בשטח בו שוכנת השכונה התקיים עד לשנת 1948 חלק מהכפר הערביסלמה. כפר זה מנה בשנת 1931 3,691 תושבים וכ-800 בתים. ערב מלחמת העצמאות מנה הכפר כ-7,600 תושבים, שהיו ברובם תושבים מהסביבה שעברו להתגורר בכפר זה אשר נחשב כמרכז אוכלוסייה ערבית. בין התושבים היו גם אמידים מיפו אשר בנו שם בתי כפר. מהכפר ירו צלפים על השכונות היהודיות השכנות (שכונת התקווה, שכונת עזרא ויד אליהו).
במבצע חמץ שהתקיים ב-22 באפריל1948, נכבש הכפר סלמה, ותושביו נמלטו ליפו. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור ובעולים חדשים, בעיקר משפחות של עולים מתימן, שהגיעו במבצע על כנפי נשרים. בהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים - סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג'[1]) לרמת גן.
מאוחר יותר שונה שם הכפר מ"סלמה" ל"כפר שלם", שהייתה מעתה לשכונה תל אביבית צפופה מאוד – בת כ-20,000 תושבים. לבד מבתי הכפר הערבי, נבנו על אדמות הכפר השכונות רמת חן, גבעת גאולה, רמת השקמה, שכונת הבולגרים, שכונת חפץ חיים וכן הפארק הלאומי של רמת גן.
חינוך, קהילה ושירותים בשכונה
בתי ספר ומוסדות אקדמיים
בשכונה מספר בתי ספר יסודיים, אשר המוכר שבהם, בית הספר "תל-חי", נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בישראל על פי כל המדדים הרלוונטיים[דרוש מקור], וזאת בעקבות רפורמה שהנהיגה מנהלת בית הספר, עינת ברגר-אריזון, במהלך העשור האחרון[דרושה הבהרה]. בעקבות הישגיה בבית הספר זכתה עינת בתואר אשת השנה בחינוך של מגזין Forbes ישראל. בנוסף נמצאים בשכונה בית הספר "כפיר" הממלכתי, בית הספר "עפרה חזה"(לבנה) הממלכתי, בית הספר "הבעל שם טוב" הממלכתי דתי ובית הספר "קהילות יעקב-שערי ציון" של החינוך העצמאי. בעבר פעלו בשכונה בית הספר "גולומב" ובית הספר "הלל".
מצפון לשכונה נמצא מתחם 'אורות', ובו בית הספר עירוני ט' ובית הספר ומכללת אורט סינגלובסקי בנוסף נמצא בשכונה בית הספר רוז מצקין. בסמיכות למתחם קיים תכנון עקרוני להקמת מתחם המכללות ובו מכללה להנדסה, בשנת 2026 צפויה לעבור מכללת אפקה לגבול הצפוני של השכונה.
תנועות נוער
משנת 1976 פועל בשכונה שבט הצופים "חצב" המרכז את נוער השכונה. בנוסף, פועל בשכונה סניף בני עקיבא.
מרכזים קהילתיים
בשכונה קיימים שני מרכזים קהילתיים מרכז קהילתי נווה אליעזר וקאנטרי קהילתי בית בארבור אשר משרתים את תושבי השכונה וכוללים חדר כושר, בריכה קיצית וחורפית, אודיטוריום, קונסרבטוריון למוזיקה, אולם ספורט, מגרשי ספורט, חדרי סטודיו לפעילות חוגים וכיתות לימוד. במסגרת הקאנטרי קהילתי בית בארבור ומרכז קהילתי נווה אליעזר מתקיימות פעילויות תרבות, חינוך ופנאי לכל הגילאים ובכל התחומים, תוכניות להוראה והכנה לבגרות, פעילות קהילתית מגוונת, קייטנות קיץ, פעילות נוער ועוד.
בשנות החמישים הוקם מרכז קהילתי בבית הספר "הלל". המרכז הוקם על ידי לשכת הנוער של מחלקת החינוך של העירייה. במרכז הקהילתי קיבלו הילדים ובני הנוער ארוחות צהריים חמות, צפו בסרטים וקיבלו עזרה בשיעורי הבית בחינם. במקום פעלו שבעה מדריכים ומנהל אחד. המרכז נסגר בשנות השמונים וכיום המבנה עומד נטוש.
המדינה ביקשה להרוס את בתי הכפר ולהקים בתים חדשים. ב-1965 נחקק חוק פינוי בינוי והחל תהליך פינויים של התושבים מהשכונה. תהליך זה ידע עליות ומורדות בסוגיית היחס תושבים-ממסד; אחד מאירועי המריבה הקשים אירע ב-23 בדצמבר 1982, כשתושב השכונה, שמעון יהושע, ניסה למנוע את הריסת ביתו באמצעות שימוש בנשק חם ונורה למוות בידי שוטר[2].
