-1747 ו-1750 וניסה את כוחו בכתיבת סאטירה. הוא היה מעורב וכתב ועל פוליטיקה מקומית ב-1742. הפרסום המרכזי שלו, לפני טריסטרם שנדי, היה סאטירה: רומן פוליטי (A Political Romance) שיצא לאור ב-1759. יצירה שפורסמה לאחר מותו קטע על בנוסח רבלה (A Fragment in the Manner of Rabelais) נכתב ב-1759.
סטרן התחיל בעבודה על "טריסטרם שנדי" רק כשהיה בן 46. רבלה היה המחבר האהוב על סטרן ובמכתבים שלו הוא הבהיר שהוא תופס את עצמו כממשיכו של רבלה בכתיבה הומוריסטית כשהוא מרחיק את עצמו מג'ונתן סוויפט[6][7].
"אני מכחיש ... שהרחקתי לכת כמו סוויפט: הוא שומר על מרחק נאות מרבלה; אני שומר על מרחק נאות ממנו".
סטרן מפורסם במיוחד ברומן חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן. הוא התפרסם ברומן הזה לא רק באנגליה כי אם בכל אירופה. תרגומים של הספר, בכל השפות האירופיות המרכזיות, החלו להופיע כמעט עם ההוצאה לאור שלו וסטרן השפיע על מחברים אירופים שונים באופיים כמו דני דידרו והרומנטיקה הגרמנית. ליצירתו הייתה גם השפעה ניכרת על הסופר הברזילאי מאשאדו די-אסיס שעשה שימוש יוצא דופן ומקורי במיוחד בטכניקה של שינוי נושא ביצירת המופת שלו זיכרונותיו של מת. למעשה, הרומן, שבו מתמרן סטרן זמן עלילתי וקול, פרודיות שקיבלו צורה סיפורית וכוללות מנה גדושה של הומור מחוספס, התקבל באנגליה כמושחת מדי. פסק דינו של סמואל ג'ונסון ב-1776 היה שדבר מוזר לא יישאר זמן רב. טריסטרם שנדי לא שרד (Nothing odd will do long. Tristram Shandy did not last). פסק דין זה שונה, לגמרי, מהמבקרים האירופאים ששיבחו את סטרן וטריסטרם שנדי כחדשני ונעלה. וולטר קרא לו "נעלה בבירור על רבלה" ומאוחר יותר גתה שיבח את סטרן כנפש היפה ביותר שאי פעם השפיעה על אנשים[8]. גם בחייו והרבה אחרי מותו טענו שהיה סנטימנטלי. היו חלקים מטריסטרם שנדי, כמו הסיפור על לה פבר שהודפסו בנפרד וזכו לשבחים רבים על ידי המורליסטים של אותה תקופה. הצלחת הרומן והאופי הסדרתי שלו אפשרו לחקיינים רבים להוציא לאור חוברות שעסקו בדמויות מתוך הספר ובנושאים אחרים מתוכו, גם כאשר הספר עוד לא הושלם.
קשה לתאר את הרומן עצמו. הסיפור מתחיל בתיאור של טריסטרם על התעברותו שלו. הוא ממשיך בצורה לא סדירה אבל בעיקר על ידי מה שסטקן מכנה "סטיות מקדמות". אנחנו מגיעים ללידתו של טריסטרם רק בכרך השלישי. הרומן עשיר בדמויות והומור והשפעות של רבלה וסרוואנטס ניכרות בכל הרומן. הספר מסתיים אחרי תשעה כרכים שיצאו לאור במשך כעשר שנים אבל אין לו משהו שניתן להחשיב כסיום מסורתי. סטרן מכניס לתוכו דרשות, מאמרים ומסמכים משפטיים והוא חוקר את גבולות הטיפוגרפיה ועיצוב הדפים על ידי הכנסת דפים דמויי שיש ומפורסמים ביותר הם הדפים השחורים לגמרי בתוך סיפור המעשה. רבים מחידושיו של סטרן, עיבודים בצורה שיש להבינם כמחקר על מה מהווה רומן, השפיעו מאוד על סופרים מודרניסטים כמו ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף ועל סופרים בני זמננו כמו תומאס פינצ'ון ודייוויד פוסטר וולאס. איטלו קאלווינו התייחס לטריסטרם שנדי כ"אב הקדמון הלא מוטל בספק של כל הרומנים האוונגרדיים של המאה שלנו". הסופר הפורמליסט הרוסיויקטור שקלובסקי ראה את טריסטרם שנדי כרומן הארכיטיפי המושלם וכל שאר הרומנים הם רק תת-קבוצות שלו: "טריסטרם שנדי הוא הרומן הטיפוסי ביותר בספרות העולמית"[9].
