כלב בינוני, מוצק וחסון, בעל פרווה קצרה, כחולה או אדומה.
כלב בקר אוסטרלי (באנגלית: Australian Cattle Dog) הוא כלב רועים שפותח במקור באוסטרליה על מנת לרעות עדרי בקר למרחקים גדולים בתנאי שטח קשים. היום כלבים מגזע זה מאופיינים במספר תכונות: כוח עבודה רב לשעות ממושכות, בן לוויה אתלטי ואינטליגנטי, וחיית מחמד משפחתית, שובבה ואוהבת. לעיתים הם מועדים לנשכנות במידה ולא אולפו, ועלולים גם להיות תוקפניים כלפי כלבים אחרים. עם זאת, הם בדרך כלל כלבים נאמנים וממושמעים, ומגיבים היטב לאילוף.
כלב הבקר האוסטרלי הם לרוב בגודל בינוני ובעלי פרווה קצרה שמופיעה בשני צבעים עיקריים: חום ושחור, עם חלוקה שווה של פרווה לבנה, מה שגורם לכך שהמראה של צבע הפרווה עשוי להתקבל לעיתים כ"כחול" או "אדום". בעבר כונו כלבים אלו 'הילר אדום' ('Red Heeler') או 'הילר כחול' ('Blue Heeler') בגלל הצבע הנוצר כתוצאה משילוב של פרווה לבנה עם צבע חום או שחור. לרוב שם שולטים בעדר וגורמים לפרות להתקבץ ביחד על ידי נשיכת עקבי הפרה. כלבי בקר אוסטרלים שמוצאם באזור קווינסלנד, אוסטרליה, היו מוצלחים בתצוגות כלבים וכונו 'הילרי קווינסלנד' ('Queensland Heelers') כדי להבדיל ביניהם לבין כלבים שמוצאם באזור ניו סאות' ויילס, וכינוי זה מיושם כיום מפעם לפעם על כלל כלבי הבקר האוסטרליים.[1]
אמנם יש הרבה אגדות סביב מוצאו של הגזע, אבל בשנים האחרונות מידע טכנולוגי שאפשר תמרון של מאגרי מידע גדולים והתפתחות ההבנה של הגנטיקה הכלבית אפשר הבנה בהירה יותר של ה'הילרי האל' ('Hall's Heelers'), התפשטותו דרך אוסטרליה המזרחית והתפתחותו לשני גזעי כלבים מודרניים: כלב הבקר האוסטרלי וכלב הבקר גידם-הזנב האוסטרלי.
כמו אצל כלבי עבודה אחרים, לכלבי בקר אוסטרלים יש כמות גדולה של אנרגיה, יכולת מחשבה מהירה ונטייה לעצמאיות. הם מגיבים היטב לאילוף מובנה. הם אינם תוקפניים, אבל הם יוצרים קשר הדוק עם בעליהם ויכולים לגונן עליהם ועל חפציהם. הם קלים לטיפוח ולתחזוקה. בעיות הבריאות הנפוצות ביותר שלהם הם חירשות ועיוורון מתקדם (בגלל תנאים תורשתיים) ופציעות מקריות. זהו גזע חסון בעל תוחלת חיים של 12–16 שנים.[2] כלבי בקר אוסטרלים משתתפים במבחר פעילויות, מתחרויות משמעת, זריזות ורעייה, ועד לקיחת חלק יחד עם בעליהם בטיולים, במשחק בצלחות מעופפות ובאירועי סיבולת. יש המשתמשים בהם ככלבי סיוע ותרפיה.
מאפיינים
הופעה
כלב בקר אוסטרלי כחול בעל מסכה שחורה וסימנים חומים
כלבי בקר אוסטרלים הם כלבים מוצקים וחסונים המשאירים רושם של כלבים בעלי כוח וזריזות. יש להם גולגולת רחבה שמשתטחת לכיוון הנקודה בין העיניים, עם לחיים שריריות ואף עוצמתי באורך בינוני. האוזניים קטנות עד בינוניות, זקופות ופתוחות לרווחה, כשבצידן הפנימי מעטה פרווה. העיניים סגלגלות וכהות, ובעלות הבעה דרוכה. הצוואר והכתפיים חזקים ושריריים, הרגליים הקדמיות ישרות ומקבילות אחת לשנייה, וכפות הרגליים עגולות וקמורות, ובהן אצבעות קטנות וציפורניים חזקות.[3]
הם אמורים להיות בעלי שרירים עמידים, גם כאשר הורבו למטרות תצוגה או לוויה. הופעתם מאוזנת וסימטרית באופן אידיאלי, ללא חלקים מוגזמים. הם לא אמורים להיראות עדינים או מסורבלים, שכן מאפיינים אלו מגבילים את הזריזות והסיבולת החשובים לכלבי עבודה.[3]
גודל
גובה השכמות אצל נקבות הוא בין 43 עד 48 ס"מ, ואצל זכרים הוא בין 46 עד 51 ס"מ. כלב הבקר האוסטרלי צריך להיות ארוך יותר מאשר גבוה - אורכו מעצם החזה עד אחוריו גדול מגובה שכמותיו ב-10 עד 9 ס"מ. לכלבי בקר אוסטרלים יש תנאי משקל טובים, בין 20 עד 28 ק"ג.
