כריסטופר ג'ונסון מקנדלס (באנגלית: Christopher McCandless, מכונה גם: "אלכסנדר סופרטראמפ"; 12 בפברואר1968 – 18 באוגוסט1992) היה הרפתקןאמריקאי. באפריל 1992 נדד אל ערבות אלסקה הרחוקות עם מעט אוכל וציוד הישרדות בסיסי, בתקווה שיגשים את יהבו לחיות חיים פשוטים והרמוניים בטבע ללא כל מגע ידי אדם.
כמעט ארבעה חודשים לאחר מכן, שרידי הגופה של כריס נמצאו ליד אגם ונטיטיקה בשמורת דנאלי פארק בדרום-מרכז מדינת אלסקה כאשר הוא שוקל 30 ק"ג בלבד. המוות נגרם ככל הנראה כתוצאה ישירה של רעב. בינואר 1993 פרסם הסופר ג'ון קראקאוור את סיפורו של כריס במגזין "אאוטסייד". מאמר נוסף אודות סיפורו המלא של כריס התפרסם בפברואר 1993 במגזין הניו יורקר.
תחת ההשפעה מסיפורו של כריס, ג'ון קראקאוור הוציא לאור ב-1996 את ספרו "Into the wild" (אנ') (בעברית: 'עד קצה העולם') אודות מסעותיו של כריס בדרכים ובחיק הטבע. הספר תורגם לעברית ב-2014. הספר, שבעצמו היה רב מכר מוצלח עם חלוף השנים, היה מקור השראה לסרט בעל אותו שם שבוים על ידי שון פן בשנת 2007. את דמותו של כריסטופר גילם השחקן אמיל הירש. כמו כן, באותה השנה, יצא סרט דוקומנטרי-ביתי של הבמאי רון למות' בשם "The call of the wild" (ובעברית – הקריאה של הטבע או קול מיער). בסרט, הבמאי מציג את המקומות בהם כריס ביקר במהלך מסעותיו ואת האנשים שהכירו או פגשו את כריס, כולל בתחנה האחרונה אליה הגיע באלסקה.
השנים הראשונות
כריס נולד באל סגונדו, קליפורניה, כבנם הבכור של וולטר ("וולט") וְוילהלמינה ״בילי״ ג'ונסון. לכריס הייתה אחות אחת צעירה בשם קארין. בשנת 1976 התיישבה המשפחה באנאנדייל, וירג'יניה, פרבר של וושינגטון הבירה, לאחר שאביו הועסק כמדען מומחה בנאס"א. אמו עבדה כמזכירה בחברת "מטוסי יוז" ומאוחר יותר סייעה לבעלה וולט בחברת הייעוץ המוצלחת שהקים במקום מגוריהם באנאנדייל.
היחסים בין ההורים של כריס היו עכורים. וולט ובילי רבו לעיתים קרובות, ולעיתים כאשר הוויכוחים היו מתלהטים ויוצאים מכלל שליטה הם שקלו להתגרש. לכריס ואחותו קארין היו שישה אחים למחצה שהתגוררו בקליפורניה מנישואיו הראשונים של וולט. כאשר כריס וקארין נולדו, וולט טרם התגרש מאשתו הראשונה, וכריס לא גילה את הרומן של אביו עד שביקר אצל קרוביו בדרום קליפורניה בקיץ 1986. תגלית זו גרמה לו לפתח הרבה מרירות ואנטגוניזם כלפי אביו, ויחס מנוכר להוריו, ולמעשה הייתה אחד מגורמים הראשיים של כריס בתפיסת העולם שלו על החברה המודרנית.
בבית הספר הבחינו המורים שלכריס כוח רצון בלתי רגיל. בגיל ההתבגרות הוא היה התגלמות מושלמת של ערכים ואידיאליזם אינטנסיבי, טיפוס פופולרי מבחינה חברתית וספורטאי מצטיין. בבית הספר התיכון שימש כקפטן של נבחרת הקרוס קאנטרי (נבחרת הרצים למרחקים ארוכים). באימונים עצמם, הוא היה מאיץ בחברי הנבחרת בתרגילי מוטיבציה בעל אופי רוחני שבו הם: "פועלים נגד כוחות האופל... כל הרע בעולם, כל השנאה".
