ב-1799 הוציא רובר פטנט על המכונה הראשונה לייצור "נייר רציף".[1][2][3] לאחר סדרה של סכסוכים כספיים ומשפטיים עם מעסיקו סן-לז'ה דידו (Saint-Léger Didot), בן למשפחת דידו המפורסמת שעסקה בהדפסה, איבד רובר את הזכויות על הפטנט. בעקבות כך, נשלחה המכונה שיצר מצרפת לאנגליה, להמשך פיתוחה. המצאתו של רובר הייתה לליבת מכונת פוֹרְדְרִינִיר, שמהווה את הבסיס לטכניקת ייצור הנייר המודרנית. לבסוף היה למורה בבית ספר ומת בחוסר כול.[4][2][3][5]
ראשית חייו והקריירה הצבאית
לואי-ניקולא רובר נולד להורים מזדקנים ברובע הראשון של פריז. בילדותו סבל מבריאות שברירית ומיתר מודעות עצמית, אך היה למדן ושאפתן. הוא רכש חינוך מעולה, והתמקד במדעים ובמתמטיקה, תחת מסדר המינימים (Order of Minims) הנוצרי של פרנסיס מפאולה.[6] עם זאת, חש שהוא מהווה מעמסה כלכלית על הוריו.[2] בגיל 15 ניסה להתגייס לצבא כדי להצטרף לכוחות צבא צרפת הלוחמים במלחמת העצמאות של ארצות הברית (שסייעו ל-13 המושבות), אך נדחה. ארבע שנים לאחר מכן הצליח להתקבל לצבא צרפת.[2]
ב-23 באפריל1780 הצטרף לגדוד הארטילריה הראשון של גרנובלה (Grenoble), ובעקבות כך הוצב בקאלה שבצפון צרפת. ב-1781 הועבר לרגימנט הארטילריה של מץ (Metz) ונשלח לסן-דומינגו, שם לחם בצבא האנגלי. הוא שירת בצבא 14 שנה, והגיע לדרגת סמל ראשי (Sergeant major; מקביל לרב-סמל מתקדם, רס"ם, בצה"ל).[5] לפי גרסה אחרת, השתחרר מהצבא בגיל 28, לאחר תשע שנות שירות, ב-1790.[2]
ב-1790, לאחר שהשתחרר מהצבא הצרפתי, היה רובר לשוליית פקיד באחד מבתי הדפוס המפורסמים של משפחת דידו (Didot). לאחר מכן עבד כפקיד תחת סן-לז'ה דידו (Saint-Léger Didot), ובהמשך מונה לתפקיד "מפקח על הסגל" במפעל ייצור הנייר של פייר-פרנסואה דידו (Pierre-François Didot) בקומונהקורביל.[4] היה זה מוסד חשוב, שהוקם כבר ב-1355, וסיפק נייר למשרד האוצר הצרפתי לשם ייצור שטרות.[5][2] רובר ודידו היו קצרי-רוח לגבי הסכסוכים הנשנים בין העובדים השונים בשלבי הייצור, ועל כן דידו דחק ברובר לנסות למצוא פתרון מכני שיחליף את העבודה הידנית בייצור הנייר.[2]
בספרו "ייצור נייר: היסטוריה וטכניקה של האומנות העתיקה" (Papermaking: the History and Technique of an Ancient Craft), כתב דארד האנטר כי:
[לואי-ניקולא רובר] ציין כי היו אלו המריבות והסכסוכים הנשנים בין העובדים באיגוד ייצור הנייר הידני, שהניעו אותו ליצור את המכונה שתחליף את עבודת הכפיים.[2]
אף על פי שתוכניותיו הראשונות של רובר נראו לדידו "חלשות", היה בהן פוטנציאל להמשך המחקר, ודידו מימן יצירת אבטיפוס קטן-ממדים. בנייתו של האבטיפוס הושלמה ב-1797, אך הוא נחשב כישלון. לאחר ניסיונות אלו רפו ידיו של רובר, והוא מונה בידי דידו ל"מפקח על טחינת התבואה" בטחנת קמח קרובה. לאחר כמה חודשי מנוחה ממפעל הנייר, עודד אותו דידו להמשיך ולנסות לתכנן את מכונת הנייר, והפקיד כמה מכונאים לשירותו. המודל הבא הציג שיפורים מסוימים, ועל כן דידו הורה לרובר ליצור מודל בגודל מלא.[4] מכונה זו הייתה להצלחה וייצרה גיליונות נייר כפולים.[2]
בקשה לפטנט ומהות ההמצאה
בעקבות יצירת המודל המוצלח, שנבנה ב-1798, סן-לז'ה דידו התעקש שרובר יוציא פטנט על המכונה. לפני 1798, הנייר יוצר גיליון-גיליון, על ידי טבילה של מסגרת מלבנית בתוך חבית עיסת נייר. לאחר שהמסגרת הוצאה מהחבית, המים נלחצו החוצה מתוך העיסה. העיסה שנותרה הונחה לייבוש, ולא ניתן היה להשתמש במסגרת שוב עד שגיליון הנייר הקודם הוסר ממנה. במכונה של רובר הייתה רצועת הזזה שאליה הגיע זרם רציף של עיסה, ושהעבירה גיליונות לא-שבורים של נייר לח לצמד של גלילי לחיצה.[3] כשהרצועה הרציפה של הנייר יצאה מהמכונה, היא נתלתה לייבוש באופן ידני על מערך של כבלים או מוטות.
