לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י, אף שהתנגד לתמיכתה בחלוקת הארץ לשתי מדינות, וכן לנאמנותה העיוורת לברית המועצות. עקב אכזבתו מעמדות מק"י פרש תורכי מן המפלגה, יחד עם קבוצת חברים ערבים מסניף חיפה. ב-1964 הצטרף יחד עם חבריו פורשי מק"י לתנועת מצפן[1].
לאחר מלחמת ששת הימים, הקצינו עמדותיו של תורכי, והוא השתכנע שיש צורך בפעולה אלימה כדי לקדם את המטרות שבהן האמין. ב-1968 יצר קשר עם חביב קהוואג'י, פעיל ארגון אל-ארד שגלה לקפריסין. תורכי הקים רשת ענפה של פעילים, שמטרותיה ריגול לטובת אויבותיה של ישראל, מצרים וסוריה, וביצוע מעשי חבלה ביום פקודה. הרשת עמדה בקשרים עם ארגון הפת"ח ועם המודיעין המצרי והסורי, והייתה מאורגנת בעשרה תאים. בין פעיליה היו בדואים וגם ישראלים יהודים, תומכי השמאל הקיצוני, ובהם אודי אדיב. הרשת העבירה מידע מודיעיני לידי סוריה, ואנשיה אגרו כלי נשק ואמצעי חבלה והתאמנו בנשק. תורכי, יחד עם אדיב וחברים אחרים ברשת, המשיך במקביל בפעילות פוליטית גלויה במסגרת "החזית האדומה", פלג מאואיסטי שהתפצל ב-1971 מארגון מאבק.
הרשת הייתה נתונה למעקב השב"כ מאז 1970. ב-1972 נעצר תורכי יחד עם 60 פעילים נוספים, וב-1973 נידון ל-17 שנות מאסר[2]. הוא שוחרר ב-1985 במסגרת עסקת ג'יבריל. לאחר שחרורו, התפרסם ספר שירים שכתב בכלא, "רוח המאבק" (ريح الجهاد), וכן ספר זכרונותיו.
לאחר שחרורו, ועד לפטירתו, שב תורכי להתגורר בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה.