ב-2 ביוני 1986 סיים כריס את לימודיו בבית הספר וילברט טאקר ודסון בפיירפקס, וירג'יניה. ב-10 ביוני יצא כריס לאחת ההרפתקאות הגדולות הראשונות שלו, כשנסע בכל רחבי הארץ בניסאן דאטסון הפרטית שלו. הוא הגיע לאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג'ורג'יה יומיים לפני תחילת הלימודים בסתיו של אותה שנה. הרקע הסוציו-אקונומי הגבוה שממנו הגיע כריס וההצלחה האקדמית שלו, היו תמונת ראי להשקפותיו על החברה המודרנית-אנושית כחברה ריקנית שבה מרדף בלתי נלאה אחר חומרנות וכסף.
כריס מאוד אהב לקרוא, ובין היתר שאב את ההשראה שלו ממגוון של סופרים, פילוסופים הרפתקנים, כגון ג'ק לונדון, לב טולסטוי, ג'ק קרואק, ו. ה. דייוויס (אנ') והנרי דייוויד תורו. בשנה השלישית ללימודיו, הוא סירב להיות חבר מועדון בוגרים יוקרתי של האוניברסיטה תחת הסיבה המרכזית ש"כבוד" "ותארים" היו לא רלוונטיים מבחינתו. כריס סיים את לימודיו בקולג' אמורי ב-12 במאי1990 עם תואר ראשון בהיסטוריה ואנתרופולוגיה. למעשה, סיום התואר הראשון היה בעצם הפעם האחרונה שבה כריס נפרד מהחברה המודרנית המאורגנת לתקופה של התבוננות והתבודדות.
טיוליו
במאי 1990 תרם כריסטופר 24,000 דולרים, שניתנו לו על ידי חבר של המשפחה על מנת לממן את לימודי המשפטים אליהם שקל להמשיך, לאוקספם (ארגון בינלאומי המסייע לעניים). לקראת סוף יוני, הוא החל את מסעו בשם "אלכסנדר מקנדלס", ומאוחר יותר אימץ את שם המשפחה "סופרטרמפ" (״נווד-על״, בהשראת האוטוביוגרפיה של נווד-על מאת ו. ה. דייוויס). מרבית האנשים שנתקלו בו בדרכים התייחסו אליו כאל בחור אינטליגנטי ויודע ספר. בסוף הקיץ החל כריס את דרכו דרך אריזונה, לעבר העיירה קארתג' שבדקוטה הדרומית, שם עבד בחווה לגידול חיטה. בהמשך שרד שיטפון עז בזמן שהיה במכוניתו. המכונית ניזוקה וכריס החליט להשאיר אותה במדבר, ובנוסף השליך את לוחיות הרישוי שלו כדי שלא יקשרו את הרכב אליו (בדיעבד, המכונית ספגה נזק קטן יחסית, נמצאה מאוחר יותר, והמשטרה אף הסיקה כי כריס נטש אותה מרצונו).
בשנת 1991, אלכסנדר חתר בסירת קיאק קטנה במורד מסוכן של נהר קולורדו עד למפרץ קליפורניה. הוא חצה את הגבול למקסיקו, ולאחר שהלך לאיבוד בתעלות ונקלע למבוי סתום, נגרר על ידי ציידי ברווזים מקומיים לים, שם שהה במשך זמן מה. הוא התגאה בעובדה שהצליח לשרוד עם ציוד מינימלי ועם מעט עזרים חיצוניים, והוא חש כי עשה "הכנה קטנה" לקראת מה שצפוי לו בהמשך הדרך. כריס לא אהב לתכנן דברים מראש, הוא אהב לתת משמעות לאותה חוויה בלי לחשוב על כלום לפניה. מטרתו הראשית במסע הייתה להגיע לאלסקה. שום דבר במסעו לא היה מוגדר. הוא החליט והאמין שלא צריך להשתמש במטוסים אלא רק בטרמפים וברכבות כדי להכיר את הארץ מקרוב דרך האדמה. כריס עבר חוויית רבות במהלך המסע עד הנסיעה לאלסקה. הוא פגש אנשים רבים בכל מקום שהגיע אליו ורקם איתם קשרים הדוקים.