עם זאת הדעות הביקורתיות המובילות על טריסטרם שנדי נוטות להיות מקוטבות בהערכה שלהן את חשיבותו. משנות ה-50, בעקבות ד.ו. ג'פרסון, יש כאלה הטוענים שתהא השפעתו אשר תהא, טריסטרם שנדי, בהקשר המקורי שלו מייצג תחייה של מסורת עתיקה בהרבה, מסורת מהרנסאנס של השנינות המלומדת והוא הושפע בכך מהגישה של מועדון סקריבלרוס בו היו חברים, בין השאר, סוויפט ואלכסנדר פופ.
מסע סנטימנטלי בצרפת ובאיטליה הוא ספר שהייתה לו פחות השפעה על אף שהתקבל בצורה טובה יותר על ידי המבקרים האנגלים בימיו. יש לספר מקבילות סגנוניות רבות עם טריסטרם שנדי. למעשה המספר הוא אחת הדמויות המשניות מהרומן הקודם. אף שהספר ישיר יותר הרי ניתן להבין את מסע סנטימנטלי כחלק מאותו פרויקט אמנותי שאליו שייך גם טריסטרם שנדי.
שני כרכים של דרשות יצאו לאור בחייו של סטרן. נמכרו, בחייו, יותר עותקים של הדרשות שלו מאשר של טריסטרם שנדי ולמשך זמן מסוים הוא היה ידוע יותר בחוגים מסוימים כדרשן ולא כסופר. הדרשות שלו הן שגרתיות, גם בסגנון וגם בתוכנן. אחרי מותו יצאו לאור כמה כרכים של מכתבים. אחד הנודעים בכְּתביו הוא "יומן לאלייזה" (Journal to Eliza), סדרת מכתבים ערוכים כיומן אישי. מכתבים אלה יועדו לאישה שאחריה חיזר סטרן בשנות חייו האחרונות, והם פורסמו בדפוס רק ב-1904. בהשוואה לסופרים רבים בני המאה ה-18 מספר יצירותיו של סטרן הוא קטן למדי.
ספריו שתורגמו לעברית
חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן. תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות אסתר כספי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993[10].
מסע סנטימנטלי: על פני צרפת ואיטליה של אדון יוריק, מאנגלית - אהרן אמיר. תל אביב: מחברות לספרות, 1954.
מסע סנטימנטלי בצרפת ובאיטליה מאת מר יוריק. תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות ופתח דבר שרה פ' פרידמן; הוסיף אחרית דבר דוד פישלוב. ירושלים: הוצאת כרמל, 2012[11].
לקריאה נוספת
René Bosch, Labyrinth of Digressions: Tristram Shandy as Perceived and Influenced by Sterne's Early Imitators (Amsterdam, 2007)
William Makepeace Thackeray|W. M. Thackeray, in English Humourists of the Eighteenth Century (London, 1853; new edition, New York, 1911)
Percy Hethrington Fitzgerald|Percy Fitzgerald, Life of Laurence Sterne (London, 1864; second edition, London, 1896)
Paul Stapfer, Laurence Sterne, sa personne et ses ouvrages (second edition, Paris, 1882)
Henry Duff Traill|H. D. Traill, Laurence Sterne, "English Men of Letters", (London, 1882)
Texte, Rousseau et le cosmopolitisme littôraire au XVIIIème siècle (Paris, 1895)
H. W. Thayer, Laurence Sterne in Germany (New York, 1905)
Paul Elmer More|P. E. More, Shelburne Essays (third series, New York, 1905)
.svg){kind=logo}
