PROFILPELAJAR.COM

חוסיין ביכאר
حسين بيكار
לידה	2 בינואר 1913; אלכסנדריה, מצרים
פטירה	16 בנובמבר 2002 (בגיל 89)

חוסיין אמין ביכאר (בערבית: حسين أمين بيكار; 2 בינואר 1913 באלכסנדריה – 16 בנובמבר 2002) היה אמן בהאי, שנחשב לאחד האמנים המצרים הבולטים במאה ה-20.

סגנון האומנות המאפיין אותו ידוע כסגנון פשוט ונקי. יצירות האומנות שלו מציגות השפעות רבות מן האומנות הפרעונית, הבאות לידי ביטוי על ידי הרמוניה רבה, וכן בולטים בציורים גם מוטיבים מיסטיים שונים.

האומנות הרבה שייצר ביכאר, ידועה בעיקר בציורי השמן ובדיוקנים שצייר. ציורים אלו מציגים בחן רב איכרים מצריים, מאורעות מנוביה (אזור בצפון – מזרח אפריקה), ילידים מאלכסנדריה, עיר מולדתו, ותמות מצריות העוסקות בפרעונים. כל אלו מצוינים לצד ציורי הטבע המרהיבים שהקנו לו הכרה והערכה רבה בתחום האומנות.

הערכה זו באה לידי ביטוי בעיטורים ופרסים רבים שקיבל לאורך חייו, ביניהם עיטורי כבוד ממצרים, מרוקו, סוריה ועוד שלל מדינות, עיטורים בעולם האקדמיה, ומעט לפני מותו, בשנת 2000, זכה גם לפרס מובארק על תרומתו לאומנות.

מלבד העיטורים, זכה ביכאר גם בתשבחות רבות לאורך הקריירה, ביניהן דבריו של העיתונאי מוסטאפה אמין באומרו על ביכאר: "הוא איננו אמן בתחום יחיד, הוא מאסטר בשלל אומנויות... הוא צייר, צלם, משורר, מוזיקאי ופילוסוף".^[1]

ביכאר למד בתיכון לאומנויות בקהיר, ולאחר סיום, בשנת 1934, הוא לימד בעצמו אומנות בבתי ספר ואוניברסיטאות במצרים, לאורך מרבית חייו, כ-60 שנים.^[2]

הוא מוערך מאוד לא רק בזכות יצירותיו, אלא גם בזכות יוזמתו, והתרומה הכבירה שלו לעיתונות המצרית, שבה הכתיב סגנון אומנותי ברמה גבוהה, שדמתה לאומנות העילית הקיימת בעיקר מחוץ לעיתונות. תרומתו של ביכאר לעיתונות כוללת איורים המכילים ביקורת המובאת באמצעות נרטיב סיפורי.

מעבר להשפעתו ותרומתו לעיתונות המצרית הקלאסית, ביכאר הוא האמן המצרי הראשון אשר אייר ספרי ילדים בערבית, ומיוחס לו מוניטין רב בייסוד וקידום של תחום זה.

ילדותו וחייו הצעירים

כפי שצוין קודם, חוסיין נולד ב-2 בינואר בשנת 1913 בעיר אלכסנדריה שבמצרים. עוד מהיותו ילד, ניכר שחוסיין יועד להיות אמן. הוא החל לנגן בכלי נגינה בגיל צעיר מאוד, וכבר בגיל 10 ביכאר הצעיר התבקש ללמד נשים מוזיקה, משום שאלו לא יכלו תחת המגבלות החברתיות במצרים באותה העת ללמוד אצל גבר מבוגר.

אביו של ביכאר נפטר כשביכאר היה צעיר. אמו, אשר מאז ומתמיד תמכה בכישרונו, העבירה אותו לקהיר, על מנת שיוכל לממש שם את הפוטנציאל והכישרון הרב שלו. עם המעבר לקהיר הוא התקבל לבית הספר לאומנות עילית (אנ'), שם החל ללמוד בגיל 15.^[2]

בית הספר, אשר נוסד בשנת 1900 כבית ספר פרטי, היה ממוקם ברחוב "קאחאלת" ב"שוברה". כל המורים בבית הספר היו אירופאים, ורוח הלימודים התבססה על אומנות מערבית. אחד ממוריו של ביכאר היה קלוזל פרידמן, משוודיה, והוא תרם תרומה רבה לפיתוח אומנותו של ביכאר. קלוזל זיהה את הפוטנציאל הרב של ביכאר והביע הערכה גדולה בעיקר לדיוקני האומנות שצייר. על מנת לחזק את הערכתו אליו, ביקש קלוזל מביכאר הצעיר לצייר את דיוקנו שלו, והציור מוכר כאחד הציורים הראשונים שצייר ביכאר בתחילת דרכו.

