יצחק אייזיק לובצקי (בכתיב יידי: יצחק אייזיק לובעטצקי, 1872, טורץ, פלך מינסק – 1921, וינה) – מספר, מבקר, פובליציסט ומוזיקולוג עברי. פרסם סיפורים ומאמרי ביקורת רבים על ספרות ואמנות. רוב כתביו לא כונסו עדיין. לובצקי סבל מחוסר יציבות ואי שקט נפשי, ולאחר התמוטטות כלכלית התאבד בביתו בווינה.[1][2]
תולדות חייו
יצחק אייזיק לובצקי נולד בשנת 1872 בטורץ אשר ברוסיה הלבנה, בשטח האימפריה הרוסית. אביו, דוד אליהו, היה סוחר, ועוד בילדותו של יצחק אייזיק עברה משפחתו מטורץ להורודיה, שמופיעה במספר סיפורים שכתב מאוחר יותר. נודע כילד פלא, ובגיל צעיר ברח מבית הוריו כדי להשתלם בישיבותמינסק ווולוז'ין. מאוחר יותר, הוא נדד בעיירות והתפרנס כחזן וכדרשן. לובצקי נישא בגיל 17 לאישה מבוגרת, אך ברח מביתו לאחר שהרתה, מבלי להעניק לה גט.[2]
למד לימודי מוזיקה באיטליה, אותם סיים בהצטיינות. כשחזר לרוסיה גויס לצבא, אך גם משם נמלט זמן קצר לאחר מכן. הוא התגורר מספר שנים בגליציה ושימש שם כמזכיר חברת "אהבת ציון", כמרצה לזמרה, ולאחר מכן הוא ניצח על המקהלה של בית כנסת גדול בווינה.
לובצקי הרבה לפרסם בעיתונות העברית ביקורות, מאמרים פובליציסטיים וגם סיפורים פרי עטו. הוא גם התכתב רבות עם אחד העם, אך סירב לבקשתו לשלוח אליו את כתובתו, כנראה מחשש שיאתרו אותו ויחייבו אותו לתת גט לאשתו. על פי סגנונם של מכתביו ואשפוזיו בבית חולים, עליהם סיפר לאחר העם, מסיקים חוקרים שכנראה סבל מאיזו הפרעה נפשית. בסופו של דבר כנראה שהתגרש מאשתו הראשונה, כי בווינה הוא נישא למארי בריינין, אחותו של ראובן בריינין, ונולדו להם שלושה ילדים.[2]
לובצקי גם נהג להשקיע בבורסה, ואף הרוויח סכום מאוד גדול שם, אך הפסיד את כולו עם תום מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1921 התאבד בביתו, לאחר שפתח את צינורות הגז.
משה אונגרפלד כתב במאמרו שיצחק אייזיק לובצקי התבלט בכשרונותיו ובנטייתו המוזיקלית, אך הצטיין גם באי-שקט נפשי, שגרם לו לברוח מעצמו ומזולתו, ועובדה זו אפיינה את התנהגותו. הוא ברח מבית הוריו, מאשתו הראשונה, מהצבא, ובסופו של דבר מהחיים.[3]
תחילה הושפע מאוד מיצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, והיה אחד הראשונים שאבחנו ואף נתנו סימנים בדמותו של התלוש בספרות העברית, שכידוע הרבה להופיע ביצירת ברדיצ'בסקי. במהלך השנים הוא התאכזב מברדיצ'בסקי ופנה לכיוונים אחרים. בכל אחד מהתחומים שעסק השתדל להטביע את חותמו המיוחד. מבחינה ספרותית, אין גיבוריו של לובצקי מתלבטים בקונפליקטיםלאומיים-מסורתיים, אלא בבעיות אינדוידואליות - פסיכולוגיות. אילו דמויות מנוכרות שעוסקות במתהווה בתוך נפשן בלבד, והן מנותקות מהסביבה[2].
בתשובה לביקורת של לובצקי, שהביעה התנגדות לתיאורים חיצוניים של הגיבורים, לציטוט המונולוגים שלהם ולהתעסקות בדברים צדדיים, שהם בעיניו טפלים, ענה לו י. ל. פרץ: את לב הקורא, לוקח האדם החי שנראה בכל מלוא קומתו, חיצוניותו ושיחתו בסיפור. מלבד הפסיכולוגיה של הגיבור מעניינת אותנו האינטואיציה שלנו לגביו, הלב יותר חשוב מהמדע המדויק בספרות.[4]
מבחינה לאומית הוא דגל בגישה שמייחסת חשיבות רבה לעבר התרבותי של העם היהודי ולמצבו הפסיבי בהווה, וזאת בניגוד גמור לתורתם של הרצל ובייחוד מקס נורדאו. הוא התנגד בתוקף לשלילתו של נורדאו את תרבות הגולה ולצידודו ביהדות השרירים. יחד עם זאת הוא תמך בלימוד ובהשפעה של התרבות האירופית ובטיפוח השפה העברית.[2]
לקריאה נוספת
ניסן טורוב, "מאיגרא רמא - יצחק אייזיק לובצקי", בעיות התאבדות; מחקר פסיכולוגי-סוציולוגי, דביר, 1953
עינת ברעם-אשל, "על ריכוזה וביזורה של חווית התלישות בשלוש נובלות שכוחות", סדן, מחקרים בספרות עברית (2000) כר' ד', עמ' 389 - 406, דיון בסיפור "החטא" ליצחק אייזיק לובצקי
