טייגה

פירוש נוסף ערך זה עוסק בביומה באסיה ובצפון אמריקה. אם התכוונתם לראפר אמריקאי, ראו טייגה (ראפר).
מיקום סביבת הטייגה הוא בקווי הרוחב הצפוניים של כדור הארץ.
יער טייגה בפינלנד

טייגה או טַיְגָּה[1] (ברוסית: тайга́, [tɐjˈɡa]); במקור ממשפחת השפות האלטאיות) היא ביומה המאופיינת ביערות מחטנאים המורכבים בעיקר מאורנים, אשוחיות וארזיות.

הטייגה נחשבת לביומה היבשתית הגדולה בעולם.[2] בצפון אמריקה מכסה הטייגה את רוב שטחיהן של קנדה, אלסקה ומעט מאוד מאזוריה הצפוניים של ארצות הברית.[3] באירואסיה היא מכסה את כמעט רובה המוחלט של פינלנד וכן חלקים נרחבים של שוודיה, נורווגיה ורוסיה, החל מקרליה שבמערבה לכל אורכה (כולל סיביר) עד האוקיינוס הפסיפי שבמזרחה. כמו כן, הביומה גדלה באזורים מצומצמים יותר במדינות כמו סין,[4] מונגוליה,[3] קזחסטן[5] ויפן (באי הוקאידו בלבד).[6] מספר מאפיינים של טייגה קיימים גם בההיילנדס הסקוטיים ובכך מהווים נוכחות בבריטניה הגדולה וכן באיסלנד.[7] בניגוד להיילנדס הסקוטיים ואיסלנד, באסטוניה קיימת הטייגה המגוונת ביותר ביחס לשאר אזורי הטייגה בעולם.[8]

מיני העצים העיקריים, אורך עונת הצמיחה וטמפרטורות הקיץ משתנים מסביב לעולם. לדוגמה, הטייגה הצפון אמריקאית מורכבת ברובה מאשוחיות, הסקנדינבית והפינית מורכבות מבליל אשוחיות, אורנים ושדרים, הרוסית מורכבת גם היא ממיני עצים עיקריים שמשתנים על פי האזורים: הטייגה המזרח סיבירית הנרחבת מורכבת מארזיות לרוב בעוד ששאר הטייגה בתחומי רוסיה מאופיינת בהרבה אשוחיות, אורנים ושדרים.

הטייגה במתכונתה הנוכחית נחשבת לתופעה יחסית חדשה וקיימת רק ב-12,000 השנים האחרונות מאז תחילת עידן ההולוקן. היא מכסה אדמות שהיו בעברן ערבות ממותות (אנ'), או שהיו מצויות מתחת למעטפות הקרח הסקנדינבית באירואסיה והלורנטידית בצפון אמריקה בתקופת הפליסטוקן המאוחרת.

למרות שבגובה רב הטייגה נהפכת בהדרגה לטונדרה אלפינית באמצעות תהליך הקרומהולץ, היא איננה רק ביומה אלפינית, ובניגוד ליער סאב-אלפיני, חלק ניכר מהטייגה קיים בשפלות.

המונח "טייגה" אינו אחיד בקרב כל התרבויות השוכנות בתחומיה. באנגלית, המונח "יער בוריאלי" משמש בארצות הברית וקנדה לתיאור הטייגה בתחומיה הדרומיים יותר, בעוד ש"טייגה" משמש לרוב לתיאור החלקים הצפוניים יותר, האזורים שמתקרבים לקו העצים ולתחומי הטונדרה.

בין האיומים העיקריים על הביומה ניתן למנות את שינוי האקלים, כריתת עצים וכן שריפות נרחבות שבאמצעות פליטות הפחמן דו-חמצני תורמות לשינויי האקלים.[9]

בטייגה חיים מינים אוכלי זרעים רבים של ציפורים (בהם הקיכלי הסיבירי (אנ'), קיכלי לבן (אנ') וקיכלי שחור צוואר (אנ')) הנודדים לאזור כדי לנצל את ימי הקיץ הארוכים בו ומזון החרקים השופע בעונה זו. אוכלי כל והניזונים מפגרים או מטרף חי נשארים באזור בחורף. עמם נמנים מיני צלוב מקור, עיט זהוב, עורבים ועקב מכנסיים.