אודיסאה לאלסקה
במשך שנים, כריס חלם על "אודיסיאת אלסקה" (מסע או טיול ארוך לאלסקה), בה יחיה על אדמת הפרא של אלסקה, הרחק מכל ציוויליזציה, וימצא משמעות לחייו. הוא ניהל יומן מסע המתאר את ההתקדמות הפיזית והרוחנית שלו כמי שהתייצב כנגד איתני הטבע. באפריל 1992 כריס תפס טרמפים כל הדרך מאנדרלין שבצפון דקוטה ועד לעיר פיירבנקס שבאלסקה. הוא נראה לאחרונה כשהוא בחיים ב-28 באפריל 1992 על ידי ג'ים גאלין, בחור מקומי, שנתן לו טרמפ מפיירבנקס עד לתחילתו של שביל שנקרא "Stampede Trail". גאלין היה מודאג לגבי "אלכסנדר", שהיה באמתחתו ציוד הישרדות מינימלי (אפילו ללא מצפן) וללא ניסיון לחיות בערבות הקפואות של אלסקה.
גאלין ניסה פעמים רבות לשכנע את כריס לדחות את מסעו, ואף הציע להסיע אותו לעיר אנקורג' כדי לקנות ציוד ואספקה המתאים להישרדות בתנאים קיצוניים. אולם, כריס התעלם מהאזהרות של גאלין וסירב לכל סיוע אפשרי פרט לזוג מגפי גומי, שתי קופסאות טונה ושקית של חטיפי תירס.
לאחר שהרחיק לכת לאורך השביל, כריס מצא אוטובוס נטוש והחל לחיות בתוכו, באזור מיוער יותר של השביל ליד הפארק הלאומי דנאלי (כ-25 קילומטרים מערבה מהעיירה הילי). האוטובוס הנטוש שימש בעיקר כקורת גג לעובדים שעסקו בתחזוקת השבילים והכבישים באזור, וכמו כן שימש כמקלט לציידים. כריס נשא עמו בתיקו האישי כ-10 ק"ג אורז, רובה חצי-אוטומטי מחברת רמינגטון עם תחמושת של 400 כדורים, ספר של הצמחים הגדלים באזור (ומספר ספרים נוספים אחרים), ומעט ציוד מחנאות. כריס הניח שכדי לשרוד הוא יוכל ללקט מזון מן הצומח בשילוב מבוקר של ציד. במשך 30 הימים הבאים בקירוב, כריס החל לנסות לצוד חיות רבות כגון דורבנים, סנאים, ציפורים, עופות, ואווזים קנדיים. ב-9 ביוני 1992 הוא אפילו הצליח להרוג אייל, אך עם זאת הוא לא הצליח לשמר את הבשר כראוי, ותוך מספר ימים הבשר התקלקל והתכסה ברימות. במקום לחתוך את הבשר דק ולייבש אותו כפי שנהוג לעשות בבשר משומר (מה שבדרך כלל נהוג לעשות באזורים אלה של אלסקה) הוא ניסה לעשן אותו על האש, בעקבות עצתם של ציידים שפגש בדרום דקוטה כמה חודשים קודם לכן.