ביוזמתו של דידו, נפגשו רובר ודידו עם שר הפנים הצרפתי פרנסואה דה נושטו (François de Neufchâteau), והגישו בקשה לפטנט. ב-1799, הפטנט (brevet d'invention) ניתן בידי ממשלת צרפת, ורובר שילם עליו 8,000 פרנק.[4][1][3] המפרט ונוסח הבקשה של הפטנט על המכונה לייצור נייר רציף, מצויים בכרך השני של פרסומי הפטנטים Brevets d'Inventions Expirés.[4]
ב-9 בספטמבר 1798 כתב רובר מכתב בקשה לפטנט:
מזה כמה שנים אני מועסק באחת הטחנות המובילות בצרפת. חלומי היה לפשט את אופן ייצור הנייר על ידי שיטה שתפחית באופן דרמטי את עלות הייצור, ומעל לכול, תייצר גיליונות נייר מאורך יוצא-דופן ללא הצורך באף עובד, אלא רק באמצעים מכניים.
לאחר עבודה רבה, ובעזרת ניסיוני והשקעה כספית לא מבוטלת, הצלחתי במשימה זו, ונוצרה מכונה שממלאת ציפיותיי אלו. המכונה חוסכת בזמן ובהוצאות ומייצרת נייר באיכות מעולה, באורך של 12 עד 15 מטר, לכל דורש.
בכמה מילים, הוצאתי לפועל את יתרונותיה של המכונה, שאותה בניתי בביתו של האזרח דידו, תעשיין בכפר יָסָן. זהו המקום לומר כי האזרח דידו היה לי לעזרה גדולה ביצירת מכונה זו. הסדנה שלו, עובדיו, ואף ארנקו, עמדו לעזרתי; רוחב-לבו ואמונו הם כאלו שניתן למצוא רק בחברים אמיתיים למקצוע.
אני מפציר בך, כבודו האזרח השר, להעניק פטנט להמצאתי, שיוכל להבטיח את רכושי ואת משלח-ידי. הוני אינו מספיק דיו כדי לממן את המיסים על הפטנט בתשלום אחד, ועל כן אני מבקש לשלמו משך חמש-עשרה שנה, ואמצעיי אינם מאפשרים לי לרכוש את המודל למכונה. זוהי הסיבה מדוע, כבודו האזרח השר, אני מפציר בך למנות כמה נציבים לבחון את עבודתי, ובשל השימושיות הרבה של תגליתי, להעניק לי פטנט ללא דרישת כסף.
רובר.
