בדיוק באותה שנה של כיבוש יריחו, עם ישראל כבש את בשן שהייתה בשליטת עוג ואת אמורי שהיה בשליטת סיחון שהם היו החזקים. הכיבוש הצליח בצורה בלתי רגילה, למרות כל חוזק הממלכות שהיו שם.
כיבוש עבר הירדן גרם לאנשי עבר הירדן המערבי לחשוש מפני עם ישראל, שהרי בעבר הירדן המערבי היו רק ממלכות קטנות ומסוכסכות, ולא מעצמות כפי שהיה בעבר הירדן המזרחי, ולכן הסיכוי של אנשי עבר הירדן המערבי לשרוד את הכיבוש הישראלי נמוך בהרבה. הכנענים גם פחדו מאלוהי עם ישראל שהרי שמעו על קריעת ים סוף וראו בעיניהם את מעבר הירדן. אימת הכנענים הייתה אחד הגורמים המרכזיים שהקלו על עם ישראל לכבוש את עבר הירדן המערבי בכלל ואת יריחו בפרט.
עם ישראל שלחו שני מרגלים לתוך העיר יריחו עוד לפני שעברו את הירדן כדי לבחון את הלך הרוחות בכנען ואת דרך הכיבוש של העיר. רחב, אישה מיריחו, נתנה להם סיוע ומידע, והמרגלים גמלו לה בשבועה שכל מי שיהיה בביתה לא יהרג. הם התנו את השבועה בכך שבית רחב יהיה מסומן בחוט שני.
אנשי יריחו היו מודעים לכוונות עם ישראל ונקטו בצעדים מתאימים. לאחר מעבר הירדן, מלך יריחו הורה לסגור את שערי החומות ולא לפתוח אותם אפילו לצורך יציאה מהעיר.
סיבוב חומת יריחו
ה' ציווה על יהושע להקיף את חומות יריחו במשך שישה ימים, בכל יום פעם אחת, ושבע פעמים ביום השביעי. ה' ציווה שהעיר תוקף כששבעה כהנים תוקעים בשופרות, ארון הברית מאחוריהם ומאחורי ארון הברית כל העם. בששת הימים הראשונים הקיף ביחד עם כל ישראל את חומת יריחו בכל יום פעם אחת, וביום האחרון הקיפו עם ישראל שבע פעמים את העיר, ולאחר שנשמע קול השופר תוקע תקיעה גדולה עם ישראל הריע וחומות העיר נפלו תחתיהן.
הכיבוש אירע לאחר נפילת חומות העיר. עם ישראל הרג את כל האנשים והבהמות שהיו בעיר, חוץ מאלה שהיו בבית רחב.
יהושע עשה בעיר מעין דין עיר הנידחת: העיר נשרפה עם שללה (אולם, בניגוד לעיר הנידחת, כלי הזהב, הכסף הנחושת והברזל נתרמו למשכן ולא נשרפו), ונאסר לבנות את העיר שוב. האנשים שהתחבאו בבית רחב הוצאו מהעיר לפני שנשרפה. לאחר שריפת העיר, יהושע בן נון קילל את מי שיבנה את העיר שנית ואמר שכל בניו ימותו בשעת הקמת העיר מחדש.
תוצאות החרם
עכן בן כרמי, אדם מעם ישראל לקח משלל העיר, ובשל כך הניסיון הראשון לכיבוש העי לא צלח. לאחר שמעשה המעילה התגלה, הוצא עכן להורג.
קללת יהושע
יהושע הטיל קללה על מי שיבנה את יריחו מחדש שימותו ילדיו בזה אחר זה: ”אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ” (יהושע, ו', כ"ו).
על פי חז"ל, עובי החומה היה שווה לאורכה, ולכן החומה נפלה תחתיה ולא על צדה.[4]רבי יוסי סובר שכיבוש יריחו היה בשבת, ולכן הוחרם שלל העיר.[5]רשב"י סובר שגם המשפחות שעמן התחתנו ילדיה של רחב ניצלו בזכותה.[6] על פי ילקוט שמעוני, הכהנים תקעו בשופרות כי חצוצרות הכסף מימי משה נגנזו.[6]
על פי הרמב"ם מטרתה של קללת יהושע הייתה שיריחו תישאר בחורבנה, שכל העובר שם יראה כי חומותיה שקעו באופן נסי שלא כדרך הטבע. הרד"ק סובר שמכיוון שהיא העיר הראשונה שנכבשה יש להשאירה כתרומה, ואילו הרלב"ג משער שהסיבה הייתה אמונתם ומעשיהם של אנשי יריחו שהיו מגונים משל תושבי כנען, או הטלת אימה ומורך על עמי כנען האחרים. המפרשים דנו בשאלה מדוע המקרא מציין שחיאל בית האלי בנה את יריחו מחדש בתקופת אחאב מלך ישראל, אף שהעיר הייתה בתחומי ממלכת יהודה. אפשר להסביר את ההקשר, כפי המלבי"ם, בכך שבתקופת אחאב התרופפה האמונה באלוהים, ולכן חיאל החליט לבנות את יריחו, ואולי אף אפשר לומר שעשה זאת באישור אחאב, שביקש לקרוא תיגר על סמכות אלוהי ישראל.
