חוות ההכשרה בגְרוֹכוֹב (קרויה גם קיבוץ גרוכוב או קיבוץ גרוחוב) הייתה חווה חקלאית בכפר גרוכוב (אנ') שליד ורשה בירת פולין שנוסדה על ידי תנועת החלוץ ב-1919 ושימשה את תנועת דרור ואת החלוץ הצעיר להכשרת בני נוער לעבודה חקלאית ואחרת לקראת העלייה לארץ ישראל. חווה זו הייתה בין הקיבוצים הגדולים והידועים ביותר^[1] שהכין יהודים להגירה לארץ ישראל. חשיבותו של קיבוץ גרוכוב חרגה מעבר למטרותיה הסוציאליסטיות-ציוניות מאחר שהייתה הבסיס להקמת הארגון היהודי הלוחם שהיה ממובילי מרד גטו ורשה. כיום משמשים שרידי החווה כנקודת ביקור היסטורית למשלחות נוער של תנועת הנוער העובד והלומד במסעם לגילוי שורשי המהפכה הציונית.

מתחילת המאה ה-20 שאפה התנועה הציונית להכשיר את הנוער היהודי בתפוצות לעבור למקצועות ולענפי עבודה יצרניים (תהליך שנקרא גם "פרודוקטיביזציה"). תהליך זה השתלב (בחלקו) עם הרצון להכין את היהודים לקראת העלייה ארצה והרחבת ההתיישבות החקלאית בארץ. ארגון החלוץ היה בין הארגונים שהובילו תהליך זה תוך הסתייעות בשליחים שהגיעו לאירופה מקיבוצים בארץ. תהליך המעבר למקצועות יצרניים התייחס למגוון של מלאכות כשאחד המקצועות להם ייחסו חשיבות גדולה היה החקלאות ולכן המאמץ המרכזי של ארגון "החלוץ" התמקד בהקמת חוות הכשרה חקלאיות אליהן הגיעו צעירים יהודים כדי לקבל הכשרה בחקלאות ולהתכונן לעליה^[2]. החווה הראשונה הוקמה בפברואר 1918 בעיר בנדין ובמהלך השנתיים הבאות הוקמו כ-18 חוות נוספות בסביבות הערים לודז', וילנה, קילצה, לוצק, ברנוביץ', ביאליסטוק, צ'נסטוחובה, ראדום, קרקוב וורשה ואחרות. אחת מהן הייתה החווה שהוקמה בכפר גרוכוב (Grochów) שממזרח לוורשה בירת פולין (כיום פרוור של העיר).

יש לציין שהתקיימה מחלוקת בין התנועות הציוניות לבין חלק מהארגונים היהודיים בגולה בקשר לרעיון ה"פרודוקטיביזציה", וזאת על רקע הוויכוח על מטרות התהליך כולו. תומכי ה"פרודוקטיביזציה" ראו בשינוי תחומי התעסוקה של היהודים לכיוון יצרני את מטרתו העיקרית של התהליך, בעוד שארגונים אחרים ראו כמטרה עיקרית את ההכנה - בתחומים שונים - לקראת חיים בארץ-ישראל. גם בתוך ארגון "החלוץ" עצמו היו דעות שונות בנושא.

מתחילת הקמתן של החוות ב-1918 התאפיינו, רובן, בתקופת הכשרה זמנית ועונתית^[3] של החלוצים דבר שהביא לתנודתיות במספר החברים בחוות ולחלופין תדירים של החברים ובמקביל לאובדן ידע חקלאי שנרכש בעמל.

החל מ-1925 החלה להשתרש ההכרה בצורך לעבור להכשרה קבועה לפיה חברי ארגון החלוץ יעזבו את בתיהם ויגיעו לישיבת קבע בחוות עד עלייתם ארצה. מגמה זו נבעה בין השאר מחסימת העלייה ארצה כתוצאה מפרסום הספר הלבן של פאספילד ב-1930. בסופם של דיונים רעיוניים רבים, ואל מול התנגדות של מספר חברים בוועידה, קיבלה התנועה את ההחלטה לעבור להכשרה קבועה.

המועצה מציינת בשביעות רצון את התגבשות קיבוצי ההכשרה של "החלוץ" בפולין, התגבשות שהגיעה לידי סידור תאים קיבוציים קבועים

— המועצה של ארגון "החלוץ" - 1927

.