בשנת 1928, הועבר בית הספר לחסות משרד החינוך, ואומנים מצריים אשר למדו באירופה החלו לעבוד בבית הספר כעוזרי הוראה ולאחר מכן כמורים. המורים הללו הפיחו רוח חדשה בבית הספר, כאשר הם קידמו בצורה עדינה את המסורת המצרית. בין אותם מורים היה גם הפסל המפורסם, מוחמד מוכתאר.

בשנת סיום לימודיו, ביכאר זכה ללמוד לצד אמן הדיוקנים הגדול במצרים באותה התקופה, אחמד סברי, אשר הפך למנטור שלו וחבר קרוב בהמשך החיים.

לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, בשנת 1933, חלם ביכאר על עתיד משגשג כאומן עצמאי, אך המשבר הכלכלי שאירע בשנת 1930 העיב על המציאות באותה התקופה. ביכאר אכן הסתדר והתמודד עם המצב הכלכלי הקשה באותה העת, והתמודדות זו סייעה לו ובזכותה פיתח מגוון יכולות שהועילו לו בהמשך הקריירה.

פועלו כמורה

פועלו של ביכאר כמורה הוא חלק חשוב ומרכזי מדמותו המוערכת.

כפי שצוין למעלה, ביכאר החל ללמד מוזיקה כבר בגיל צעיר מאוד, כשהיה רק בן 10, ולאחר מכן בסיום לימודיו, המשיכו חייו כמורה, והוא עבר ללמד אומנות.^[3]

ביכאר מצא עבודה כמורה בבית ספר יסודי וחטיבה, ובשנת 1939 הוא נבחר כחבר בצוות מורים שיעברו למרוקו ללמד שם, בהזמנה מיוחדת של ממשלת מרוקו. במהלך ארבע השנים שחי ולימד במרוקו, הוא למד בעצמו את השפה הספרדית, טייל רבות באזור ומחוץ למרוקו, וקידם את הסיכויים שלו לעבור ולהתקדם באירופה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ביקר ביכאר לראשונה בעיר ברלין שבגרמניה. באותה העת, הוא סיים את תקופת הלימוד במרוקו, אך הים התיכון היה סגור למטיילים. כך שכדי לחזור למצרים, הוא היה צריך לעבור דרך הCAPE סביב דרום אפריקה. במהלך המסע הזה, שלקח כשלושה חודשים, הוא צייר דיוקאנים במוזמביק, שהייתה קולוניה של פורטוגל, והמדינה הנייטרלית היחידה בדרכו.

בשנת 1943, לאחר שחזר למצרים, הוא עבד כעוזר של הפרופסור שלימד אותו בצעירותו, פרופסור אחמד סברי, בבית הספר לאומנות עילית בו למד. ביכאר עבד במוסד זה בכל 17 השנים מאז שחזר למצרים. במהלך השנים הוא התקדם והתפתח במוסד, והפך לדיקן של מחלקת הציור בבית הספר.^[4]

במסגרת עבודתו, ביכאר זכה ללמד את רב האומנים הבולטים שגדלו במצרים באותה התקופה. הנטייה שלו לצייר את המסורת המצרית כז'אנר בולט, היוותה השראה לרבים מתלמידיו ללכת בדרכו.^[3]

פועלו כמאייר וכותב

במהלך השנים בהן עבד כעוזר של הפרופסור אחמד סברי, בפקולטה לאומנות בבית הספר בקהיר, כישרון האיור של ביכאר זוהה כבעל פוטניאל יוצא דופן, הוא התבקש לאייר את ספר הילדים המצרי הראשון שפורסם "זרם הימים" (The Stream of Days), שנכתב על ידי היוצר טאחה חוסיין.^[5] כשיצא הספר לאור, כישרונו של ביכאר כמאייר פורסם והוערך בקרב רבים. לאחר האיור, ביכאר בעצמו החל לכתוב ולאייר חומרים משלו. האיורים המיוחדים שלו, שהיו מחד פשוטים ונקיים, ומנגד עמוקים ועשירים, עיטרו ספרי ילדים רבים לאורך השנים. האהבה הגדולה לתחום האיור באה לידי ביטוי גם ב"סינבאד", מגזין ילדים אשר ביכאר ייצר ואייר. זהו היה מגזין ראשון מסוגו במצרים באותה העת, שנת 1952.^[5]

כמאייר, ביכאר הדגיש את העובדה שאומן אינו נדרש להיצמד לסגנון אומנות ייחודי, אלא להתייחס לכל יצירה באופן עצמאי ולהתאים לה את הסגנון המתאים לה. והיווה השראה לאומנים נוספים, כמו האומן האמריקאי הדגול נורמן רוקוואל, אשר אמר על ביכאר ש"הוא גרם לי להיות גאה כמאייר".

פועלו כמטייל ועיתונאי

לצד העבודה כמורה במשך 17 שנים, ביכאר באותה תקופה, בשנת 1959, אייר בעיתון "אחבר אל יום". [בערבית: "اخبار اليوم"].