פרווה וצבעים
גור בעל פרווה אדומה שעדיין לא התפתחה
ישנם שני צבעי פרווה מקובלים בתערוכות של כלבי בקר אוסטרלים: אדום וכחול, אף על פי שהצבעים השגויים של שוקולד ושמנת לפעמים קיימים. כלבים כחולים יכולים להיות בעלי פרווה כחולה, כחולה מנומרת, או כחולה מנוקדת עם או בלי סימנים שחורים, חומים או לבנים. כלבים אדומים מנוקדים בצורה אחידה בסימנים אדומים אטומים. כלבים משני הצבעים נולדים לבנים (לשמירה על צבע גוף מוצק ועל סימנים בפנים) והפרווה השחורה או החומה גדלה בבגרותם. הצבעוניות הייחודית של הכלבים הבוגרים נובעת משערות שחורות או אדומות שביניהם פרווה לבנה.
בנוסף לצבעים העיקריים, לכלבי בקר אוסטרלים ישנם מספר כתמים של צבעים אטומים או כמעט-אטומים. גם אצל כלבים אדומים וגם אצל כחולים הסימן השכיח ביותר הוא כתם אטום או מעין 'מסכה' מסביב לאחת או לשתי העיניים, נגיעה קלה של צבע לבן על הזנב, כתם לבן בולט בבסיס הזנב וכתמים בולטים על הגוף, עף אל פי שכתמים אלו אינם רצויים בתצוגות. לכלבים כחולים יכולים להיות כתמים חומים בערך בחצי מגובה הרגל שמתארכים עד החזה והגרון, יחד עם לסתות וגבות חומות. לכלבים משני הצבעים יכול להיות 'כוכב' לבן על המצח שמכונה 'סימן בנטלי' ('Bentley Mark') מאז שכלב אגדי, ששמו תום בנטלי (Tom Bentley), נשא אותו. צבעים שגויים נפוצים אצל כלבי בקר אוסטרלים כוללים שערות שחורות בכלבים אדומים, וכמות גדולה של חום על הפנים והגוף אצל כלבים כחולים, שנקרא "חום מזדחל".
כתמים על פרוות הפנים - 'מסכה' - הם אחד מהתכונות החשובות ביותר אצל כלבי בקר אוסטרלים. המסכה מורכבת מכתם שחור מסביב לאחת או לשתי העיניים (אצל כלבים כחולים) או כתם אדום מסביב לאחת או לשתי העיניים (אצל כלבים אדומים). כתמים מסביב לעין אחת או לשתיהן נקראים מסכה יחידה (או חצי מסכה) ומסכה כפולה (או מסכה שלמה) בהתאמה. כלבים ללא מסכה נקראים פשוטי-פנים. כל אלו תקינים על פי תקן הגזע, וההגבלה היחידה היא העדפת הבעלים. בתצוגות, מסכה כפולה מועדפת על פני מסכה יחידה. לכלבי בקר אוסטרלים יש פרווה כפולה: הפרווה הקצרה והישרה - 'פרווה מגנה' שמשמשת כמגן בטבע ומרחיקה חומרים מעור הכלב בעוד הפרווה התחתונה קצרה, דקה וצפופה.[4]
זנב
תקן הגזע של מועדוני הכלבים האוסטרלים, האמריקאים והקנדים פירטו שכלבי בקר אוסטרלים צריכים להיות בעלי זנב טבעי, ארוך ולא חתוך, וזאת משום שכלבים אלו משתמשים בזנבותיהם על מנת לנווט, ואלו מספקים את האיזון והתגובות המהירות בעת ריצה והליכה. לעיתים קרובות יהיה להם כתם לבן אטום בבסיס הזנב עם נגיעה של צבע לבן. הזנב צריך להיות מונח בגובה נמוך-בינוני, הממשיך את שיפוע הגב. בזמן מנוחה הוא צריך להיות במעין עקומה קלה, אם כי יכול להיות שכלב נרגש יחזיק את זנבו גבוה יותר. הזנב צריך לקבל הברשה ברמה סבירה.