המסע של כריס בפרא ובשממה של אלסקה נמשך כ-112 יום בסה"כ (כמעט ארבעה חודשים). ביולי, לאחר שהתגורר באוטובוס הנטוש במשך כשלושה חודשים, הוא החליט לעזוב ולצאת מהשמורה; אך בדרכו חזרה ראה כי השביל נחסם על ידי נהר הטקלניקה(אנ'), שהיה במידה ניכרת גבוה וסוער יותר מאשר כשהוא חצה אותו בחודש אפריל שלושה חודשים קודם לכן. בדיעבד, מבלי ידיעתו של כריס, היה קרון המופעל בצורה ידנית אשר חצה את הנהר בדיוק 400 מטר מהמקום שבו ניסה לחצות. בסרט הדוקומנטרי "The call of the wild", לפי הראיות בשטח, לכריס הייתה בשקית האשפה שלו מפה שהייתה מסייעת לו למצוא דרך אחרת לחצות את הנהר בבטחה. כריס שהה באוטובוס כ-113 יום בסה"כ. בשלב מסוים במשך הזמן הזה, ככל הנראה לקראת קץ חייו, הוא כתב קריאת S.O.S לכל עוברי האורח שעשויים לעבור שם ולסייע לו משום שהוא נפצע והיה "חלש מדי" כדי לתפקד. קריאת העזרה של כריס הייתה כדלקמן: "שימו לב מבקרים ואורחים בפוטנציה, S.O.S, אני זקוק לעזרתכם. אני פצוע, גוסס למוות, וחלש מידי כדי ללכת. אני לבד לגמרי, זאת לא בדיחה. בשם אלוהים, אנא הצילו אותי. הלכתי לאסוף גרגירי דובדבנים ואני עשוי לחזור הערב הזה. תודה מקרב לב, כריסטופר מקנדלס".
מותו
ב-12 באוגוסט 1992 כתב כריס ביומן המסע שלו מה שמסתבר כמילותיו האחרונות: "אוכמניות יפהפיות".
הוא קרע את העמוד האחרון של הספר "Education of a Wandering Man" (סיפור חייו של הסופר האמריקאי הנודע לואיס ל'אמור) שהכיל קטע של המשורר האמריקאי רובינסון ג'פרס(אנ') שנקרא "אנשים פיקחים בשעות הרעות שלהם":
Death's a fierce meadowlark: but to die having made Something more equal to centuries Than muscle and bone, is mostly to shed weakness.The mountains are dead stone, the people Admire or hate their stature, their insolent quietness,
The mountains are not softened or troubled And a few dead men's thoughts have the same temper
גופתו של כריס נמצאה טמונה בתוך שק השינה שלו באוטובוס על ידי צייד מקומי (באטץ' קיליאן) ב-6 בספטמבר 1992.
כריס כבר היה ללא רוח חיים לכל הפחות כשבועיים ממועד מציאת גופתו, ומשקל גופו היה 30 ק"ג בלבד. סיבת המוות הרשמית שלו הייתה רעב. הסופר ג'ון קראקאוור הציע שני גורמים שהיו עשויים להביא למותו: הגורם האפשרי הראשון לדבריו, היה רעב, בין אם מחוסר תזונה ובין אם מתת-תזונה, וזאת עקב מחסור במזון בסיסי וקלקול המזון הקיים עקב עובש, לחות וטפילים שהיו על הצמחים. הגורם האפשרי השני היה הרעלה כתוצאה מאכילה של זרעים רעילים.
אולם, מאמר שהתפרסם במגזין Men's Journal קבע כי בדיקות מעבדה מעמיקות גילו כי לא היו שרידים של רעל במאגר האוכל של כריס. ד"ר תומאס קלאוסן, ראש המחלקה לכימיה וביוכימיה באוניברסיטת פיירבינקס באלסקה טען כי "הוא אכל בעצמו את הצמחים שנמצאו באספקת האוכל של כריס ולא נמצאו שם שום רעלים".
לאחר מכן, נעשה ניתוח מעמיק על הצמח אפונה ריחנית (צמח נוימטפס ממשפחת הקטניות) והתברר כי מותו של כריס - כפי שהוצג בסרטו של שון פן - לא נגרם מהרעלה, ולא הוזכר ולו מקרה אחד בתולדות הספרות הרפואית שמישהו נפטר מהרעלה של אותו הצמח. אחד העיתונאים שסיקר את מותו של כריס טען בנחרצות : "הוא לא מצא דרך מילוט מהסביבה בה חי, לא הצליח ללקט מספיק מזון כדי לשרוד, ופשוט גווע למוות". אולם, הסבירות שמותו של כריס נגרם כתוצאה מעובש שגדל על הזרעים בעקבות הלחות שנוצרה בתיקו של כריס היא ההסבר הכי מתאים לנסיבות מותו, כפי שציין באופן דומה ג'ון קראקאוור.