דה נושטו מינה את לשכת האמנויות והמקצועות (Bureau des Arts et Métiers) לשלוח שרטט, מר בוולו (Beauvelot), ליָסָן כדי לתעד את המכונה ולבנות מודל משופר. השר אף מינה חבר של "האקדמיה הלאומית לאמנויות ולמקצועות" (Conservatoire National des Arts et Métiers) להתלוות אליו.[2] לשכת האמנויות והמקצועות כתבה אז:
האזרח רובר הוא הראשון שהעלה על דעתו ליצור מכונה שתהיה מסוגלת לייצר נייר מהחבית; מכונה זו יוצרת נייר מרוחב אדיר ומאורך בלתי-נגמר. המכונה יוצרת נייר מאיכות מושלמת ובעובי מושלם והיא בעלת יתרונות שלא ניתן להשיג בשיטות הרגילות לייצור נייר ידני, שבו כל גיליון נייר מוגבל בגודלו, בניגוד לנייר שנוצר במכונה זו. על פי כל הדו"חות, מדובר בהמצאה חדשה לגמרי והיא ראויה לכל עידוד.[2]
ב-1785 המציא התעשיין הצרפתי-גרמני כריסטוף-פיליפ אוברקמפף (Christophe-Philippe Oberkampf) את המכונה הראשונה להדפסת צבע על ריבועי טפטים. חשיבות המצאתו של רובר חרגה מהעברתה של פעולה ידנית אינטנסיבית לאמצעים מכניים, ואף אפשרה הדפסה של ניירות רציפים הצבועים בדפוסים קבועים. כך התאפשר להדפיס בכמויות גדולות עיצובים חדשים ומבחר גוונים בטפטים שהוצגו בטרקלינים ברחבי אירופה.[3]
המשך הפיתוח באנגליה
מכונה גדולה לייצור נייר בסגנון פוֹרְדְרִינִיר
בין רובר ודידו פרץ סכסוך לגבי הבעלות על ההמצאה.[4] רובר לבסוף מכר הן את הפטנט והן את אבטיפוס המכונה לדידו בעבור 25,000 פרנק. אולם, דידו התחמק מהתשלום לרובר, ונאלץ לחדש את הבעלות על הפטנט ב-23 ביוני 1801.[4] דידו רצה להמשיך לפתח את המכונה באנגליה, ולהוציא שם פטנט, הרחק מהסחות הדעת של המהפכה הצרפתית, ועל כן הוא שלח את המכונה לגיסו בלונדון, ג'ון גאמבל (John Gamble).
במרץ 1801, לאחר ששלח אליו דידו דוגמאות של רצועות נייר רציף מיָסָן, הסכים ג'ון גאמבל להתחלק בבקשת הפטנט בלונדון יחד עם האחים סילי והנרי פוֹרְדְרִינִיר (Sealy and Henry Fourdrinier), שניהלו מפעל מוביל למכשירי כתיבה. גאמבל קיבל את הזכויות על הפטנט הבריטי 2487 ב-20 באוקטובר 1801, על גרסה משופרת של המכונה המקורית של רובר. לאחר מכן, פיתוח נוסף מומן בידי האחים פורדריניר. גאמבל ודידו שלחו את המכונה ללונדון, ולאחר 6 שנים והוצאות של 60,000 ליט"ש עלויות פיתוח, האחים פורדריניר קיבלו את הזכויות על מספר פטנטים נוספים.[7] דוגמה מוקדמת של מכונת פורדריניר הותקנה במפעל בפרוגמור (Frogmore), הרטפורדשייר (Hertfordshire).[8]
מוות והנצחה
ב-1812, כשבריאותו רופפת, לאחר שמכר את המצאתו ואת הפטנט עליה ואיבד שליטה על המשך הפיתוח שנערך באנגליה, פרש רובר מתחום ייצור הנייר ועזב את קורביל. הוא עבר לקומונה וֵרְנוּיֶה (Vernouillet), במחוז אוּר-אָ-לוּאָר (Eure-et-Loir) ופתח בית ספר קטן, פבור סן טיבו (Faubourg St Thibault). הכלכלה הצרפתית הייתה בשפל לאחר תבסותיו של נפוליאון, ורובר קיבל משכורת נמוכה מאוד. הוא המשיך ללמד עד מותו ב-8 באוגוסט 1828, בגיל 66.[5][2] פסלו ניצב למול כנסייה בוורנויה ו"קולג' דה לואי-ניקולא רובר" בוורנויה קרוי על שם.[5]
ב-1976 גילה לאונרד שלוסר (Leonard Schlosser) את איוריו המקוריים של רובר במכירה פומבית ושלח עותקים בפקס לחוקרים ולחבריו.[9] לא ידוע היכן ניתן למצוא את האיורים המקוריים.