בארצות הברית, זנבות לעיתים נחתכו בעבודות מלאי. אלו מעולם לא נחתכו באוסטרליה מכיוון שהיוו תפקיד חשוב בהגדלת הזריזות והיכולת להסתובב במהירות. כלבי בקר אוסטרלים אינם צריכים להיות מבולבלים עם כלבי בקר גידמי-זנב אוסטרלים, כלב בעל גוף מרובע שנולד עם זנב "מקוצץ" טבעי. כלב בקר גידם-זנב אוסטרלי דומה לכלב בקר אוסטרלי, אבל יש לו מבנה גבוה ורזה יותר. כשלכלבים אלו יש זנב טבעי הוא ארוך ודק, אך רובם נולדים ללא זנב.[5]
מזג
הבעת הערנות הטיפוסית של כלב בקר אוסטרלי
כמו רוב כלבי העבודה, לכלבי בקר אוסטרלים יש הרבה אנרגיה ומוח חרוץ. הגזע דורג במקום העשירי בספר האינטליגנציה של הכלבים שנכתב על ידי סטנלי קורן. כלבי בקר אוסטרלים צריכים הרבה תרגולים,[6] חברה ועבודה לעשות, לכן כלבי בקר אוסטרלים חסרי עבודה צריכים להשתתף בפעילויות ספורטיביות לכלבים, למידת תרגילים, או פעילויות אחרות המעסיקות את גופם ומחשבתם.[7]
כשהם בשטח הבית, כלבי בקר אוסטרלים הם כלבים שמחים, רוחשי חיבה ועליזים.[7] מנגד, הם מאופקים בסביבת זרים וזהירים באופן טבעי במצבים חדשים. כשהם מאומנים להיות כלבי שמירה יחסם כלפי זרים הופך אותם לכלבי שמירה מושלמים, וכשהם חיות מחמד הם יכולים להיות מספיק חברותיים על מנת להתרגל למגוון אנשים כבר מגיל צעיר. הם טובים עם מבוגרים, מתחשבים כלפי ילדים, אבל ידועים בתכונתם לקבץ אנשים על ידי נשיכת עקביהם, במיוחד כלפי ילדים קטנים שרצים וצועקים. כשהגורים נגמלים מחלב אמם הם לומדים שחברת בני האדם מהנה, ושתגובה לסימנים מאנשים מתוגמלת בקול ידידותי, בליטוף, בפעילות מעניינת או באוכל. הקשר שגזע זה יכול ליצור עם בעליו חזק מאוד ויגרום לכלב לגונן מאוד על בעליו, דבר המתבטא בדרך כלל בכך שהכלב לעולם לא יתרחק יותר מדי מבעליו. אגרסיביות אצל כלבי בקר אוסטרלים תופנה לרוב לזרים, ולא לבעלים או לכלבים.[8]
על מנת להפיג את הדחף לנשוך, הכלב צריך להיות מעודד לשאת וללעוס צעצוע או לשאת חפצים כמו כדור או סל, והם יכולים ללמוד לשלוט בנשיכותיהם מגיל צעיר. אלו הם כלבים "פטפטנים" שישתמשו בפיהם על מנת להשיג תשומת לב או להעסיק את עצמם. על צעצוע שניתן להם צריך להיות חזק במיוחד אחרת לא ישמר לאורך זמן.
בעוד כלבי בקר אוסטרלים עובדים בדרך כלל בשקט, הם ינבחו בבהלה על מנת למשוך תשומת לב. יש להם נביחה עזה, מיוחדת וגבוהה שיכולה להיות מעצבנת במיוחד. נביחות יכולות להיות סימן של שעמום או תסכול, אך עם זאת מחקר מראה שכלבי בית משפרים את יכולת הפקת הצלילים שלהם כאשר מתעלים בנביחתם על סביבה רועשת.
כלבי בקר אוסטרלים מתמודדים יפה עם כלבים אחרים בביתם, אף על פי שהקמת היררכיות בבית מרובה כלבים יכולה לגרום למספר מאבקים. אם כלב בקר אוסטרלי מרגיש מאוים בסיטואציה מסוימת, הוא יכול להגיב בתוקפנות כלפי כלבים אחרים.
טיפוח
כלב בקר אוסטרלי דורש מעט טיפוח, והברשה מדי פעם היא כל מה שצריך על מנת על הפרווה נקייה וחסרת ריח. הם אינם משירים את הפרווה אלא פעם בשנה (פעמיים במקרה של נקבות) והברשה תדירה ורחצה חמה במהלך תקופה זו יורידו את השער הנושר. כמו אצל כל הכלבים, תשומת לב רגילה לציפורניים, לאוזניים ולשיניים יעזרו להימנע מבעיות בריאות. בנפרד מכך הם צריכים תשומת לב קטנה ותמידית, ואפילו בשביל תערוכה הם לא צריכים יותר מליטוף עם בגד פרוותי.[9]
בריאות ותוחלת חיים
תוחלת חיים
כלב בקר אוסטרלי פעיל בן 17
במדגם קטן מאוד של 11 כלבים שמתו, לכלב בקר אוסטרלי יש אריכות ימים ממוצעת של 11.7 שנים (מקסימום 15.9 שנים). כלב הבקר האוסטרלי הזקן ביותר שתועד (שגם מחזיק בשיא גינס של הכלב הזקן ביותר) הוא 'בלואי' ('Bluey') שנולד ב-1910 וחי במשך 29.5 שנים עד לפטירתו ב-14 בנובמבר 1939.[10] תוחלת החיים משתנה מכלב לכלב, אולם כלבי בקר אוסטרלים מגיעים בדרך כלל לגיל מכובד, עם הרבה כלבים שהיו פעילים בגיל 12–14, וחלקם שמרו על מראם, שמיעתם ואפילו על שיניהם עד יומם האחרון.[11]
בעיות בריאותיות נפוצות
לכלבי בקר אוסטרלים יש יותר פציעות ממחלות
כלבי בקר אוסטרלים נושאים אלליםרצסיבים מנומרים שגורמים ללובן על הפרווה והעור ומתקשרים לחירשות תורשתית, אף על פי שייתכן שריבוי גנים יגרום לחירשות אצל כלבים בעלי גנים מנומרים.[12] במחקר שנערך נמצאו כ-2.4% כלבי בקר אוסטרלים שהיו חירשים בשתי אוזניהם ו-14.5% שהיו חירשים באוזן אחת לפחות.[13]
כלבי הבקר האוסטרלי הוא אחד מגזעי הכלבים המושפעים מניוון רשתית פרוגרסיבי. הם סובלים מהצורה הנפוצה ביותר של מחלה זו, הגורמת מאוחר יותר לקנים ולמדוכים הנמצאים ברשתית להתדרדר, והכלב הופך לעיוור. ניוון רשתית פרוגרסיבי הוא מאפיין אוטזומלי רצסיבי וכלב יכול להיות נשא של הגן הפגום מבלי להיות מושפע מהמחלה. הגן המוטצי ממופה בכרומוזום הכלבי ה-9 והמוטציה ניתנת לזיהוי, אם היא קיימת, בבדיקת דנ"א. כ-50% מכלבי הבקר האוסטרלים נשאים של מחלה זו.[14]
כלבי בקר אוסטרלים דורשים רמה גבוהה של פעילות גופנית. כמו כלבי רעייה אחרים הם בעלי נפש פעילה ופורה, ואם אין להם עבודה לעשות הם ימצאו פעילות לבד - פעילות היכולה להרגיז את הבעלים. הם יעריכו הליכה מסביב לשכונה, אבל הם גם צריכים פעילות המעסיקה ומאתגרת אותם, ואינטראקציה בריאה עם בעליהם. בעוד שלכל כלב יש אישיות ויכולות משלו, כגזע כלבי בקר אוסטרלים מתאימים לכל פעילות הדורשת אתלטיות, תבונה וסיבולת.