לאחר מותו, קישר האקדמאי רונלד המילטון את הסימפטומים שתוארו על ידי כריס לפני מותו לבין הרעלה מכוונת של אסירים יהודים במלחמת העולם השנייה ממחנה הריכוזופניארקה באוקראינה. הוא הציע את האפשרות כי מותו של כריס נגרם בעקבות אכילת יתר של קטניות שהכילו את הרעלן ODAP (אנ'). אפשרות זו לא הועלתה על ידי החוקרים מכיוון שהם התמקדו במציאת חומר אלקלי (חומר בסיסי שמכיל חנקן בצמח - אלקלואיד) במקום לחפש את החלבון הרעיל. לאחר בדיקות חוזרות, נמצא שהרעלן ODAP אכן היה מצוי בזרעים שכריס אכל.
ביקורת
דמותו של כריסטופר מקנדלס הפכה למיתוס בקרב אנשים רבים, מטיילים והרפתקנים לאחר מותו. סיפורו התפרסם במאמר של ג'ון קרקאוואר בינואר 1993. בזמן שקרקאוור וקוראים רבים חשו הזדהות רבה עם סיפורו של כריס, אחרים – במיוחד תושבי אלסקה – הביעו את מורת רוחם על מותו של כריס ועל האנשים שחשבו כי מותו סימל אקט של גבורה.
ישנן ביקורות רבות על אופן ההתנהגות של כריס. אנשי אלסקה טוענים כי ההחלטה של כריס לא להצטייד בציוד הישרדות בסיסי בתנאי קור כה קיצוניים הייתה נטולת כל היגיון. בנוסף, כריס לא היה מודע להימצאותן של בקתות עם ציוד חירום במרחק של קילומטרים ספורים מהאוטובוס בו הוא שהה (אולם בדיעבד התברר כי בקתות אלה הושחתו ולא נותר בהן ציוד שהיה עשוי לסייע לו). יתר על כן, טיילים ואנשי מקצוע אחרים בתחום מוחים בתוקף כי כריס לא תכנן שום פרט חיוני בטיול ובעצם חרץ את גורלו מבעוד מועד ללא סיכוי אמיתי לשרוד.
אולם, חרף הביקורת הקשה שהוטחה, תושבי אלסקה ואנשים נוספים התרשמו מן האמונה שהייתה לכריס ושהוא בחר בדרך חיים לא קונבנציונלית והלך עם האידיאלים והערכים שלו עד הקצה. כריס נודע בזכות התפיסות הייחודיות שלו על החיים - הוא האמין כי עוצמתה של החוויה וההרפתקה מקבלת משמעות ועוצמה רבה יותר כאשר היא נעשית ללא תכנון מראש והכנה מוקדמת. יתרה מזאת, הרצון של כריס לבחון את עצמו אל מול הלא נודע ולנהוג בספונטניות מוחלטת דחפו אותו לטייל ללא כל עזרים מכניים וליהנות מהפשטות שבחיי הטבע.
כריס נולד בבית בו שני הוריו חיו במרדף בלתי פוסק אל עבר העושר והחומרנות. הם כפו עליו חומריות גבוהה שבאה על חשבון נורמות בסיסיות אחרות כמו השקעה בחינוך, יחסי אנוש בין בני המשפחה ובין בני אדם בפרט, וכן ערכים נעלים. בין השאר, זאת אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לכריס לסלידה מהחברה המודרנית ובסופו של דבר לעזוב את הבית ולברוח אל הטבע. אחד מהמאפיינים הבולטים בהתנהגותו של כריס הוא נון-קונפורמיזם (אנטי ממסדיות) – התנהגות שבה אדם מתאים את עצמו ואת עמדתו כלפי מוסכמויות החברה, כלומר צורת התנהגות שבה אדם הולך נגד הזרם ולא נכנע ללחצים של החברה.
