הכרזה על מינוי רבי חיים זוננפלד לרב העדה. בין החותמים: פרופ' דה האן ומייסד בית החולים שערי צדק, ד"ר משה ואלאךהרב זוננפלד מקבל את פניו של נשיא צ’כוסלובקיה, טומאש מסריק בעת ביקורו בירושלים, בשנת 1927.מצבת הרב יוסף חיים זוננפלד בבית העלמין בהר הזיתים. לצדו מצבת רבו הרב אברהם חיים שאגרחוב על שם הרב בשכונת בית ישראל בירושלים
נולד בשם "חיים" (השם יוסף הוסף לו על פי הוראת הגרי"ל דיסקין בסוף ימיו בעת מחלתו)[1] בעיירה ורבו שבמחוז ניטרה (אז בממלכת הונגריה), לאברהם שלמה, שהיה בנו של הרב שמואל נאדאש, הרב של יארגן ותלמיד בולט של החתם סופר ולמרת זאלדה זוננפלד. התייתם מאביו בגיל חמש, ואמו נישאה לתושב העיירה סמינטץ שאליה עברו.
בגיל 11 החל ללמוד אצל הרב יהודה לייב לעפלער, רבה של עיר מגוריו סמינטץ. בגיל 13 חזר לעיירת הולדתו, שם למד אצל הרב חיים צבי מנהיימר, ולאחר כשלוש שנים עבר לפרשבורג לישיבתו של הכתב סופר. לאחר נישואיו עבר לעיירה קוברסדורף, שם למד אצל הרב אברהם שאג-צוובנר.
הרב זוננפלד עודד את הרחבת היישוב היהודי בירושלים. בשנת תרל"ט הצטרף למועצת "ועד כל הכוללים" שעסקה בגאולת אדמות מידי ערבים והקמת שכונות עליהן. מקצת מהשכונות נבנו על גבי קרקעות שנקנו על שמו, מכיוון שהיה נתין אוסטרי, והחוק העות'מאני אפשר לו לרכוש קרקעות בקלות. בקונטרס התקנות של שכונת "בית ישראל" נכתב: "שטרי המקנה נכתבו על שם הרב רבי חיים זאננענפעלד והרב שלמה זלמן בהר"ן כאשר הסכימו רוב בני החברה".
הרב זוננפלד היה גבאי ראשי בחברת "גמילות חסדים הכללי שערי חסד". והוא כתב בפרוטוקול את החלטת "גמ"ח שערי חסד" להקים שכונה זו. כשהיה מגיע לשכונת שערי חסד שם התגורר נכדו, אמר: "קורת רוח מיוחדת יש לי לבקר בשכונה זו שנבנתה על טהרת הקדש. שכונה זו שלי היא, ויש לי חלק נכבד בהקמתה"[דרוש מקור].
שכונת בתי אונגרין הוקמה על ידי יצחק צבי רצרסדורפר מאנטוורפן, ששלח לו סכום כסף גדול לקנות עשר דירות בעיר העתיקה לטובת עניי ירושלים, ורבי יוסף חיים שכנע אותו לקנות באותו סכום מגרש שעליו יוכלו לבנות מאות בתים לעניי העיר, ואכן יצחק צבי רכש את אדמות בתי אונגרין (שנקראת "נחלת צבי" על שמו) עליהם נבנו שלוש מאות בתים[4].
עמדותיו
חיבת הארץ
מאז בואו לארץ ישראל לא יצא ממנה מלבד פעם אחת כשנסע לפגישה עם מלך ירדן, ולפני נסיעתו עשה התרת נדרים. לדבריו: ”עדיף להיות בעל מלאכה בארץ ישראל, מאשר רב בחו"ל”[5].
הרב זוננפלד ראה בפריחתה של ארץ ישראל קיום הנבואה של "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" והחשיב זאת כאתחלתא דגאולה על פי דברי הגמרא[6][7]. לעת זקנותו, כשלא היה יכול לצעוד רגלית, נסע לעיתים קרובות ברכב לראות את שכונותיה החדשות של ירושלים[8]. גם בסמוך לפרעות תר"פ הקפיד ללכת לכותל המערבי דרך שער שכם, בנימוק שאסור לוותר מפני הפחד על שום פינה בירושלים[9].