עם החורפים הקשים באזור יכולים להתמודד יונקים מעטים יחסית, בהם האייל הקורא, האייל הסיבירי, צפיר הקורדילרים, כבש דאל, כבש השלג, מושק סיבירי, שונר צפוני, שונר קנדי, הבונה, ארנבת השלג, הלמינג, הקאריבו ומספר מינים של משפחת הסמוריים כמו הגרגרן ודלק האורן.

הטייגות הגדולות בעולם הן הטייגה הסקנדינבית-רוסית, הטייגה המזרח סיבירית והטייגה הקנדית.

אקלים וגאוגרפיה

טייגה באלסקה

הטייגה מכסה כ-17 מיליון קמ"ר או כ-11.5% מכלל השטח היבשתי של כדור הארץ[10] והיא הביומה השנייה בגודלה רק לרצועת המדבריות העולמית והבתות היבשות.[2] מוקדיה הגדולים ביותר מצויים ברוסיה וקנדה.

טמפרטורה

הטייגה היא הביומה היבשתית עם הטמפרטורות הממוצעות השנתיות הנמוכות ביותר, לאחר כיפות הקרח והטונדרה. הטמפרטורה השנתית הממוצעת נעה בדרך כלל בין 5− ל-5 מעלות צלזיוס.[11] אולם טמפרטורות המינימום החורפיות הקיצוניות של הטייגה באזוריה הצפוניים יכולות לרדת נמוך אף מאלו של הטונדרה. במזרח סיביר ובפנים אלסקה-יוקון קיימים יערות בהם הממוצע השנתי מגיע עד 25− מעלות.[12][13] הטמפרטורות הנמוכות ביותר שתועדו באופן מהימן בחצי הכדור הצפוני נרשמו באזורי הטייגה של צפון מזרח רוסיה.

לטייגה אקלים תת-ארקטי עם טווח טמפרטורות גדול מאוד בין עונות השנה. טמפרטורת יום חורף ממוצעת תהיה 20− מעלות וטמפרטורת יום קיץ ממוצעת תהיה 18 מעלות, אולם בכל זאת אף על חרף קיצוניות הטמרפרטורות, העונה הדומיננטית היא החורף הארוך והקר. אקלים הטייגה מסווג כ-Dfc, Dwc, Dsc, Dfd ו-Dwd על פי שיטת קפן לסיווג אקלימים.[14] הקיצים קצרים, חמים ולחים עם טמפרטורה יומית של 10 מעלות ונמשכים בין חודש לארבעה בעוד שהחורפים, עם טמפרטורות ממוצעות מתחת לאפס, נמשכים 5−7 חודשים.

בטייגה סיבירית הטמפרטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר היא בין 6− מעלות צלזיוס ל-50− מעלות צלזיוס. ישנם מספר אזורים שוליים בעלי אקלים ימי (Cfc) והם בעלי חורפים מתונים יותר; יותר מכך, בדרום הרחוק וממערב לטייגה (באירואסיה) מתחמם האקלים עד כדי אקלים יבשתי לח (Dfb, Dwb) עם קיצים ארוכים בהרבה.

לפי מקורות מסוימים, היער הבוריאלי נהפך בהדרגה ליער מעורב ממוזג כאשר הטמפרטורה השנתית הממוצעת מגיעה לכ-3 מעלות צלזיוס. קפאת-עד שאינה רציפה נמצאת באזורים עם טמפרטורה שנתית ממוצעת מתחת לנקודת הקיפאון,[15] בעוד שבאזורי האקלים Dfd ו-Dwd מתרחשת קפאת-עד רציפה ומגבילה את הצמחייה לעצים רדודי-שורש כמו הארזית הסיבירית.