מועדוני כלבים נותנים חסות לתחרויות רעייה עם מגוון אירועים המתאימות לכישורי הנעת הבקר של כלב הבקר האוסטרלי ושל גזעים זקופים אחרים, בעוד תחרויות כלבי צאן מתאימות יותר לכלבי 'ראיה', כמו הבורדר קולי והקלפי האוסטרלי. אינסטינקטי הרעייה והיכולת ללמוד נמדדים במבחני רעייה לא תחרותיים, והפקודות הבסיסיות נלמדות לעיתים במהלך משחקי רעייה, היכן שפקודות כגון 'השאר', 'תפוס' ו'זה יספיק' חלות על החזרת כדור או דברים דומים.
כלבי בקר אוסטרלים פותחו בשל יכולתם לעודד בקר סרבן לנוע לאורך מרחקים ארוכים, ויכול להיות שהם אף הגזע הטוב בעולם למטרה זו. עם זאת, מספר מאלפי כלבי עבודה הביעו חשש שכלבים שהורבעו במיוחד לתערוכות נוטים יותר ויותר להיות בעלי רגליים קצרות מידי וגוף מוצק מידי על מנת לבצע את העבודה שלשמה פותחו במקור.
בין הפעילויות הפופולריות ביותר לכלבי בקר אוסטרלים נמנה האג'יליטי. הם מותאמים בצורה אידיאלית לניווט בין מכשולים, שכן ככלבי רעייה הם מגיבים לשפת הגוף של המאמן ומסוגלים לעבוד במדויק גם ממרחק רב ממנו. האג'יליטי שימש בעבר בעלי כלבים שהתחילו להשתעמם מצורות אחרות של אימוני כלבים, כאמצעי לנטיעת ביטחון אצל כלביהם, כאמצעי לשיפור ביצועיהם בקרב בני גזעם או באימוני משמעת וכאמצעי להפיכת כלביהם לחיות מחמד צייתניות יותר.
כלבי בקר אוסטרלים פורחים במהלך שינויים וחוויות חדשות, ומסיבה זו מאמנים רבים מוצאים שאימונים מאתגרים טובים להם במיוחד. כלבי בקר אוסטרלים יכולים להצטיין בתחרויות צייתנות. הם נהנים מאתגרים, כגון החזרת כתבה ריחנית, אך יכולת פתרון הבעיות שלהם עשויה להוביל אותם לפתרון בעיות שלא בהכרח מתוגמלים על ידי שופטי התחרות. ישנם דיווחים על כלבי בקר אוסטרלים שיצאו מהתחרות על מנת להשתתף באכילת נקניקיה של צופה או על מנת להחזיר שקית דונאטס. רבים מוצאים את מפגן הצייתנות, שמציע אינטראקציה גבוהה יותר עם הבעלים ופחות חזרות, מוצלח יותר מאשר תחרויות הצייתנות המסורתיות.
כלבי בקר אוסטרלים מוצלחים במספר רחב של ספורטי כלבים, הכוללים גרירת משקל, פליבול וציד-ריח. הם מותאמים במיוחד לפעילויות שהם יכולים לחלוק עם בעליהם, כמו מעבר-כלבים, פריסבי-כלבים, סקיג'ורינג ובייקג'ורינג. מטיילים לא יכולים לבקש לעצמם חבר טוב יותר מאשר כלב הבקר האוסטרלי, והכלב יהנה מהטיולים כמו שיהנה מחברת האנשים ולא יפסיק לשוטט. חלק מכלבי הבקר האוסטרלים אף מתעניינים בציד ומוכנים להישאר לצד בעליהם. בנוסף, רוב כלבי הבקר האוסטרלים אוהבים מים והם שחיינים מצוינים. כלבי בקר אוסטרלים הם לא כלבים אנרגטיים, ואחרי שעשו פעילות ספורטיבית הם ישמחו לשכב לרגלי בעליהם או לנוח במיטותיהם בעודם מטים אוזן למשמע סימן לפעילות מתרחשת. כלבי בקר אוסטרלים הם כלבים סתגלניים, והם יכולים להסתדר בתוך הבית או בתנאים עירוניים כל עוד החברה והפעילות הספורטיבית הדרושים להם בנמצא.