הועידה רואה בקיבוץ ההכשרה הקבוע את הדרך העיקרית של ההכשרה הקיבוצית

— הועידה ה-5 של ארגון "החלוץ" - 1929

.

בקיבוצי ההכשרה של "החלוץ" אנו רואים את הגילוי הממשי להגשמה חלוצית, את המעבר לחיי עבודה ושיתוף המתחילים עוד כאן והמוצאים את המשכם הטבעי בחיי הפועל העברי בארץ. מתוך זה אנו רואים בקיבוץ כאן את מקום החיים הקבוע לחבר עד זמן עלייתו

— המועצה של ארגון "החלוץ" - 1930

.

שטח החווה הועבר לבעלות הקהילה היהודית בורשה כבר ב-1909 על מנת להקים בו בית קברות יהודי (בנוסף לבית הקברות ברחוב אוקופובה). החלטה זו נתקלה בהתנגדות עיקשת מצד התושבים המקומיים שטענו שהנקברים יזהמו את מי השתייה שלהם. לאחר דיונים שנמשכו עד 1911 החליטה ועדה מיוחדת שהוקמה לאשר את הקמת בית הקברות^[4]. בסופו של דבר, עקב התמעטות האוכלוסייה היהודית בעיר במהלך מלחמת העולם הראשונה החליטה הקהילה לוותר על הקמת בית קברות נוסף והשטח הועבר לתנועת החלוץ.

לאחר המלחמה, בדצמבר ב-1919, פנתה תנועת החלוץ, ונציגה הימן זבלודובסקי, לקהילה היהודית בורשה וליושב ראש הקהילה (הרב לייבוש דווידסון) להקצות קרקע לחווה. לאחר מסירת שטח בית הקברות הקימה התנועה במקום חווה בניהולו של זבלודובסקי^[5]. בהנהלת החווה נמנו גם יקותיאל עזרוני (דוידוביץ), שלמה פולטרוק, שלום פוסטולסקי, יעקב ספוצ'ינסקי, ד"ר פקר, ליאון גוטהרץ ושמחה בלאס^[6]. עם הקמתה, התפרסה החווה על שטח של כ-170 דונם וב-1923 נוספו לה כ-145 דונם שהביאו את שטחה הכולל של החווה ל-315 דונם. תחילה שירתו בחווה כ-10 פועלים והחל מאפריל 1920 החלה לקלוט צעירים מרחבי אירופה שעסקו בחקלאות וכן נשלחו לעבוד בבתי חרושת שונים בוורשה. בתחילת הדרך הסתבר לראשוני המתיישבים שאדמתה דלה מאוד בחומר אורגני ולא תצלח לגידול חקלאי ולכן בשלב הראשוני נדרש היה להעביר למקום חומר אורגני^[7]. החקלאות והתבססה על ענפים כמו פרחים, פלחה, לול ורפת. בתקופה המוקדמת עסקו רוב המצטרפים אליה בחקלאות

במהלך 1920 נאלצו מקימי החווה לפנותה לתקופה קצרה בעקבות התקרבות של כוחות רוסים לורשה במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית.

החל מ-1930 חל גידול משמעותי בפונים לחוות גרוכוב וזאת בעקבות הפרסום הרב לו זכו חוות ההכשרה בפולין. באותה שנה תרמו בני הזוג הירש וגבריאלה דוקטורוביץ (Hersz and Gabriela Doktorowicz) מכספם כדי לרכוש שטחים נוספים עבור החווה. עקב חוסר משאבים להשקעה כדי ליצור משק יותר אינטנסיבי לא יכלה החווה החקלאית לאפשר פרנסה לכל המצטרפים ולכן הוחלט להקים את "גוש גרוכוב" כשהחווה מהווה את מרכז הקיבוץ ובה פועלים כ-50 חלוצים ושאר החברים חולקו לכ-13 פלוגות שהתיישבו במקומות שונים בורשה ובעיירות שמסביבה כדי למצוא עבודה (ולאו דווקא בחקלאות). בין פלוגות אלו ניתן למנות את:

