|
יצחק רובין
יצחק רובין (נולד ב-14 במאי 1950) הוא במאי, מפיק ותסריטאי קולנוע ישראלי.
ביוגרפיה
יצחק רובין נולד בקריית ים, בן להורים ניצולי שואה. שירת בצה"ל ולאחר מכן עשה תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה בשנים 1974-1971. לימד מתמטיקה ואזרחות בבי"ס התיכון "אורים" בקריית טבעון. בוגר בית הספר לתיאטרון בבית רוטשילד (חיפה), למד תואר ראשון ושני באמנויות התקשורת באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון בשנים 1979-1975. עם שובו לישראל החליט לפעול במישור החברתי וניהל את מרכז הקליטה בעפולה.
בשנים 1984-1982 היה עיתונאי ב"רחוב ראשי". ייסד את התיאטרון הקהילתי ואת הטלוויזיה הקהילתית הראשונה בישראל באור עקיבא וניהל אותה בשנים 1985-1983. בשנים 1982-1985 היה במאי התוכנית "שמונה וחצי" לתרבות ואמנות בטלוויזיה הישראלית. בשנים 1987-1985 שימש כדובר ראש עיריית קריית מוצקין. בשנים 1995-1992 היה יושב ראש המועצה לתרבות ואמנות חיפה, במינוי עמרם מצנע, ראש העיר חיפה.
היה שותף, ממייסדי ובעלי חברת טכניוז (מדיה) שעסקה ביחסי ציבור לארגונים עסקיים ולחברות היי-טק, ובהפקות קולנוע וטלוויזיה בשנים 2014-1985[1].
לימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב (1984-1982) ובאוניברסיטת חיפה (1999-1991).
החל משנת 2003 משמש כמרצה לבימוי ולהפקה במכללה האקדמית כנרת עמק הירדן. בשנת 2011, עומד בראש מערך הלימודים המעשיים במכללה. כיהן כיו"ר חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ברומא (אנ'). ב-1999 כתב וביים את הסרט "שקרים לבנים" בהשתתפות אורנה פורת ושרון אלכסנדר.
לאורך שנות האלפיים ביים רובין טרילוגיית סרטי תעודה בשם "המסדרונות האפלים" (הסרטים: "רצח לכל החיים", "הסניגור" ו"רצח שופט"). בסרטים אלו הוא נעזר בראיונות עם עורכי דין, חוקרי משטרה וצילומים מחדרי החקירות. לדעתו של רובין קיימת במדינת ישראל מה שמכונה בפיו "אנטומיה של הרשעה". לשיטתו עורכי דין מטעם הפרקליטות והמשטרה משוכנעים בצדקתם, מגבשים לעצמם תזה ומוכנים לעבור על החוק ועל כללי האתיקה על מנת להרשיע את הנאשם. הפרקליטות הגישה נגדו תביעות שהגיעו עד לבית המשפט העליון, שפסק בדצמבר 2010 לטובת רובין[2].
עמד בראש קמפיין נגד הגזענות שהתנהל בעיתונות הישראלית בשנות ה-90. היה פעיל במאמצים להדיח את אריה גוראל, ראש עיריית חיפה, ב-1993. בין מקימי "אגודת ה-40" להכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים. מיוזמי הפגנות המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה.
בשנת 2014 הוציא את ספרו השלישי, "שלג בחולות", בהוצאת פרדס.
בשנת 2016 הוציא את ספרו הרביעי "האיש שלא שרף את קפקא" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.[3]
ספריו
מסרטיו
- לחיות כאן להיות שם (1998) – עוסק בניצולי שואה ומשפחותיהם. זכה בפרס ציון לשבח, פסטיבל הבינלאומי לקולנוע בשיקגו.
- שקרים לבנים (2000) – רובין מספר על חייו עם אימו, ניצולת אושוויץ. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בכלכותא ובמומבי, בפסטיבלים בינלאומיים: ניו-יורק, לונדון, לוס אנג'לס, יוסטון ומיאמי. הוקרן בערוץ 2. שיחקו בו ג'ק אדליסט, אריה אליאס, שרון אלכסנדר, סלים דאו, ג'ינה לידוני, אלכס מונטה, אורנה פורת וסמדר קילצ'ינסקי.
- אודי אדיב - דאוד טורקי (2001) - סרט תיעודי ששודר בערוץ 2. המספר את סיפורו של אודי אדיב שהיה חבר לספסל הלימודים של רובין באוניברסיטה. בסרט אמר אדיב שהוא לא בגד; לדבריו שגה והולך שולל. הוא פעל בהשראתו של מהפכן ערבי ישראלי ושמו דאוד תורכי, שגם השתתף בסרט. אדיב הדגיש שלא ידע שהוא מופעל בידי המודיעין הסורי, ושתורכי הוליכו שולל כששלח אותו לדמשק[6][7].