עונת הצמיחה

טייגה סיבירית בסתיו

אורכה של עונת הצמיחה, בה הפלורה בטייגה מתעוררת לחיים, בדרך כלל קצת ארוך יותר מההגדרה האקלימית לקיץ כפי שמוגדר באזורים בהם צומחת הטייגה. שכן סף טמפרטורת הפעילות הצמחית של הצמחים בביומה נמוך יותר מאשר של צמחים אחרים. עונת צמיחה בת 130 יום היא בדרך כלל אופיינית.[2]

בקנדה ובסקנדינביה, עונת הצמיחה מוגדרת על פי חישוב אורך התקופה בשנה בה הטמפרטורה היומית היא 5 מעלות או יותר. באזורי הטייגה בקנדה, עונת הצמיחה נעה בין 80 ל-150 יום, ובשילד הטייגה הקנדי בין 100 ל-140 יום.[16]

מקורות אחרים מגדירים את עונת הצמיחה לפי מספר הימים ללא כפור.[17] לדוגמה, באזור, דרום מערב יוקון נספרו 80-120 ימים ללא כפור.[18] היער הבוריאלי בפארק הלאומי קנוזרסקי ליד פלסטסק, מחוז ארכנגלסק, רוסיה, כולל בממוצע 108 ימים ללא כפור.[19]

עונת הצמיחה הארוכה ביותר נמצאת באזורים השוליים עם השפעות אוקיאניות: באזורי החוף של סקנדינביה ופינלנד, עונת הצמיחה של היער הבוראלי יכולה להיות כ-145–180 יום.[20] עונת הצמיחה הקצרה ביותר עומדת על 50-70 יום ונמצאת באזור רצועת המנשק (אקוטון) הצפונית בין הטייגה לטונדרה; שם יער הטייגה מתקשה לצמוח והטונדרה נוכחת בנוף.[21][22] בזמן עונת הצמיחה, הטמפרטורה היומית הממוצעת עומדת על עד 10 מעלות.[23]

משקעים

יער בוריאלי על יד ימת באיקל ברוסיה

רמות המשקעים בטייגה נמוכות יחסית לאורך כל השנה (בדרך כלל 200-750 מ"מ בשנה ו-1,000 מ"מ באזורים מסוימים) רוב המשקעים מתבטאים בצורת גשם במהלך חודשי הקיץ, אך גם כשלג או ערפל. השלג עשוי להישאר על הקרקע עד תשעה חודשים באזורים הצפוניים ביותר של ביומה.

הערפל, הנפוץ במיוחד באזורים נמוכים במהלך ואחרי הפשרת הים הארקטי הקפוא, חוסם את זרימת השמש לצמחים גם בימי הקיץ הארוכים. מכיוון שהערפל נפוץ וחוסם את קרני השמש, האידוי נותר נמוך וכמות המשקעים השנתיים עולה עליו. מצב זה מאפשר צמיחת צמחייה צפופה כולל עצים גדולים. תופעה זו מסבירה את ההבדל הבולט בכמות הביומסה למ"ר בין הטייגה לערבות (הבעלות אקלים חם יותר), בהן קצב האידוי עולה על המשקעים, ומגביל לרוב את הצמחייה לעשבים.

קרחונים

במהלך תקופת עידן הקרח האחרון, האזורים המוגדרים כיום טייגה באירופה ובצפון אמריקה (למעט אלסקה) היו קפואים. בעת הפשרת הקרחונים ונסיגתם הם השאירו שקעים בטופוגרפיה שהתמלאו מאז במים, ויצרו אגמים וביצות (בעיקר אדמת מושק) הנמצאות ברחבי הטייגה.

קרקע

אדמת הטייגה חדשה ברובה ועקרה בתרכובות ומינרלים חשובים הקיימים ביערות נשירים ממוזגים. האקלים הקר מעכב את התפתחות הקרקע ואת הקלות בה יכולים צמחים להשתמש בחומריה. המחסורים היחסיים בעצים נשירים, המשלכים כמויות עצומות של עלים מדי שלכת, ובחיות מרעה המייצרות זבל, תורמים גם הם לחסר. מנגד, מגוון האורגניזמים בקרקע ביער הבוריאלי גבוה, בדומה ליער הגשם הטרופי.[24]

עלי שלכת וטחב יכולים להישאר על קרקעית היער לאורך זמן באקלים הקריר והלח, מה שמגביל את תרומתם האורגנית לקרקע. חומצות ממחטים ירוקות-עד זולגות אל פנים האדמה, ויוצרות פודזול, מצב הגורם לכך שבקרקעית היער החומצית גדלים בעיקר רק חזזיות ומספר מיני טחב. בקרחות ביער ובאזורים עם יותר עצים נשירים קיים מגוון פלורה גדול יותר, הכולל עשבים ופירות יער, מה שמוביל להעשרת הקרקע.