כלבי בקר אוסטרלים יכולים לעבוד בדרכים שונות: הרבה כלבי בקר אוסטרלים משמשים ככלבי שירות לאנשים נכים או ככלבי תרפיה, חלקם מאתרים סמים אצל חברות המכס, חלקם משמשים ככלבי משטרה ואחרים מפנים חיות מזיקות בשביל סוכנויות עירוניות או ארציות.[15]
היסטוריה
באוסטרליה
כלב בקר אוסטרלי ראשוני. התמונה צולמה בשנת 1902.
ג'ורג' האל (George Hall) ומשפחתו ביקרו במחוז ניו סאות' ויילס בשנת 1802. משפחת האל הקימה שתי תחנות בקר בעמק הציד העליון במהלך שנת 1825, ולאחר מכן הם התחילו להתרחב צפונה לתוך מדשאות ליברפול, ניו אינגלנד וקווינסלנד. הבאת בקרם של משפחת האל לשוקי סידני הציבה אתגר: אלפי ראשי בקר היו צריכים ללכת לאורך אלפי קילומטרים של שבילי מקנה לא מגודרים, שלפעמים עברו דרך אזורים סלעיים והררים. פתק, הכתוב בכתב ידו המקורי של תומאס האל, בן למשפחת האל, מתעד את כעסו על אובדן 200 ראשי בקר בשטחים הפתוחים.[16]
דרוש היה נואשות כלב רועים, אבל כלבי העבודה המקומיים, שהיו סוג של כלבי צאן אנגלים עתיקים (לרוב מתייחסים אליהם כאל כלבי סמית'פילד, וצאצאים של כלבים אלו עדיין קיימים), היו יעילים רק לאורך מרחקים קצרים ולעבודה קשה עם בקר מתורבת. תומאס האל התמודד עם הבעיה על ידי ייבוא מספר כלבים ששימשו ככלבי הובלת בקר בנורת'מברלנד, מדינת מוצאם של הוריו. באותו הזמן, כלבים תוארו באופן כללי על פי עבודתם, ולאו דווקא על פי ייחודם כגזע, כמו שכיום ידוע שצריך להיעשות. ברוח התקופה, ההיסטוריון של משפחת האל, א. ג'. הווארד (A. J. Howard), נתן לגזע הכלבים הכחולים-מנומרים את השם "כלב מובילי בקר כחול מנומר נורת'מברלנדי".[17]
תומאס האל הרביע את מובילי הבקר שלו יחד עם דינגו שהוא ביית, ובמהלך שנת 1840 הגזע אותו יצר השביע את רצונו. במהלך שלושים השנים הבאות, הילרי האל, כפי שנודעו באותה תקופה, שימשו את משפחת האל בלבד. לאור העובדה שהמשפחה הייתה תלויה בכלבים, שהיוו יתרון על פני מגדלי בקר אחרים, זהו ברור ומובן מדוע הכלבים לא הופצו אל מעבר לנכסיה של המשפחה. מצב זה התמשך עד למותו של תומאס האל בשנת 1870, ואחריו נכסיו הוצאו למכירה פומבית והילרי האל נהפכו להיות זמינים לכולם.
בשנת 1900 כלבי הבקר היו מורגלים לסוסים
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, הכלבים משכו את תשומת לבם של קבוצת אנשים ממועדון כלבי הבקר של דיסני שהתענינו בתצוגות כלבים תחרותיות. אף אחד מאנשי הקבוצה לא היה נוקד העובד עם בקר על בסיס יומי,
ובהתחלה הם התעניינו בטווח רחב של כלבי עבודה, שכללו, בין היתר, את כלבי הסמית'פלד. על פי דיווחים, הם אלו שהחלו להשתמש במונח כלבי בקר אוסטרלים על מנת להתייחס לכלבים שהחלו להרביע מצאצאיהם של ההילרים המקוריים של תומאס האל, וחברים בולטים בקבוצה ריכזו את קווי ההרבעה האלו. מבין מגדלים אלו, המגדלים לבית משפחת באגוסט (Bagust) היו בעלי ההשפעה הרבה ביותר. רוברט קיילסקי (Robert Kaleski) שממורבנק (Moorebank) שבניו סאות' ויילס, שותף צעיר של הארי באגוסט (Harry Bagust), רשם: "בשנת 1893, בזמן שנפתרתי מכלבי הבקר בני-הכלאיים שלי ולקחתי רק את הכחולים, מגדליו של שאר הכלבים החלו להרביעם...על מנת לתקן את סוגם. קבעתי תקן בשבילם בקווי הרבעה אלו". תקן הגזע הראשון של גזע כלבי הבקר האוסטרלים פורסם, בליווי תמונות, על ידי המחלקה לחקלאות של ניו סאות' ויילס בשנת 1903.