בשנת 2007 הופק סרט בשם "רישיון לחיות" בבימוים של עופר פנחסוב ויריב רובין, העוקב אחר הטרגדיה בה נורה ונהרג שמעון יהושע. בסרט ניתן לראות לראשונה את תגובתו של הקצין היורה, 23 שנים לאחר המקרה.[3]
הסרט נועד להציג לכאורה את היחס המפלה והבוטה של הממסד, כנגד החברה המוחלשת בישראל.
בתחילת שנות ה-90, פונו מאות משפחות שקיבלו פיצויים. רבות מהן קיבלו דיור בשיכונים רבי קומות באזור, שהפכו עד מהרה, עקב צפיפות הדיור, למה שהתושבים מכנים "סלאמס על עמודים"[4]. לחלק מן המשפחות איפשרה עיריית תל אביב-יפו להמשיך לגור בבניינים צמודי קרקע. כל שתי משפחות קיבלו מגרש של חצי דונם, ורשות לבנות בית דו-משפחתי. עקב נדירות בתים צמודי קרקע, ומדיניות חילופי האוכלוסין בתל אביב, החליטה עיריית תל אביב-יפו שכל הבתים צמודי הקרקע בתל אביב ישלמו ארנונה אחידה, בלי קשר לשירותים האחרים הניתנים במקום. כ-300 משפחות שלא נכללו בהסדרי שנות ה-90, גרות כיום במתחמים המיועדים להריסה.
כנגד 30 משפחות מתוך כ-300 המשפחות הגרות במתחמים המיועדים להריסה, הוצא צו פינוי ללא פיצויים של התושבים, מאחר שנטען כי האדמות עליהן עומדים בתי התושבים אינן שייכות למדינה (במסגרת אפוטרופוס על נכסי נפקדים), אלא הן בבעלות פרטית. נטען כי מאחר שהאדמות היו שייכות ב-1948 למשקיע בריטי שלא נחשב נפקד, הן לא הופקעו על ידי המדינה, הן אינן בבעלותה ולכן אין חובה עלייה לפצות את התושבים. בית המשפט העליון קיבל טענה זו, והפינוי בכוח התבצע ב-25 בדצמבר2007. פעילים וארגונים חברתיים ביקרו פסיקה זו על בסיס הטענה של צדק חלוקתי ואי-שוויון אתנו-מעמדי. כך, למשל, טען המשפטן ד"ר סנדי קדר, כי על אף שייתכן שבהיבט המשפטי הצר בית המשפט העליון צדק בפסיקתו, הרי "אם מסתכלים מה קורה בכפר שלם בהשוואה, לדוגמה, לקיבוץ גליל ים, אפשר לטעון שזאת מדיניות מפלה הגובלת באי-חוקיות"[5].
2018: הרכבת הקלה ופינוי תושבים
במסגרת עבודות הרכבת הקלה בגוש דן מטעם חברת נת"ע וסלילת הקו הסגול, שעתיד היה לעבור בשכונת כפר שלם, פונה ונהרס מבנה אחד בשנת 2018 והיו אמורים היו להיות מפונים עוד לפחות 94 דיירים עד מרץ2020. תושבי השכונה שהיו עתידים להיות מפונים, ניהלו מאבק משפטי מול נת"ע ועיכבו את ביצוע הפרויקט, בטענה שנושא הפקעת הקרקע מידיהם אינה חוקית ונושא הפיצויים עימם טרם הוסדר. עד סוף אוגוסט 2024, הדיירים טרם פונו כולם.
בינואר 2020 קיים שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ', סדרת דיונים ארוכה בנושא והחליט על אימוץ 'מתווה יצחקי', שגיבשה וועדה בראשות יו"ר קבינט הדיור לשעבר, אביגדור יצחקי, ומעניקה פיצוי הולם לתושבים העתידים להיות מפונים בכל אזור כפר שלם בכלל ובתוואי הרכבת הקלה בפרט[6]. הוחלט כי הפיצוי על פי מתווה זה, וכן על פי כל מתווה אחר שיגובש במידת הצורך בעתיד, יינתן אך ורק לתושבים שהנכסים מצויים בבעלותם החוקית, המלאה והרשומה כדין במרשם המקרקעין. על פי החוק והדין, הוחלט כי לא יוענק כל פיצוי למי שהשתלטו שלא כדין על קרקע כלשהי ו/או על נכס כלשהו ומבלי שרכשו אותם תוך תשלום מלא ומוסכם כדין ורשמו את הנכסים על שמם כדין במרשם המקרקעין. עוד הודגש כי בחוק הישראלי אין כלל התיישנות בנדל"ן וכי מי שהשתלטו על קרקעות ו/או על נכסים לא להם חייבים בתשלומי פיצויים מלאים תוך חישובי ריבית וריבית דריבית לבעלים החוקיים, כולל במקרים של עשרות שנים ומספר דורות של השתלטות לא חוקית על נכסים. הוחלט והובהר כי מי שהשתלטו על נכסים לא להם יישאו בהתאם לחוק ולדין בכל עלויות הפינוי, הקנסות, העלויות המשפטיות והדיוניות ועלויות העיכוב בפרויקטים השונים.