כריס היה בעל יכולת פסיכואנליטית גבוהה מאוד, ואבחנה חדה של המציאות הובילה אותו לנתח את החברה המודרנית ולהתנגד לסממניה. בעיני רבים, הבריחה אל הטבע מביאה עמה עיצוב אישיות, זמן חשיבה, שקט, ואפשרות להעריך את הפשטות בחיים ולברוח אל הפרא על פני החיים המודרניים.
ציטוטים נבחרים ופירושם
כריס ניהל יומן מסע במהלך מסעו וציין את מכלול החוויות אשר עברו עליו מאז שעזב את הבית. הציטוטים הנבחרים מהיומן, שימשו בין היתר את שון פן, במאי הסרט שנעשה עליו, בהכנת התסריט מתוך רצון להמחיש לצופים את סיפורו של כריס לאותנטי ומעורר אמפתיה.
"במקום אהבה, כסף, אמונה, פרסום, הגינות... תנו לי את האמת".
זה הנוסח של כריס לציטוט של הסופר דייוויד הנרי ת'ורו. כריס הוסיף את המילה 'הגינות' לציטוט המקורי מכיוון שחייו היו לא מאוזנים וחסרי הגינות.
"המוני אנשים בוחרים לחיות חיים תחת נסיבות שאינן משמחות -ועדיין הם לא יעזו לקחת יוזמה כדי לשנות מצב עגום שכזה מכיוון שהם כבר מקובעים בתפיסתם הרווחת לביטחון, נוחיות ושמרנות. אכן כל אלה עשויים לגרום לשקט תעשייתי ונפשי, אך למעשה אין דבר יותר מסוכן ליצר ההרפתקני והנפשי של האדם כאשר הוא חי חיים "בטוחים".
תפיסתו הרווחת והכללית של כריס על האופן שבו אנשים צריכים לחיות את חייהם.
"הבסיס הפשוט ביותר של אדם שחי לפי הלך הרוח של מחשבותיו זוהי התשוקה להרפתקה מסקרנת. האושר האמיתי בחיינו מגיע מהיתקלויות בחוויות חדשות. לפיכך, אין אושר גדול יותר מלחוות שינוי אינסופי מרחיק לכת ורחב אופקים, ולדעת שבכל יום שחל זורחת שמש שונה וחדשה באורה מזו שזרחה במקומה קודם לכן".
תובנה נוספת של כריס על משמעות החיים.
"זאת טעות גסה לחשוב שהאושר והמשמעות האינטלקטית בחיים מגיעה ברובה מיחסים אישיים ובנאליים בין בני אדם. נפלאות הבריאה וההנאה הנמצאות סביבנו בכל רגע נתון הן האושר האמיתי בחיים, וזה טמון בכל מקום ובכל דבר ודבר שאנחנו חווים ועושים. אנשים פשוט צריכים לשנות את הפרספקטיבה שבה הם מסתכלים על החיים כדי להבין זאת. תמצית רוחו של האדם מקורה בחוויות חדשות שהוא חווה. כשאתה רוצה משהו בחיים, אתה רק צריך להושיט יד ולתפוס את זה."
ביטוי זה בעצם מסכם את השקפתו של כריסטופר בחיים. הוא האמין שאנשים לא היו מספיק חדורי מוטיבציה להשיג את מה שהם רוצים, כשבדרך הם נכנעו למוסכמות ולתכתיבים של החברה ומנעו מעצמם להגיע למימוש החזון העצמי והאידיאל שלהם בחיים.
"אם אנחנו מודים שחיי אדם יכולים להיות נשלטים על ידי סיבה, אז כל האפשרות של חייו נהרס."
לב טולסטוי, שצוין על ידי כריס מתוך הספר "מלחמה ושלום" הקלאסי שכריסטופר אהב לקרוא והתרגש ממנו. לב טולסטוי היה אחד מהסופרים האהובים על כריס, והוא אימץ הרבה דברים שכתב לתפיסת עולמו על החיים.
"מהפיסות והחתיכות שאספתי במשך השנים, יש דבר - גדול יותר - שאנחנו יכולים להעריך בחיים. כשאתה סולח למישהו, אתה אוהב. וכשאתה אוהב, הכל משתנה סביבך ללא היכר."