התקן של קיילסקי נלקח על ידי מועדוני הגזע בקווינסלנד ובניו סאות' ויילס והנפק מחדש כשלהם, עם שינויים מקומיים קלים. כתביו מהעשור השני של המאה ה-20 היוו מבט פנימי חשוב אל תוך ההיסטוריה המוקדמת של הגזע. עם זאת, מגדלי כלבים והכותב נורין קלארק (Noreen Clark) מעירים שדעותיו היו דעות ותו לא, שכתביו המאוחרים מציגים טענות סותרות ושהנחותיו לא הגיוניות באור המדע המודרני. לרוע המזל, מספר טענות כאלו יוחסו כ'אמיתות'. לדוגמה, הוא חשב שבכלבי הבקר האדומים יש יותר גנים של דינגו מאשר בכחולים, ואמונה עיקשת טוענת שהכלבים האדומים מרושעים יותר מהכחולים. המיתוס העיקש ביותר של קיילסקי מיוחס לעירויים של דלמטי וקלפי אוסטרלי לתוך גזע כלבי הבקר הראשוני. אין יחוס לעירויים אלו בכתביו של קיילסקי עד לעשור השני של המאה ה-20, כאשר נראה כי ביקש להסביר את הפרווה המנוקדת והכתמים החומים ברגליים של הכלב על ידי השוואתו לדלמטים ולקלפים בהתאמה. הגנטיקה של צבע הפרווה והידע הנוכחי לגבי מאפיינים תורשתיים אצל כלבים הופך את העירוי של דלמטיים לתוך כלבי בקר לאירוע לא סביר ביותר. היו יחסית מעט כלי רכב ממונעים בתחילת המאה ה-20, ולכן רוב הכלבים הורגלו לסוסים. גזע הקלפי פותח אחרי שכלב הבקר האוסטרלי תואר, כך שגם עירויו היה אינו סביר. זהו אפשרי שהיו מספר עירויים של בול טריירים לתוך כלבי הבקר, אך אין תיעודים לכך. מה גם שלכלבי הבקר האוסטרלים אין את היצר של הבול טרייר לנשוך ולאחוז, שהיו תכונות לא רצויות. בתחילת המאה ה-20 היו קרבות פנימיים בין חברי מועדון כלבי הבקר, ובאותה תקופה התפרסמו טיעונים רבים לגבי מוצאו של הגזע בעיתונים ובמגזינים. אף על פי שרבים מהטיעונים היו מטעים, חסרי הגיון ורובם הגדול לא נתמך כלל על ידי עובדות היסטוריות, הם המשיכו להתפרסם.
במהלך סוף המאה ה-19, הילרי האל ונגזרותיהם נראו במועדוני כלבים של תצוגות כלבים של מגדלים מקווינסלנד כמו ויליאם ביירן (William Byrne) מבובל, קווינסלנד, בעוד מגדלים אלו היו שונים בתצוגות שנערכו בניו סאות' ויילס. כשתערוכות מלכותיות החלו להיערך אחרי מלחמת העולם השנייה, המציגים מסידני ראו צאצאים של הגיון קטן בפעם הראשונה, הכלבים האלו וגוריהם שברו שיאים ונוצרה דרישה לכלבים מהשושלת של הגיון קטן. במהלך סוף המחצית הראשונה של המאה ה-20, היו מספר כלבי בקר אוסטרלים שנולדו ולא היו צאצאים של הגיון קטן או של בנו הידוע הגיון חזר. ההצלחה והפופולריות של כלבים אלו הובילו ליצירת כינוי החיבה "הילרי קווינסלנד".
הייחודיות של הגיון קטן והגיון חזר בשושלת היוחסין של כלבי הבקר האוסטרלים המודרניים הונצחה על ידי מלונות וולסטון (Wooleston Kennels). במהלך 20 שנה, מלונות וולסטון סיפקו תשתיות ומלאי הרבעה נוסף למגדלי כלבים באוסטרליה, צפון אמריקה ומרכז אירופה. כתוצאה מכך, ג'ק וולסטון כחול הוא אבי רוב, אם לא כל, כלבי הבקר האוסטרלים שהומלטו מאז שנת 1990 בכל העולם.