• פלוגת באצ'קי - פלוגה בת כ-50 חברים שנוסדה באפריל 1933 והתיישבה בעיירה באצ'קי. רוב הגברים עבדו במפעל ליציקות מתכת (שייצר פסי רכבת) והנשים כעוזרות בית. בגלל העבודה הקשה לא הצליחו רוב החברים להתמיד במפעל ומספר החברים הצטמצם ל-30. לאחר זמן מה פורקה הפלוגה וחבריה עברו לפלוגת וולומין
• פלוגת וולומין - פלוגה בת כ-42 חברים שנוסדה ביוני 1932 והתיישבה בעיירה וולומין ועסקה בתעשייה (בעיקר מתכת וזכוכית). תוגברה על ידי חברי פלוגת באצ'קי ולבסוף פורקה וחבריה חזרו לגרוכוב.
• פלוגת וישקוב - פלוגה בת כ-20 חברים שנוסדה באוקטובר 1932 והתיישבה בעיירה וישקוב (כ-50 ק"מ מוורשה). חברי הפלוגה עסקו במגוון עבודות וחוו סכסוכים אלימים עם חברי המפלגה הקומוניסטית ביישוב שטענו שחברי הפלוגה גוזלים מקומות עבודה מהמקומיים.
• פלוגת ונגרוב - פלוגה בת כ-20 חברים שהתיישבה בעיירה וונגרוב פודלאסקי. פלוגה זו התפרקה לאחר זמן מה ואנשיה חזרו לחווה בגרוכוב.
• פלוגת ז'יררדוב - פלוגה בת כ-80 חברים שנוסדה בקיץ 1933 והתיישבה בעיירה ז'ירארדוב. חברי הפלגה עסקו בעיקר בחטיבת עצים ובעבודה במינסרה.
• פלוגת ישירובקה - פלוגה בת כ-20 חברים שהתיישבה בעיירה ישירובקה. נוסדה על ידי קבוצה מהפלוגה בוישקוב. חברי הפלוגה עסקו בעיקר בתעשייה.
• פלוגת מאקוב - פלוגה בת כ-30 חברים שנוסדה באפריל 1933 והתיישבה בעיירה מאקוב. תוגברה ב-1936 על ידי חברי פלוגת ראווה שנסגרה. פלוגת מאקוב עצמה נסגרה ב-1937 וחבריה עברו לגרוכוב.
• פלוגת סוכאצ'וב - פלוגה בת כ-30 חברים שנוסדה בקיץ 1933 והתיישבה בעיירה סוכאצ'וב. חברי הפלוגה סבלו מיחס עיון מאנשי העיירה ומחברי המפלגה הקומוניסטית. כשני שלישים מהפלוגה היו חברות שעסקו במשקי בית של יהודים אמידים בעיירה. הבחורים עסקו בבתי המסחר ובחטיבת עצים.
• פלוגת פולטוסק - פלוגה בת כ-30 חברים שנוסדה ביוני 1932 והתיישבה בעיירה פולטוסק. מגוון מקומות העבודה היה מצומצם והגברים עבדו בעבודות בסיסיות ("חוטבי עצים ושואבי מים") והנשים עסקו במשק בית.
• פלוגת פרושקוב - פלוגה בת כ-25 חברים שנוסדה בקיץ 1933 והתיישבה בעיירה פרושקוב שם עסקו במגוון תפקידים בתחום התעשייה והשירות.
• פלוגת צ'כאנוב - פלוגה בת כ-35 חברים שנוסדה ביוני 1932 והתיישבה בעיירה צ'כאנוב. לאחר מספר סכסוכים בין חברי הקבוצה עזבו חלק והפלוגה קטנה ל-20 חברים.
• פלוגת ראווה - פלוגה בת כ-30 חברים שנוסדה במרץ 1933 והתיישבה בעיירה ראווה מאזוביצק. חבריה עבדו ברובם בטחנת קמח, מנסרת עצים ובית דפוס. הפלוגה נסגרה ב-1936 וחבריה עברו לפלוגת מאקוב.
• פלוגת שדליץ - פלוגה בת כ-50 חברים שהתיישבה בעיירה שדליץ (כ-90 ק"מ מוורשה). פלוגה זו נוסדה בינואר 1932 והייתה שייכת בתחילה לגוש "תל חי" שמרכזו היה בביאליסטוק אולם עקב המרחק הרב למרכז הגוש הוחלט להעביר פלוגה זו לגוש גרוכוב. עקב חוסר בתעשייה כבדה ביישוב, עבדו חברי הפלוגה בשלל מקומות ובהם בתי מלאכה זעירים, טחנות קמח, בורסקאות, קידוח בארות ועוד. החברים הקימו גן ירק לתצרוכת עצמית. ב-1937 נסגרה הפלוגה וחבריה עברו לגרוכוב.