בניתוח הספרותי
רב-גוניות בכיבוש יריחו: ניתוח השוואתי של תפיסות ומקבילות במקרא
כיבוש יריחו, כפי שמתואר בספר יהושע, מהווה אירוע מכונן בהיסטוריה המקראית של עם ישראל. ניתן לראות הקבלות לאירועים מקראיים אחרים, ולנתח המשמעויות הסמליות והרוחניות של האירוע.
חציית הירדן והיציאה ממצרים:
חוקר המקרא רייס[7] כותב שישנה הקבלה בין כיבוש יריחו לחציית הירדן:
כפי שמציין רייס, הדגש על הנהגה אלוהית והתערבות ניסית מופיע בשני הסיפורים.
מצוות השמיטה והיובל:
קיימת הקבלה למצוות השמיטה והיובל: "וְהָאָרֶץ תִּשְׁבֹּת שַׁבַּת לה'" (ויקרא כה, ב). הוא מדגיש כי הדגש על קדושת הארץ ובעלות ה' עליה מופיע הן בכיבוש יריחו והן במצוות אלו.
תפיסות שונות בכיבוש יריחו:
ברטפלד[8] (2008) מזהה שלוש תפיסות מרכזיות בסיפור כיבוש יריחו:
התפיסה הצבאי - מתבטאת בפסוק "וַיִּהִי כִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ" (יהושע ו':כ"א), מדגישה את האסטרטגיה הצבאית המתוחכמת. היא משלבת אלמנטים פסיכולוגיים (קול השופר והתרועה) עם פעולה פיזית (נפילת החומה), ומצביעה על משמעת וארגון צבאי גבוהים.
התפיסה הדתית-המשתקפת בדברי יהושע "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָעִיר" (יהושע ו':טז'), מדגישה את האמונה בהתערבות אלוהית ישירה. יהושע מוצג כמתווך בין ה' לעם, והאמונה בה' מוצגת כמניע מרכזי לפעולות העם.
התפיסה הטקסית- המודגשת בתיאור "וְאַתָּה תַּעֲבִיר אֶת הָאָרוֹן וְשִׁבְעָה כֹּהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּובְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן" (יהושע ו':ו'), מדגישה את הסמליות והקדושה של האירוע. השימוש במספר שבע, תפקיד הכהנים, ונוכחות ארון הברית מסמלים את החשיבות הדתית של האירוע.
ברטפלד (2008) מציינת כי שילוב שלוש התפיסות הללו מעניק לסיפור כיבוש יריחו עומק ומורכבות, משקף את התפיסה המורכבת של המלחמה בתנ"ך, המשלבת אלמנטים ארציים ורוחני
סמליות המספרים
רייס מדגיש את חשיבות המספרים שבע ושתים עשרה בסיפור. לדבריו, סמליות זו מחזקת את הקשר בין האירועים השונים ומדגישה את משמעותם הרוחנית
חשיבות המנהיגות והתיווך בין ה' לעם מודגשת בסיפור. כפי שמציין רייס (ללא תאריך), תפקידו של יהושע כמנהיג מודגש בפסוק: "בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (יהושע ד', י"ד).
משמעויות רוחניות ומוסריות
ברטפלד (2008) מעלה את הדילמות המוסריות והרוחניות הנובעות מהסיפור, במיוחד בהקשר של מושג ה"חרם":
ניתוח רב-גוני זה של כיבוש יריחו, כפי שהוצג על ידי רייס (ללא תאריך) וברטפלד (2008), מאיר את הסיפור מזוויות שונות ומגוונות. ההקבלות לאירועים מקראיים אחרים והתפיסות השונות המשתקפות בו מעשירות את הבנתנו ומדגישות את מורכבותו של הטקסט המקראי.