המוציא לאור והבעלים של העיתון, עלי מוסטאפה אמין, ביקש ממנו לעבוד בעיתון במשרה מלאה. הוא היה אמור למלא תפקיד ייחודי, של כתב זר המספר ומאייר סיפורים המספרים אודות המתרחש בעולם. ביכאר עזב את הפקולטה לאומנות ונענה להצעת העבודה, תפקיד שהביא אותו לאתיופיה, סוריה, אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה וספרד. כאשר העיתון עבר הלאמה בשנת 1962 אותן המסעות ליעדים השונים צומצמו מאוד, וביכאר המשיך לעבוד בעיתון ככתב רגיל וכמבקר אומנות, לצד כתיבה ואיור של קטעים קצרים שכונו “The Rubaiyat".^[1]

ביכאר האמן

ביכאר מאמין שהאתגר הגדול ביותר שלו כאמן, ברמה האישית, הוא השילוב בין היותו מצרי מקומי, אשר מחובר לשורשים ולמסורת המצרית, לבין היותו בין-לאומי כאדם שגר במדינות שונות ונחשף לתרבויות המגוונות. הוא ציין שאמן מצליח צריך להכיר בתלות ההדדית שיש בין החברות והתרבויות אך אל לו לזנוח את תרבותו, החברה והמסורת שממנה הגיע ומעניקה משמעות גדולה לחייו ואופיו.^[3]

ביכאר הוסיף שאומנות מודרנית זקוקה לתוכן ולא רק לצורה. הוא מאמין שלאומנות צריך להיות מסר עמוק ורובד יותר רוחני, ולא רק אסתטיקה. ביכאר שאף שהאומנות שלו תהיה ייחודית, ולא רצה לחקות יצירות וסגנונות קיימים, אלא להציג רוח חדשה שתמנף את היצירות ותביע את מסריו. הרעיונות האלו מתכתבים עם הרעיונות של האמן מוחמד מוכתאר, אשר היה הראשון שקבע שאומנות מצרית מודרנית חייבת לצאת מתוך השורשים המצריים, אך להיבדל מהאומנות המצרית המסורתית.

כצייר, העבודות של ביכאר מאופיינות בקווים עדינים ונקיים, ומציגים רעיונות רוחניים. הגיוון שלו מוצג שוב ושוב ביצירותיו השונות והוא מכיל עבודה עם חומרים שונים כמו צבעי מים, שמנים ושאר חומרי יצירה, אך למרות הגיוון והשוני בחומרים הסגנון הייחודי שלו נשמר ומורגש בשלל יצירותיו השונות.

הנושא המרכזי שעולה ביצירותיו הוא מצרים. בניגוד לאומנויות שונות המציגות סגנונות בין לאומיים, כמו אומנות יוונית או רומית, המתמקדות בהיבט הממשי והפיזי של היצירה, הסגנון המצרי הוא סגנון הרבה יותר מופשט, מיסטי ורוחני. היצירות נושאות מסרים פואטיים המייצגים יציבות לצד עצמה, הבאים לידי ביטוי בדמויות מצריות שונות, ביניהן, דמויות רבות של חקלאיים ועובדי אדמה.

הפילוסופים רואים בדיוקנים שביכאר צייר את ההיבט הרוחני הדומיננטי, הם טוענים שהדיוקנים "מוארים", בעלי הילה מסוימת, ומעבירים באופן זוהר וייחודי את האישיויות השונות שצייר. מאז ימיו בתיכון, ביכאר נתפס כאומן יוצא דופן בתחום הדיוקנים, והרבה בזכות הרוח המונגשת מהציור.

ביכאר האומן מתואר כאדם נעים, חינני ומוכשר ביוצר, אשר תרומתו לאומנות המצרית היא עצומה. לאחר מעל יובל של יצירה ואומנות הוא המשיך להיות ייחודי ולשמור על הדחף ליצור ולהכיל סוגי אומנות שונים המשקפות סגנונות רבים.^[2]

חייו כבהאי

ביכאר הוא צאצא של משפחה קפריסאית למחצה, והוא ממאמיני הדת הבהאית.^[6]

בשנת 1980, הממשלה המצרית עצרה מספר מאמינים בהאיים, כולל את ביכאר, שהיה אחד המובילים והסמלים הבולטים של הקהילה.^[7]^[8]הבהאיים הואשמו בשיתוף ולימוד של דתם, שנאסרה בחוק המצרי^[9]בשנת 1960.לביב מואוואד, אחד מעורכי הדין הגדולים במצרים, הגן על ביכאר ועל השאר הבהאיים שנעצרו, ולבסוף כל ההאשמות נגד ביכאר בוטלו עקב גילו המבוגר. ביכאר נתן למואוואד ציור כמחווה למאמציו הרבים במהלך המשפט. לאחר המשפט, ביכאר קיבל את פרס "מובאראק" לאומנות, ושמו הציבורי שהרע בעקבות המשפט נוקה.