- בין שתי נשים (2002) – מפגשה של אימו של רובין עם השחקנית אורנה פורת, שגילמה אותה בסרטו הראשון.
- תמונה קבוצתית עם אישה (2003) – מיכל ינאי בתפקיד אירית סלו, שניהלה סיפור אהבה עם בחור בדואי, ילדה בת, מסרה אותה לאימוץ, עזבה את הארץ ושבה אליה לאחר שנים רבות על מנת למצוא אותה[8]. הסרט הוקרן בבתי הקולנוע בישראל ובטלוויזיה, הוצג בפסטיבל הקולנוע הים תיכוני במונפלייה ובפסטיבל הבינלאומי בקולקטה, וזכה בפרס התסריט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
- חלון ישראלי (2004) - סרט תיעודי על חייו של איש העסקים ושחקן נבחרת ישראל בכדורסל בשנות ה-60 יואב כץ[9].
- רצח לכל החיים (2005) – הסרט עוקב אחר עמוס ברנס, שהורשע ברציחתה של רחל הלר וזיכויו מאשמה כעבור 28 שנה במשפט חוזר, אותו ייצגו עורך הדין דייוויד וינר ועמי קובו. בסרט רובין טוען שהמשטרה הרשיעה את ברנס, בלי שהיו לה הוכחות מספיקות, כדי להציג את פתרון הרצח. הסרט הוקרן בפסטיבל הטלוויזיה הבינלאומי של רומא.
- הסניגור (2006) – הסרט מספר את שנתו האחרונה של דייוויד ויינר, סגן הסנגורית הציבורית, שייצג את יצחק זוזיאשווילי שנאשם ברצח השופט עדי אזר. רובין מציג בסרט את הדעה שהמשטרה ניצלה את ויינר על מנת לסחוט מידע מאז וכתוצאה מלחצים אלה ויינר התאבד[10][11].
- הקרב האחרון על דגניה (2008) – הסרט מספר את סיפור המאבק על הפרטתו של הקיבוץ הראשון, דגניה א', בין התומכים בהפרטה למצדדים בהמשך החיים השיתופיים[12].
- רצח שופט (2008) – הסרט עוסק ברציחתו של השופט עדי אזר ב-2004. לטענת רובין, האשמים האמיתיים לא נתפשו ולמורשעים ברצח נגרמו עיוותי דין חמורים והם הורשעו יתר על המידה[13].
- הפרקליט - אדם לכל עת - סרט תיעודי על עו"ד אדם פיש, בשנת 2014.
לקריאה נוספת
- שי חורב, יצחק רובין, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 332-331, 2018
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יגאל קוצר, החברה להפקות סרטוני פרסומת וסרטי דוקומנטציה מחיפה, טק־ניוז, פותחת סניף בתל אביב, חדשות, 28 במרץ 1989
- ^ איתמר לוין, חקירת עד המדינה ברצח השופט אזר תיכלל בסרט, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 בדצמבר 2010
- ^ אסף צבי, בודד ונשכח בתל אביב: ספר חדש מתחקה אחר מקס ברוד, האיש שהביא לעולם את כתבי קפקא, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 באוקטובר 2019
- ^ על ספרו "שלג בחולות"
- ^
 מייקי דגן, "האיש שלא שרף את קפקא": סגנונו של מקס ברוד משתלט על הספר שדן בו, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2019
- ^ תום שגב, לא בגדתי, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2001
- ^ רותה קופפר, המיתוס בגילומו האנושי, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2001
- ^ ביקורות:
"תמונה קבוצתית עם אישה", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג", 23 ביוני 2003
אורי קליין, עילגות שגובלת בחובבנות, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2002
- ^ דוד שליט, חלומות של אתמול, באתר גלובס, 6 במאי 2004
- ^ ספיר כלפון, "רות דוד השתמשה בדיויד וינר כבלדר מודיעיני. חקירתו הקשה בפרשת רצח השופט אזר גרמה לאובדנו", באתר גלובס, 26 במאי 2015
- ^ ביקורות:
אהוד אשרי, אני מאשים, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2006
רותי זוארץ, סיפור עצוב על שתי נשים ועו"ד אחד, באתר גלובס, 6 בדצמבר 2006
- ^ ביקורות:
מאיר שניצר, "הקרב האחרון על דגניה": מסמך חשוב, באתר nrg, 16 באוקטובר 2008
ניב שטנדל, "הקרב האחרון על דגניה": פרפורי הגסיסה של הקיבוץ, באתר nrg, 18 באפריל 2009
- ^ אורנה נירנפלד, רצח השופט, גרסת הבמאי: מי באמת רצח את עדי אזר?, באתר nrg, 27 בדצמבר 2010
|
|