מנחם אוסישקין סיפר שפגש את הרב זוננפלד בכותל בערב ראש השנהתר"ץ, זמן קצר לאחר פרעות תרפ"ט, והלה אמר לו: "זה לא יעזור להם (= לערבים)! אנחנו נשיג את מטרתנו. לא בסימטאות צרות ולא כפופי ראש ניכנס אל המקום הקדוש שלנו. כי אם בדרך המלך ובקומה זקופה. המשך לעבוד את עבודתך באמונה ואולי בקרוב בימינו נזכה לראות את הגאולה האמיתית"[10].
כאשר נוסדה המושבה החרדית מחנה ישראל על ידי אגודת ישראל נסע לבקרה, ושמח למראה יהודים חרדים האוחזים באת ובמעדר וחורשים את אדמת הקודש[11].
יחסו לציונות ושיתוף הפעולה עם דה האן
הרב זוננפלד התנגד לציונות. בתקופה מסוימת היה בקשר עם יעקב ישראל דה האן, אשר נרצח בסופו של דבר בידי אנשי "ההגנה". הוא הסמיך את דה האן ורעיו להידבר עם איל עיתונות בריטי משפיע, הלורד נורת'קליף, כדי לגנות את הציונות ולתבוע מעמד פוליטי נפרד. הרב זוננפלד כתב על הפגישה שאמנם הוא רואה בהקמת בית לאומי דבר חיובי, אך הוא מתנגד ל"ייפוי הכוח שהציונים לוקחים על עצמם כבאי כוח לכל ישראל"[12][13]. ב-1924 יזם דה האן פגישה של הרב זוננפלד עם האמיר עבדאללה, לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן, כדי להבטיח התיישבות יהודית בארץ ישראל תוך ויתור על הרעיון של הקמת מדינה או 'בית לאומי'[14].
יחסו לשפה העברית
הרב זוננפלד נלחם נגד הנהגת השפה העברית כשפת הוראה במוסדות החינוך וניהל מאבק בנושא נגד הד"ר חיים ויצמן, הוא סבר שהדבר יגרום לחורבן בתי הספר. למרות זאת לא התנגד לעצם הדיבור בעברית, ואף סבר כי גזירת רבני ירושלים שלא ללמד שפות, לא כוללת את השפה העברית[15]. הוא אמר שאולי שגו החרדים בכך שלא הנהיגו בעצמם את הדיבור בלשון הקודש, ובכך היו נוטלים נשק זה מידי החילונים[16].
בספר "על חומותייך ירושלים" מתאר משה בלוי, כי בעת שיחה עם הרב זוננפלד על אליעזר בן יהודה אמר לו הרב זוננפלד: ”כלום אתה חושב שאין לו שום צד זכות, בזה שהנהיג את הדיבור בלשון הקודש? אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, אין עבירה מכבה מצווה, וזכות אינה בטילה אפילו באלפי אלפים חובות”[17].
קשיים מבית
אף על פי שעמדותיו היו קיצוניות מעמדות אגודת ישראל העולמית, נחשב הרב זוננפלד מנהיג רוחני של אנשי אגודת ישראל בארץ. הרב זוננפלד התמודד עם קשיים מבית כאשר עלו לארץ חרדים מחוגים מתונים יותר של "אגודת ישראל". מצד אחד הוא נתפס כבעל בריתה של אגודת ישראל בארץ, שמנהיגה הפוליטי הרב משה בלוי פעל בצוותא עמו ועם דה האן כשזה היה בחיים. הרב יהודה גרינוולד נזף בו במכתב על שיתוף פעולה זה, תוך שהוא רומז על אפשרות של ניתוק הקשרים בין רבני הונגריה ליהודי ירושלים[18]. מצד שני, דפוסי החינוך שביקשו למסד בבתי הספר של אגודת ישראל ביישוב החדש, ביניהם לימוד אנגלית, היו בלתי קבילים מבחינתו. הפשרה שהושגה לגבי תלמוד תורה של חסידות גור, שעולים רבים השתייכו אליה, הייתה שהאנגלית תילמד מחוץ לבית הספר[דרוש מקור].
גם הקנאים בתוך עדתו לא תמיד הסבו לו נחת. באחד המקרים פורסם כרוז על ידי הרב מאיר הלר (סעמניצער) מקנאי ירושלים, כנגד הרבי מגור בגין פגישתו עם הרב קוק, שבו נאמר: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו". הרב זוננפלד פרסם גינוי לכרוז.