תובנה חשובה מהמסע של כריס לאלסקה הייתה המפגש עם רון הזקן. רון, בערוב ימיו ולאחר שעבר טרגדיה קשה, הוא בן אדם מבוגר ומקובע התקוע בחיים מונוטוניים ללא כל ריגוש ומשמעות. כריס מתגורר אצל רון הזקן ומשתף אותו בתובנותיו על החיים. באחד הימים, כריס משכנע את רון לעלות על הר גבוה המשקיף על כל האזור, וכאשר רון מגיע בעצלתיים ובקושי רב לפסגה הוא חווה ריגוש וסיפוק רב לראשונה מזה שנים. בפסגת ההר, כריס ורון התיישבו לדבר על החיים ורון נפתח בפניו ומפציר בכריס את הציטוט שמצוין לעיל. הוא בעצם מזהה אצל כריס את המשבר אליו נקלע בחיק משפחתו, ורומז לו שכאשר בן אדם סולח - חרף כל הקשיים והנסיבות - הוא חש הקלה משמעותית ביחס שלו כלפי הסביבה וכלפי עצמו.
"עברתי הרבה, ועכשיו אני חושב שמצאתי את מה שדרוש בשביל אושר. חיים שקטים ומבודדים על הארץ, עם האפשרות להועיל לאנשים שקל לעזור להם ושאינם מורגלים כלל לרעיון שמישהו מושיט להם יד לעזרה וכמובן לבדוק לאיזה מהתקוות הללו יהיה שימוש כלשהו בעתיד. השאר; טבע, ספרים, מוזיקה, אהבה לשכן - זה הרעיון שלי לאושר.
ואז, יותר מכל אלה, אותך בתור בת זוג, ואולי גם ילדים...
מה עוד ליבו של אדם יכול לרצות?"
באלסקה, כריס קרא את הספר "משפחת האושר"(אנ') של לב טולסטוי. כתוצאה מכך, אחרי תקופה קשה של רעב, חורף קשה ובדידות, כריס הגיע לתובנה זו. האביב הפציע והוא חש כי מיצה את הטיול שלו באלסקה והחליט לחזור הביתה להוריו.
"פעם קראתי איפה שהוא... כמה חשוב בחיים לא בהכרח להיות חזק, אלא להרגיש חזק."
כריס האמין שכח פיזי לא מהווה גורם משמעותי בהנאות החיים ושלכח המנטלי יש משקל רב יותר.
"happiness is only real when shared"
תרגום חופשי :"אושר אמיתי רק כשהוא משותף"
הגעגועים הכמהים לבית, לצד הבדידות וסיפוק מהמסע אשר עבר במשך שלוש שנים, גרמו לכריס להבין שעל מנת לחוות אושר אמיתי בחיים צריך לחוות אותו ביחד.
מורשתו
האוטובוס שבו שכן כריס נמצא בפארק הלאומי דנאלי שבאלסקה ומהווה נקודת ציון ואתר עלייה לרגל עבור מטיילים רבים. בעקבות הסרט והספר שבאו לספר את סיפורו של כריס, המוני אנשים הושפעו ממעשיו ופועלו וניסו לחקות אותו. עד היום שומעים על מקרים בהם מספר אנשים שמאסו בחייהם והושפעו מסיפורו של כריס, החליטו לשחזר את הבריחה אל הטבע ומצאו את מותם בעקבות זאת. ב-18 ביוני2020 הועבר האוטובוס מהשמורה באמצעות מסוק עקב ריבוי מטיילים שנזקקו לחילוץ או מתו בניסיון להגיע לאוטובוס.[1]
אדי ודר, סולן להקת פרל ג'אם, אחראי על יצירת פסקול הסרט. הפסקול מקשר את כל השירים בסרט אל הביוגרפיה והקונספציה של כריס על החיים. הסרט זכה לשבחים רבים, בין היתר בפרס הפסקול והתסריט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן שבצרפת בשנת 2007.