בארצות הברית
חייל שהוצב באוסטרליה במהלך מלחמת העולם השנייה משחק חלק בהכנסת הגזע לארצות הברית
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20, אלן מקניוון (Alan McNiven), וטרינר מסידני, הכניס דינגו, קלפי אוסטרלי, רועה גרמני וקנגורוהאונד לתוך תוכנית ההרבעה שלו: עם זאת, אגודת החקלאות המלכותית של מועדוני כלבים (Royal Agricultural Society Kennel Club) לא רשמה את הרבעת הגזעים ככלב בקר אוסטרלי, אף על פי שמקניוון טען שהתצורה, הצבעים והמזג של גזעו היו כשל כלב בקר אוסטרלי. מקניוון הושעה מהאגודה וכל כלביו הוסרו מהמרשמה. בינתיים, גרג לואור (Greg Lougher), מגדל בקר מנאפה שבקליפורניה שפגש את מקניוון במהלך הימצאותו באוסטרליה במלחמת העולם השנייה, ייבא מספר כלבים בוגרים ומספר גורים ממקניוון. גם לאחר אי הרשמתו, המשיך מקניוון לייבא את כלביו 'המשופרים' לארצות הברית. חיילים אמריקאים רבים שהוצבו בקווינסלנד או בניו סאות' ויילס במהלך מלחמת העולם השנייה גילו את כלבי הבקר האוסטרלים ולקחו אחד הביתה כאשר חזרו.[18]
במהלך שנות החמישים המאוחרות, ג'ק וולסי (Jack Woolsey), וטרינר מסנטה רוזה, התוודע לכלביו של לואור. יחד עם שותפיו, קנה וולסי מספר כלבים והחל להרביעם. המגדלים פרסמו את הסוס בעיתון פרשי המערב, שקבע שהכלבים נועדו לעבודה וקרא להם הילרי קווינסלנד. וולסי ייבא מספר כלבי בקר אוסטרלים גזעיים והוסיפם לתוכנית ההרבעה שלו. מאגר רישומי הכלבים הלאומי של באטלר, אינדיאנה, רשם את הגזע, והקצה לו מספר אמריקאי ללא התייחסות לרישומים האוסטרלים.
כלבי בקר אוסטרלים סווגו בקבוצת ה"שונות" של מועדון הכלבים האמריקאי מאז שנות השלושים: על מנת לקבל הכרה מלאה בגזע, מועדון הכלבים האמריקאי דורש שמועדון כלבים מקומי יתמסד לקידום ולהגנה על הגזע. בשנת 1967 פגשה אסתר אקמן (Esther Ekman) את כריס סמית'-ריסק (Chris Smith-Risk) בתערוכה של מועדון הכלבים האמריקאי, והשניים פתחו בשיחה על כלבי הבקר האוסטרלים שלהם ועל תהליך הקמת מועדון האם לגזע. במהלך שנת 1969, המועדון הצעיר שהוקם, שמנה 12 חברים, פנה למועדון הכלבים האמריקאי לקבלת הוראות. אחת הדרישות הייתה שהמועדון יתחיל לשמור על הרישומים שלו של הגזע ושכל הכלבים במרשמה יהוו הרחבה של המרשמה האוסטרלית, ויתחקו אחורה אל הכלבים הרשומים באוסטרליה. חברי המועדון המקומי של מועדון הכלבים האמריקאי החלו לחקור את עקבותיהם של כלביהם, שכללו התכתבות עם מקניוון, וגילו שלחלק מהם היו כלבים שאפשר היה להתחקות אחריהם חזרה אל הכלבים הרשומים באוסטרליה. מועדון הכלבים האמריקאי השתלט על מרשמת המועדון בשנת 1979, ובשנת 1980 הכיר בגזע בצורה מלאה. מועדון כלבי הבקר האוסטרלים של אמריקה עדיין פועל לקידום הגזע ומתחזק את תקני הגזע. מאגר רישומי הכלבים הלאומי ממשיך להכיר בכלבי בקר אוסטרלים ללא תנאי מקדים של קשר לכלבים הרשומים באוסטרליה, בתנאי שכל כלב ללא הורים ידועים שיועמד להרשמה ירשם כ'כלב בקר אמריקאי', ושהשאר ירשמו כ'כלבי בקר אוסטרלים'.
בבריטניה
כלבי הבקר האוסטרלים הרשומים הראשונים שהגיעו לבריטניה היו שני גורים כחולים, לנת'אל פלינטון (Lenthal Flinton) ולנת'אל דארלוט (Lenthal Darlot), ואחריהם, בשנת 1980, הגיעה גם הגורה לנדמאסטר יקירה אדומה (Landmaster Darling Red). לנדמאסטר יקירה אדומה יובאה על ידי ג'ון ומרי, והפכה לכלבת רביצה בולטת. במהלך השנים הבאות, הגיעו לבריטניה כלבי בקר אוסטרלים מהולנד, קניה, גרמניה ואוסטרליה, אף על פי שלפני רגיעת החוקים המגנים על הזרעה מלאכותיתמאגר הגנים בבריטניה היה מוגבל. בשנת 1985 נוסדה עמותת כלבי הבקר האוסטרלים הראשונה בבריטניה ומועדון הכלבים הכיר רשמית בגזע: לפני כן הגזע הושם בקטגוריה ״כל הזנים שלא מויינו בנפרד״. כלבי בקר אוסטרלים התחרו בהצלחה בתחרויות משמעת ובמבחני עבודה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20.
בקנדה
הגזע הוכר רשמית על ידי מועדון הכלבים הקנדי בינואר 1980, אחרי חמש שנים של איסוף אילנות יוחסין ודו"חות על ידי שני מגדלים וחובבים. כלבי הבקר האוסטרלים המעטים שהיו באותו תקופה בקנדה היו בראש ובראשונה כלבי עבודה בחוות שהיו מפוזרות לאורך מרחק רב. עם זאת, מועדון הגזע הצעיר ניהל תחרויות התאמה, מבחני סיבולת ותחרויות אג'יליטי, והכניסו את כלביהם לתחרויות ספורט שכללו פליבול ופיתוי ציד ארנבות. בסוף שנת 1980, כלבת הבקר האוסטרלית לנדמאסטר קרינה הפכה להיות כלבת הבקר האוסטרלית הראשונה בקנדה שהתפרסמה בזכות כושרה והתאמתה לתקן הגזע.[19]
בני כלאיים
פותח גזע מרכזי אחד מכלב הבקר האוסטרלי, והוא הטקסס הילר - הכלאה של כלב בקר אוסטרלי ורועה אוסטרלי.