עד היום ישנו ויכוח בתוך היהדות החרדית לגבי דעותיו: אנשי אגודת ישראל מצד אחד, ומצד שני חוגי העדה החרדית ובתוכם נטורי קרתא. הפער בין שני המחנות ניכר בשתי הביוגרפיות שנכתבו עליו: "מרא דארעא ישראל" שנכתב מנקודת מבט קנאית, ו"האיש על החומה" שנכתב מנקודת מבט אגודאית.
הרב נח גד וינטרוב, המרבה לצטטו, כתב שהרב זוננפלד הרבה ללמד זכות אפילו על "פושעי ישראל" הגדולים ביותר[19]. עוד סיפר כי דיבר עם הרב זוננפלד ואמר "יימח-שמו" על מנהיג מסוים. הרב זוננפלד הגיב: "חס ושלום, אסור לומר כך על בן ישראל". הוא הסביר כי חובה להילחם בהם, אבל אין לייעץ כך לקב"ה, ובמקום לקלל יש להתפלל שישובו בתשובה[20].
המחלוקת עם הרב קוק
בשנת תרע"ד (1913) השתתף עם הרב קוק ב"מסע המושבות", משלחת רבנים שביקרה במושבות החדשות וניסתה להשפיע על אנשיהן שיקפידו על שמירת מצוות. לאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים בחרו בשנת תרע"ט (1919) ברב קוק להיות רבה של ירושלים, לא קיבלו הרב זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין את הבחירה. הרב זוננפלד המשיך לקרוא לרב קוק "הרב של יפו". בתר"פ (1920) עמד בראש מייסדי "ועד העיר האשכנזי", שנפרד מרבנות ירושלים, ונבחר להיות רבו הראשון. הוא נאבק בסמכויותיה של הרבנות הראשית, בראשות הרב קוק, ופעל לשם כך בקרב שלטונות המנדט.
על הקמת הרבנות הראשית אמר: ”רואים אנו בזה סכנה עצומה והריסה לתורתנו הקדושה חס ושלום, וכל מי שישתתף בבחירה הזאת הרי הוא עובר בשאט נפש על חוקי ודיני תורתנו הקדושה”. יחד עם בית דינו חתם הרב זוננפלד על כרוז שלפיו בספר "אורות" של הרב קוק יש ”כמה פרקים מלאים תהילות ותשבחות לרשעים”[21].
למרות הבדלי הגישות בהשקפה ובהנהגה, הרב זוננפלד נמנע מלתקוף אישית את הרב קוק, ואף היה איתו בקשרי ידידות קרובים[22]. הוא אף הצהיר כי הוא מתאים בהחלט לאוכלוסיית יפו המחולנת, אך לא יכול לשמש בירושלים[23].
גם עם הראשון לציון הרב יעקב מאיר עמד הרב זוננפלד במחלוקת גדולה, וכאשר הראשון התיר לבני קהילות רומניה למול ולגייר בנים של יהודים מתבוללים שנישאו לנוכריות, גינה אותו הרב זוננפלד, וכתב בכתב העת התורני 'אוהל מועד': "נבהלתי משמוע הבשורה מחכם הספרדי, והוא באמת עם הארץ גמור, כמעט שאין צריך להשיב עליה לכל מי שיודע פרק בהלכה ברורה".[17]
משפחתו
אשתו הראשונה, שרה, הייתה בתו של שלמה זאלצער, שוחט ובודק בקוברסדורף. נפטרה בתרע"ט (1919). היא ילדה לו שמונה בנים ושלוש בנות.
מתוך אחד עשר ילדיו, נפטרו שמונה בחייו. בנו בכורו, שנקרא על שם אביו, נפטר עוד כפעוט בהונגריה, לפני עלייתו לארץ. באחת המגפות הקשות שהיו בירושלים, שכל בתקופה קצרה שניים מבניו, כלה ונכד.
אשתו השנייה, חיילא, הייתה צעירה ממנו בשלושים שנה. נפטרה בד' באדר תשכ"ח (1968, בגיל תשעים). היא הייתה בתו של הרב מנדל דייטש, דיין בטופולצ'אני, וקודם לכן הייתה נשואה ליהודה לייב אייבנשיץ. בתה מזיווג ראשון הייתה לאה, אשת רבי חיים זאב פינקל.
^נולד כחיים זוננפלד, והשם יוסף נוסף לו על ידי הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין, כשחלה וחייו היו בסכנה (הרב שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, עמ' 23, הערה 10).