פלורה

אזוב על קרקע הטייגה

הפלורה בטייגה מחולקת לשני סוגים; הראשון הוא יער מחופה הסגור, המורכב מהרבה עצים צפופים וקרקע מכוסת אזוב. בקרחות ביער נפוצים שיחים ופרחי בר כמו עשב האש והתורמוס והוא נפוץ לאורך הדרום. הסוג השני נקרא חורש חזזיות או טייגה דלילה, מרווחת יותר ועם חזזיות מחסות את הקרקע. האחרון נפוץ בטייגה הצפונית ביותר. בטייגה הצפונית ביותר, כיסוי היער הוא לא רק דליל יותר, אלא אף מעוות בצורת צמיחתו (עצי דגל) (בצפון אמריקה, נפוץ עצי אשוח שחור רבים כשרק צד אחד שלהם בעל עלווה כלשהי).[25] בקנדה, סקנדינביה ופינלנד, היער הבוריאלי מחולק לשלושה תת-אזורים: הבוריאלי העליון (טייגה), הבוריאלי האמצעי (יער מחופה), והבוריאלי הדרומי, יער בוריאלי מחופה סגור עם מיני עצים נשירים ממוזגים.[26] בחלק הדרומי ניתן לזהות מינים כמו אדר, בוקיצה ואלון. בחלק הדרומי גם קיימת עונת הגידול הארוכה והחמה ביותר בביומה. באזורים מסוימים (כולל סקנדינביה ומערב רוסיה), אזור זה משמש בדרך כלל לשימושים חקלאים. ביער הבוראלי קיימים סוגי פירות יער רבים: חלקם מוגבלים ליערות הדרומיים והאמצעיים (כגון חמוצית ו-cloudberry); אחרים גדלים ברוב אזורי הטייגה (כגון חמוציות ועננים). מספר סוגים כגון: אוכמניות, קרנית וחמוצית ההרים אף מסוגלים להצפין עד לטייגה והטונדרה הארקטית התחתית (האזורים הדרומיים).

המחטניים מהווים את רוב היער, והעיקריים בהם הם: ארזית, אשוחית, אשוח ואורן. הרכב המינים משתנה בהתאם לגאוגרפיה ולאקלים; לדוגמה: האשוחים הריחניים נפוצים מאוד באזורי היערות של מזרח קנדה (מהרמות של הרי הלורן והרי האפלצ'ים הצפוניים). מולם, האשוחית השחורה והארזית ממין Larix laricina נפוצים מאוד בטייגת השילד המזרח-קנדית (בצפון קוויבק ולברדור). האורן הבלטי נפוץ ברחבי סקנדינביה ומערב רוסיה, בעוד שהארזית נפוצה בטייגות של המזרח הרחוק הרוסי ומונגוליה. בסיביר הטייגות מחולקות לשלושה אזורים: מזרח סיביר, שהארזית נפוצה בה, מישור סיביר המערבי, בו נפוצים האורן הבלטי והאשוחית. בדרום סיביר נפוצים הלבנה והצפצה הרעדנית.

סוגי העצים ירוקי-העד בטייגה (אשוחית, אשוח ואורן) בעלי מספר התאמות ייחודיות לשרידות בתנאי החורף הקשים. מנגד, הארזית, שמחבבת קור, נשירה.[27] עצי טייגה נוטים להיות בעלי שורשים רדודים כדי לנצל את הקרקעות הדקות. רבים מהם משנים את הביוכימיה שלהם באופן עונתי כדי להפוך את עצמם לעמידים יותר בפני קיפאון, או "התקשות". צורתם החרוטית הצרה של המחטניים צפוניים, וענפיהם המשתפלים כלפי מטה, מאפשרים להם להיפטר משלג.