החל מ-1936 החל תהליך של עזיבה וקיטון במספר החלוצים בחווה שהביא לחיסול הפלוגות המרוחקות וקיבוץ הנשארים לחווה. תהליך זה נגרם ממספר סיבות:

• אנטישמיות - שנאת היהודים הייתה רווחת באוכלוסייה הפולנית הנוצרית אך היא התגברה עם התחזקות הנאציזם בגרמניה. הקרבה של החווה לשכונות המגורים גם היא הגבירה את האיבה שבשיאה (3 במאי 1935) נורו יריות על בניני החווה וגרמו למותה של חלוצה בשם פרידה וולקוביסקיה^[8][9][10].
• הסרטיפיקטים - החלת המדיניות של "ההכשרה הקבועה" העלתה את הציפיות של החלוצים לקבל סרטיפיקטים לעלייה ארצה אולם החלטת הבריטים לצמצם את מתן האישורים הקטין את המוטיבציה של החלוצים.
• הגיוס לצבא - גיל הגיוס לשירות חובה בפולין היה 21. רוב החלוצים הגיעו לקיבוץ בגילאי 17–18 בתקווה לעלות ארצה לפני הגיוס אולם עיכוב העלייה גרם לזימון החלוצים לצבא ולכן חלקם עזב את החווה וחלקם התגייס.
• עלייה בלתי ליגאלית - לאור צמצום חלוקת הסרטיפיקטים וחסימת העלייה ארצה הצטרפו החלוצים בחווה לתנועת עלייה ב' ועלו ארצה באופן לא חוקי (במיוחד בשנים 1937–1939).

באביב וקיץ 1939 נקלטו בחווה מספר רב של חלוצים שגורשו מגרמניה (גירוש זבונשין) .עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ב-1 בספטמבר 1939) ובימיה הראשונים, החליט מרכז תנועת "החלוץ" שכל הקיבוצים יישארו במקומם תוך הערכות מתאימה למלחמה אולם הכיבוש המהיר של מערב פולין, על ידי הצבא הגרמני, הביא להחלטת הקיבוצים באזור לעזוב את מערב פולין על אף החלטת המרכז. מגמה זו התחזקה לאור קריאת שלטונות פולין לכל הגברים לברוח מזרחה. ב-6 בספטמבר 1939 החליט מרכז "החלוץ" לנטוש את החווה ולפנות את תושביה כשהאחריות על החווה מטעם מרכז התנועה הועברה לצביה לובטקין ואדק גולובנר. מהלך זה בוצע ב-7 בספטמבר כש-200 חברי החווה^[11] החלו לצעוד ברגל מזרחה. תחילה הגיעו לקובל^[12] ואחר כך לוילנה^[13] שם קיוו להמשיך את חיי ההכשרה^[14]. במקביל לעזיבת החווה החלו תושבי האזור הפולנים לפשוט על החווה על מנת לבזוז אותה.

בתקופת השהות בווילנה וסביבתה הצליחו הבורחים מגרוכוב לקיים באזור מספר חוות חקלאיות בהן התקיימה גם פעילות חברתית וציונית. בנוסף הצליחו קבוצות קטנות לחצות גבולות ולהגיע ארצה (במסגרת המכסה המצטמצמת של הסרטיפיקטים שנתנו הבריטים) וביניהם גם מצעירי זבונשין.

באפריל 1940 הורשו כ-40–60 חברים לחזור ולהתיישב במקום. הסכמת הגרמנים למהלך זה נגזר בעיקר מהמחסור הכבד במזון ומהיכולת של החווה לייצר מזון. מכיוון שארגון "החלוץ" הוגדר כלא חוקי, ניתן ההיתר להפעלת החווה כסיוע לייס"א (יידישע סאציעלע אליינהילף - עזרה עצמית סוציאלית). היתר זה איפשר לתנועת החלוץ לפעול לא רק בגרוכוב ובחוות האחרות שהיו פעילות לפני המלחמה אלא גם באדמות השייכות לגרמנים פולנים. בין החוות שחזרו לפעול (בנוסף לגרוכוב) היו החוות בצ'רניאקוב, שדליץ, לובלין, ראדום, הרובישוב ועוד. על אף אי החוקיות של פעילות ציונית, הצליח ארגון החלוץ לפעול חברתית וציונית בחוות. יש לציין שבשלב הראשון מקבלת ההיתר הייתה גרוכוב המרכז היחיד לפעילות חקלאית בסביבות ורשה ולכן פעלו בה לא רק תנועת "החלוץ" אלא גם התנועות הציוניות האחרות כמו פרייהייט, גורדוניה, השומר הצעיר, עקיבא ועוד (שהתאגדו ל"קואורדינציה החלוצית"). בנוסף לחוות החקלאיות התקיים קיבוץ נוסף של מרכז תנועת החלוץ ברחוב דזילנה 34 בורשה.

