טכנית, המדינות לא ויתרו רשמית על ריבונותן או על עצמאותן, אך במושגים פרקטיים, הן היו יחידות אוטונומיות בלבד, כשהמונרך מחזיק בריבונותן, ובפרט מוביל את יחסי החוץ שלהן. למדינות היו אינטרסים שונים משלהן (במיוחד אי שביעות הרצון של האצולה השוודית מהתפקיד המרכזי ששיחקה דנמרק באיחוד), דבר שהוביל בסופו של דבר לעימות בין המדינות המאוחדות, ולפער ביניהן, שהלך והתעצם עד לפירוק האיחוד בשנת 1523, כשגוסטב ואסה הפך למלך שוודיה. טכנית, האיחוד מעולם לא בוטל. נורווגיה ומושבותיה, המשיכו להוות חלק מדנמרק, כחלק מממלכת דנמרק-נורווגיה, תחת בית אולדנבורג.
בשנת 1814 נערכה מלחמת גונבואט כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות, וכתוצאה ממנה עברה נורווגיה לשליטת שוודיה, כחלק מהאיחוד השוודי-נורווגי. בשנת 1905 בוטל האיחוד ונורווגיה הפכה להיות ממלכה עצמאית, תוך שהיא בוחרת בקרל, נסיך דנמרק לכהן כמלך נורווגיה, תחת השם הוקון השביעי, מלך נורווגיה. עם הכרזת העצמאות הכירה דנמרק בנורווגיה, וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים.