מכיוון שהשמש נמצאת במסלול נמוך במשך רוב ימות השנה, רוב הצמחים מתקשים להפיק אנרגיה מפוטוסינתזה. עקב כך אורן, אשוח ואשוחית אינם משירים את העלייהם מסוגלים לבצע פוטוסינתזה גם עם העלייהם המבוגרים בסוף החורף והאביב כאשר האור חזק אך הטמפרטורות עדיין נמוכות מדי כדי להתחיל מחזור צמיחה חדש. לקראת סוף החורף, הקרקע קופאת ושורשי הצמח אינם מסוגלים לספוג מים, לכן ייבוש עלול להוות בעיה חמורה עבור עצים ירוקי-עד בסוף החורף.

למרות שהטייגה מורכבת ברובה מיערות מחטניים, קיימים גם כמה בעלי פרחים, ביניהם ליבנה, צפצפה, ערבה, ובן-חוזרר. עשביים, כגון שרכים ולעיתים שום הבר גדלים גם הם. שריפות תקופתיות (בין 20 ל-200 שנה) מנקות את חופות העצים, ומאפשרות לאור השמש לפרוץ ולהמריץ צמיחה חדשה בקרקעית היער. עבור מינים מסוימים, שריפות בר הן חלק הכרחי ממחזור החיים בטייגה; לדוגמה, לאורן הג'ק יש אצטרובלים הנפתחים כדי לשחרר את זרעיהם רק לאחר עיתות שריפה, ומפזרים אותם על האדמה שזה עתה נוקתה; מינים מסוימים של פטריות (כגון גמצוציות) ידועים בכך שהם חוזרים על אותו תהליך עם נבגיהם. עשבים גדלים בכל מקום שהם יכולים למצוא טלאי שמש; טחבים וחזזיות משגשגים על האדמה הלחה ובדפנות גזעי העצים. ובכל זאת, בהשוואה לביומות אחרות, לטייגה מגוון בוטני נמוך.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: טיגה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טייגה

הערות שוליים

  1. ^ טַיְגָּה במילון ביולוגיה כללית (תשס"ט), 2009, באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ 1 2 3 "Berkeley: The forest biome". Ucmp.berkeley.edu.
  3. ^ 1 2 taiga, באתר בריטניקה, (באנגלית)
  4. ^ Taiga Guardians of the North. CGTN.
  5. ^ Altai, Trekking.
  6. ^ The Year-Round Land of Evergreens: the Taiga, WWF.
  7. ^ Iceland Boreal Birch Forests and Alpine Tundra, one earth.
  8. ^ Estonia – Steller’s Eiders & Taiga Forests.
  9. ^ Limiting Carbon Emissions from Wildfires in North America’s Boreal Forests.
  10. ^ TAIGA BIOLOGICAL STATION.
  11. ^ BOREAL FORESTS Marion B. and Tesha K. (“Marietta”).
  12. ^ "Yakutsk climate". Worldclimate.com.
  13. ^ Interior Alaska-Yukon Lowland Taiga. one earth.
  14. ^ Taiga or Boreal Forest. Radford.edu.
  15. ^ PERMAFROST. ScienceDirect.
  16. ^ Ecozones.
  17. ^ Taiga Bioms. Blueplanetbiomes.
  18. ^ "Southwest Yukon:Frost-free days". Yukon.taiga.net.
  19. ^ "Kenozersky National Park". Wild-russia.org.
  20. ^ "University of Helsinki: Carabid diversity in Finnish taiga".
  21. ^ "Tundra". Blueplanetbiomes.
  22. ^ Tundra. NatureWorks.
  23. ^ "The Arctic". saskschools.ca.
  24. ^ Study reveals for first time true diversity of life in soils across the globe, new species discovered.
  25. ^ C. Michael Hogan, Black Spruce: Picea mariana, GlobalTwitcher.com, ed. Nicklas Stromberg, November, 2008.
  26. ^ George H. La Roi. "Boreal forest".
  27. ^ Larix decidua.