במחקר המודרני
לפי התיארוך המדעי של הכרונולוגיה המקראית, יש להפחית מהתיארוך המסורתי של כיבוש יריחו את השנים החסרות, כך שהוא אמור היה להתרחש במחצית השנייה של המאה הכד'. מקובל לזהות את יריחו העתיקה עם תל יריחו הסמוך ליריחו המודרנית ובמאה ה-20 נערכו בתל מספר חפירות ארכאולוגיות.
Watzinger (1926) העריך שיריחו נחרבה לכל המאוחר בשנת ב'קס"א.
קתלין קניון חפרה ביריחו בשנים 1952–1958. את החומות שגרסטנג תארך לתקופת הברונזה המאוחרת, תארכה מחדש לתקופת הברונזה הקדומה,[10] ולרוב עמדתה היא שהתקבלה במחקר הארכאולוגי. בנוסף כתבה שהידע שהצטבר על כלי החרס מהתקופות השונות, מראה שבקברים שחפר גרסטנג חסרים כלי חרס מתקופה בת למעלה ממאה שנה, והחרפושיות שכן נמצאו מתקופה זו עשויות לעבור בירושה.[9] השימוש בקברים אלו הסתיים באמצע המאה ה-כב'. גם תיארוך פחמן-14 שהתבצע בהמשך על דגימות חומר אורגני קצר-חיים שנמצאו בחורבות העיר, העלה שבהסתברות גבוהה ההרס אירע בתקופה שבין ב'קמ"ד ל-ב'רל"א.[11] קברים אחרים שנחשפו, יחד עם כלי חרס מועטים ובניין יחידי, מעידים על יישוב בעיר גם במאה ה-14 לפנה"ס. ממבנים אחרים שתוארכו לאותה תקופה שרדו רק הנדבכים התחתונים או היסודות. לצד הממצאים הארכאולוגיים, קניון התייחסה גם לעדות המקראית על חורבן העיר בידי בני ישראל. עליו כתבה שברור שהוא היה מאורע חשוב בהשתלטות הישראלית, ושמריבוי פרטי הסיפור ניכר שנמסר מדור לדור באופן אמין עד להעלאתו על הכתב.[9] מאידך, קניון פקפקה באמינות התארוך המקראי של האירועים, ושאפה להכריע לגביו באמצעות ממצאים ארכאולוגיים;[12] אך בשל השימוש המרובה בלבני בוץ לבניין, חלקים נרחבים של האתר, ובייחוד השכבות העליונות, לא עמדו בפגעי הזמן ומזג האוויר, ונסתחפו לשכבה עבה של עפר צבעוני.[13] קניון סיכמה:[14]
בתי יריחו מתקופת הברונזה המאוחרת נעלמו כמעט כליל. [...] במרבית שטחה של פסגת התל נעלמו אפילו בתיה של העיר מתקופה הברונזה התיכונה, שוודאי היתה רבת אוכלוסים, ושרדו רק רבדים מתקופת הברונזה הקדומה. כמו כן עמדנו על תהליך החישוף שסחף את בתי תקופת הברונזה התיכונה במדרון המזרחי [...] עובדה מעציבה היא כי מחומות העיר מתקופת הברונזה המאוחרת - שבתוכה חלה התקפת בני ישראל לפי כל חשבון שהוא - לא נותר שריד. [...] אשר לזמן חורבנה של יריחו בידי הישראלים אי-אפשר לומר אלא שהישוב האחרון מתקופת הברונזה יש לקבוע זמנו, לדעתי ברבע האחרון של המאה הארבע-עשרה לפני הספירה. תאריך זה אינו מתיישב לא עם אסכולת המלומדים האומרים לקבוע את תאריך כניסת הישראלים לארץ ישראל בשנת 1400 לפני הספירה בקירוב, ולא עם האסכולה שנראה לה יותר התאריך 1260 לפני הספירה בקירוב. ראוי להודות כי לא מן הנמנע הוא שעיר מאוחרת עוד יותר מתקופת הברונזה המאוחרת אפשר נסתחפה סיחוף גמור עוד יותר מן העיר שנתקיימו ממנה שרידים כה מועטים.
יצחק מייטליס טוען שעל פי הכרונולוגיה המעודכנת שהוא מציע, בין השאר בהסתמך על הכרונולוגיה הבבלית החדשה וההבדלים בין ההר למישור, מועד כניסת בני ישראל לארץ מתאים למועד חורבן העיר בסוף תקופת הברונזה התיכונה.[15]
^Bruins, HJ and van der Plicht, J (1995). Tell es-Sultan (Jericho): Radiocarbon results of short-lived cereal and multiyear charcoal samples from the end of the Middle Bronze Age, Radiocarbon Vol. 37, pp. 213–220, לאחר כיול נתוני החוקרים לפי INTCAL04
