PROFILPELAJAR.COM

יקינתון מזרחי
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	חד פסיגיים
סדרה:	אספרגאים
משפחה:	אספרגיים
תת־משפחה:	יקינתוניים
סוג:	יקינתון
מין:	יקינתון מזרחי
שם מדעי
	Hyacinthus Orientalis; ‏לינאוס, 1753
עונת פריחה

יקינתון מזרחי (שם מדעי: Hyacinthus Orientalis) הוא צמח גאופיט בעל בצל, השייך לסוג יקינתון בתת-משפחת היקינתוניים שבמשפחת האספרגיים. עליו ערוכים בבסיס עמוד התפרחת, הנושא אשכול של פרחים ריחניים דמויי משפך בגוונים תכולים-סגולים. יקינתון מזרחי גדל בר במזרח הים התיכון ובצפון ישראל, והוא המקור ממנו טופח ותורבת היקינתון הנהוגים בגננות. הזנים החדשים שטופחו מאופיינים בפריחה צפופה ובמגוון צבעים כגון: כחול, סגול, אדום, ורוד, צהוב ולבן.

לקריאה נוספת על מקור השם וטקסונומיה, ראו בערך יקינתון.

תפוצה שכיחות ובית גדול

מוצאו של יקינטון מזרחי מצומצם למזרח הים-התיכון: מדרום טורקיה ועיראק בואכה סוריה, לבנון וצפון ישראל. במהלך השנים הוא התפשט מערבה לארצות בצפון הים התיכון: בולגריה, יוון, יוגוסלביה, איטליה וצרפת, וכן, לאיים בים התיכון קפריסין סרדיניה, סיציליה ומערבה יותר להולנד, גרמניה, בריטניה ואירלנד. תפוצתו התרחבה לאמריקה: קליפורניה, פנסילבניה וטקסס, מרכז מקסיקו, ואף לקובה ולהאיטי ולקוריאה שבאסיה^[1].

בישראל הצמח שכיח בעיקר בגליל העליון ובחרמון (עד לרום של 1700 מ’), נדיר ומקוטע בגליל התחתון (רכס יטבת, אזור הארבל ונחל צלמון)^[2].

טיפוס תפוצתו של יקינטון מזרחי הוא ים תיכוני ובתי גידולו מגוונים, מסבך מוצל בחורש פתוח, בשולי חורש ויער ספר הררי ועד בתה עשבונית פתוחה. הוא גדל בין במעונות סלעיים מצוקיים וטרשים ואף בשדות מעובדים במחרשה שטחית. יקינתון מזרחי הוא ערך טבע מוגן בישראל^[3].

מאפיינים ופיזיולוגיה

יקינתון מזרחי הוא צמח רב-שנתי נמוך בגובה 12 עד 15 ס”מ בעל בצל (גאופיט) דמוי ביצה או כמעט כדורי ועלים שמרוכזים בבסיס עמוד תפרחת הנושא אשכול פרחים ריחניים דמויי משפך. מחוץ לעונת הפריחה קשה להבדיל בין היקינתון המזרחי לבן-חצב החורש^[2].

הבצל רב-שנתי, דמוי בצל או כדורי כמעט, גדול מאוד יחסית לגודל היקינתון המזרחי, אורכו 2 עד 5 ס"מ, קוטרו 1.5 עד 3 ס”מ^[4]^[5] ועומקו בקרקע 6 עד 14 ס"מ. גלדיו לבנים, ורודים או סגולים. קליפותיו, שאינן אלא גלדים שהתרוקנו, לבנות עד חומות אדמדמות. הבצל מוגן משיני בעלי חיים (לא מדורבנים) על ידי גבישים מיקרוסקופיים של אוקסלט הסידן. כאשר מתרוקנים הגלדים, נותרים הגבישים בין הקליפות כאבקה לבנה. הבצל משמש גם לרבייה וגטטיבית של היקינתון.

העלים מעטים (3 עד 6), צרים, ערוכים בשושנת בבסיס הצמח. העלים דמוי סרגל וקהים בראשם, רוחבם 6 עד 20 מ"מ, ירוקים בהירים ובעלי עורקים רבים. העלים לעיתים שוכבים או מתרוממים עד זקופים, והם קצרים מן עמוד התפרחת, לפעמים אורכם כאורך עמוד התפרחת היוצא ביניהם^[6].

עמוד פריחה נבוב זקוף ולא מסתעף (לעיתים שני עמודי פריחה), גובהו 10 עד 30 ס"מ או יותר והוא מסתיים בתפרחת אשכול צפוף של 4 עד 15 פרחים בחלקו העליון של עמוד הפריחה^[4].