סופי טאקר, כלבת בקר אוסטרלית מקווינסלנד, הגיעה לכותרות העיתונים ב-2009 אחרי שפקחים מצאו אותה על אי קטן ואיחדו אותה עם בעליה. ארבעה חודשים לפני כן היא נפלה מהיאכטה של משפחתה במרחק של כחמישה מייל ימי (קצת יותר מ-9 קילומטרים) מהאי שבו נמצאה.[20]
בן, כלב בקר אוסטרלי מאדלייד, היה העד המרכזי שגרם להרשעת רוצחיו של בעליו, קארן מולוי וג'רמי טורנס. כשבלשי הפשע הגדולים הכריזו שהם מבולבלים, השכנים דיווחו בהפתעה שבן, שהיה ידוע בהגנתו על רכושו, לא הפעיל את האזעקה. בן היה נעדר, וכשנמצא כמה ימים אחרי כן, עשרה קילומטרים משם, הבלשים דיווחו לתקשורת שיכול להיות שהוא מחזיק את המפתח לתעלומה. הסכמתו על הפולש הובילה את המשטרה לחשוד בבנו של קארן, דניס מולוי, ובחקירה של רכבו, בגדיו וביתו של החשוד נתגלו ארבע מאות שערות תועות (בדרך כלל מדענים פליליים צריכים לעבוד עם פחות מארבע שערות). דניס מולוי היה הבעלים של הרכב לשבועיים בלבד, והכריז שלא ביקר בביתה של אימו בזמן זה. עם זאת, השערות זוהו כפרווה מרובת הצבעים הייחודית של כלב בקר אוסטרלי: היו שערות בודדות שחורות, לבנות וחומות, והיו שערות שחורות-לבנות ושערות שחורות-לבנות-חומות. החקירה המשפטית במשיכה מספר חודשים והייתה נחושה בדעתה שהשערות ברכבו ובטרנינג של דניס מולוי היוו תוצאות של שיער נשור של בן. עם הכחשת החשוד, העדר העדים וחוסר הראיות בזירת הפשע, זאת הייתה הפרווה הייחודית של כלב הבקר האוסטרלי אשר בסופו של דבר קישרה את דניס מולוי לפשע.
בלו, כלב בקר אוסטרלי מפורט מאיירס, פלורידה, עמד למשמר ליד רות' גיי, בעליו בת ה-83 שנפלה ונפצעה. בזמן ששכבה ליד התעלה, בלו תקף פעם אחר פעם תנין בעודו סופג כשלושים חתכים ונשיכות מהתנין. כששאר המשפחה חזרה הביתה, בערך ב-10 בערב, בלו פגש את המכונית והוביל אותם לאן שרות' שכבה. בלו זכה בפרס על גבורתו, אשר לא היוותה הפתעה למי שהכיר את גזעו. המגדל הטסמני, נארל האמונד-רוברטסון, אמר: "זה לא היה משנה אם התנין היה פיל; כלבים מגזע זה יגנו על בעליהם, ניצחון, הפסד או תיקו."
לזכות עוד בלו, שתואר בדיווחי העיתונות כ'קווינסלנד הילר', נזקף מקרה בו שמר על ילדה קטנה בטוחה אחרי שבילתה את שעות הלילה בטמפרטורה של 1- מעלות צלזיוס ליד אגמי קורדס, במרחק של כ-58 קילומטר מזרחית לפרסקוט, על ידי משרד השריף של מחוז יאוואפי, אריזונה. הילדה חולצה עם בלו ב-19 בפברואר 2010. שומר היערות שאיתר את הילדה ואת בלו אמר: "נראה שהכלב שהגן על הילדה במשך כל הלילה ידע שהעזרה הגיעה. אתה כמעט יכול לראות את הבעת פניו של הכלב משתנה לחיוך. הוא ישר בא ונכנס לתוך המסוק, ללא בעיות." סיפורו של בלו הופיע בתוכנית "101 כלבים" באנימל פלאנט.
^Clark, Noreen R. (2003). A Dog Called Blue: The Australian Cattle Dog and the Australian Stumpy Tail Cattle Dog, 1840–2000. Wallacia, NSW: WrightLight Publishers. ISBN 978-0-9581934-3-6. p. 7
^Clark, Noreen R. (2003). A Dog Called Blue: The Australian Cattle Dog and the Australian Stumpy Tail Cattle Dog, 1840–2000. Wallacia, NSW: WrightLight Publishers. ISBN 978-0-9581934-3-6. p. 9
^Clark, Noreen R. (2003). A Dog Called Blue: The Australian Cattle Dog and the Australian Stumpy Tail Cattle Dog, 1840–2000. Wallacia, NSW: WrightLight Publishers. ISBN 978-0-9581934-3-6
^Redhead, Connie (1988). The Good Looking Australian. Adelaide, SA: C. Redhead. ISBN 978-0-7316-2220-7. p. 116