הפרח דו-מיני, עטיף פשוט, נכון או כמעט נכון, צבעוני, ריחני, ללא צוף ובעל עוקץ קצר פי 2 עד 6 מהפרח שצומח מחיק חפה זעיר. צבעו כחול עז או בהיר לעיתים נוטה ללבן, תכולים-סגולים

הפרח, שאורכו 2 עד 3 ס"מ בעל צינור מאוחה עלים שיוצא מתחת לשחלה כדורית תפוחה, עוטף אותה, הופך לצר מעליה ונפתח בקצהו לשש אונות צרות, דמוי סרגל או מרית ומופשלות לאחור, ואורכם. האונות צרות ואורכן לכל הפחות עד למחצית אורכו של הפרח. ניצני הפרחים זקופים תחילה, לאחר פתיחתם הם נוטים הצידה או משתלשלים מטה.

האבקנים 6, ערוכים בדור אחד, הזירים קצרים וקבועים על צינור העטיף מתחת לאמצעו וחבויים בתוך הפרח ואינם נראים מבחוץ^[4].

השחלה עילית, ככדורית מאוחת עלי שחלה, בעלת 3 מגורות, עמוד השחלה קצר ונימי, הצלקת דמוית קרקפת^[4].

הפרי הלקט (פרי שמתפתח משתי שחלות ויותר) מעוט זרעים, כמעט כדורי, קוטרו 12 עד 15 מ”מ, בעל 3 מקצועות מעוגלות בגבן והוא נפתח על ידי שלוש קשוות (חלק בדופן הפרי)^[5].

הזרעים שחורים ובעלי קרונקולה שהיא גופיף שומן, החביב על נמלים ומסייע כנראה לתפוצת הצמח.

פריחה ורבייה

פריחת יקינתון מזרחי חלה במחצית השנייה של החורף ושיאה בחודש פברואר. אך, במעונות נמוכים וחמים הם מבכירים לפרוח כבר בחודש ינואר. האתר הידוע ביותר בו היקינתון מקדים לפרוח הוא קרני-חיטין בגליל התחתון. אוכלוסיית הגליל התחתון היא הדרומית בארץ (יחד עם האוכלוסייה הקטנטונת של הכרמל), ומקדימה לפרוח – בחודש ינואר. בגליל העליון היקינתונים פורחים במארס ובחרמון במרץ-אפריל.

מבנה פרח מותאם לפריחה בגשם, הפרח משולשל כלפי מטה באמצעות עוקץ דק שצבעו לרוב כהה במקצת מצבע העטיף. האבקנים ועמוד השחלה חבויים בצינור ולכן אינם חשופים לגשם. עמוד השחלה קצר מהאבקנים, ולכן בגלל שהפרח משולשל כלפי מטה – האבקה הנופלת מהאבקנים אינה מגיעה לצלקת ובכך נמנעת האבקה עצמית.

הפרח הוא דמוי משפך או פעמון או אפילו דמוי מסמר. עלי העטיף מאוחים כדי מחציתם, צינור העטיף נפוח בבסיסו. צבע העטיף בדרך כלל תכלת, אולם הוא יכול להשתנות מצמח לצמח בתחום שבין לבן, לכחול לסגול. לאורך אמצעה של כל אחת מאונות העטיף נמשך פס כחול כהה העובר גם אל צינור העטיף. אורך העטיף עד 25 מ"מ.

פרחו של היקינתון המזרחי תלוי כשפתחו כלפי מטה, כמו במינים רבים הפורחים בחורף. זירי האבקנים קצרים, בסיסיהם מעורים באמצע צינור העטיף וערוכים בדור אחד. עמוד העלי קצר. העלי קצר בהרבה מן המאבקים. כיוון שהפרח תלוי במהופך, אין האבקה נופלת מעצמה לכיוון הצלקת. האבקנים מבשילים לפני הצלקת והצוף מופרש במחיצות השחלה, כמו במינים רבים במשפחת השושניים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יקינתון מזרחי בוויקישיתוף

יקינתון מזרחי, באתר ITIS (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר NCBI (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר צמח השדה
יקינתון מזרחי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
יקינתון מזרחי, באתר Tropicos (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר GBIF (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר The Plant List (באנגלית)
יקינתון מזרחי, באתר IPNI (באנגלית)
צחי אבנור, יקינתון מזרחי בישראל, פליקר

הערות שוליים

^ .Hyacinthus orientalis L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
^ ¹ ² א. דנין וא. פרגמן-ספיר, יקינתון מזרחי, באתר צמחיית ישראל ברשת, ‏2017
^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
^ ¹ ² ³ ⁴ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 539
^ ¹ ² נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 784
^ מיכאל זהרי תל אביב, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 519