החוזרים לחווה מצאו אותה הרוסה לחלוטין לאחר שהבניין הראשי נפגע בהפצצה אווירית, בתחילת המלחמה, והמשק החקלאי נבזז ולכן נדרשו עבודות נרחבות כדי לשקם את המקום. במהלך קיץ 1940 שוקמה גרוכוב והחלה לשווק את תוצרתה החקלאית^[15].

ב-30 באוקטובר 1940 הוציאו השלטונות הגרמנים הוראה על סגירת חומות גטו ורשה וחיוב היהודים לעבר לתחום הגטו. חברי חוות גרוכוב קיבלו ארכה עד ה-15 בנובמבר או אז נלקחו חברי החווה לשם. בעקבות לחצים של היודנראט (בראשות צביה לובטקין) הסכימו הגרמנים להחזיר את החווה לידי התנועות הציוניות. בנוסף לפעילות החקלאית הרשמית שימשה החווה, בתקופה זו, כבית מסתור ומעבר לקשרים בין גטו ורשה לערים אחרות. ב-1941 מינו הגרמנים מנהל מטעמם על החווה שהיה פולקסדויטשה מפוזנן והחלוצים שעבדו במקום הוגדרו כשכירים וקיבלו את שכרם במזון. מנהל זה נהג לרגל אחר הקורה בחווה ולהלשין לשלטונות על כל מבקר לא מורשה.

בקיץ 1942 נסגרה החווה סופית והחברים שנותרו בה גורשו לורשה. במהלך מרד גטו ורשה ברחו מספר חברי מחתרת מהגטו ההרוס ומצאו מסתור בחווה עד שהצטרפו לחבריהם בחלק הארי של העיר. רבים מחברי החווה, שנשארו בורשה, השתתפו במרד וחלקם מצאו בו את מותם.

ב-1942, לקראת חיסול החווה, הטמין יצחק צוקרמן באדמתה את הארכיון של תנועת "דרור". ב-1945 הגיע צוקרמן לחווה כדי להוציא אותו אך הוא נעלם^[16].

עם תום המלחמה נפגש יצחק צוקרמן עם ראש עיריית ורשה במטרה לפתוח מחדש את חוות גרוכוב לקליטת חלוצים ולעבודה חקלאית. לאחר שיחה זו הוסכם שאין השכונה מתאימה לפעילות יהודית בגלל היקף האנטישמיות שקיים בה שסיכן כל פעילות ציונית.

במקביל פעלו מרכזי תנועות "החלוץ" ו"דרור" להקמת קיבוצים חדשים עבור השורדים ועבור החוזרים מברית המועצות. הקיבוץ שהוקם בפרידלאנד(אנ') שבגרמניה (בשלזיה על גבול צ'כיה)נקרא על שם גרוכוב. בקיבוץ זה עבדו כ 40-50 חלוצים אולם רק 2–3 מהם פעלו בגרוכוב שבורשה והכירו אותה. קיבוץ זה התקיים עד אפריל 1949 אז אסרו השלטונות את קיומו והורו על חיסולו וחבריו עזבו את גרמניה (לארץ ישראל ולארצות הברית).

בתחום החווה נכללו מספר מבנים^[17]:

• הבניין הראשי, שהיה מחוץ למשק החקלאי, ושימש כבית מגורים למרבית החברים כשבנוסף היו לו שימושים נוספים כמו חדר אוכל, הנהלה וכדומה. אבן הפינה של הבניין הונחה ב-29 במאי 1928^[18]. עם סיום הבנייה ב-1 בינואר 1930 נקבע בחזית הבניין הראשי השלט "קורסים לחקלאות, חוות "החלוץ" בגרוכוב ע"ש הענריק וגבריאלה דוקטורוביץ'"^[19].
• בניין מגורים נוסף לחברים אשר עבדו במשק החקלאי.
• ה"סטודולה" - האסם (נבנה על ידי שמחה בלאס).
• בניין אורווה ורפת (נחנך ב-1925). ליידו נבנתה מחלבה.
• צריף מגורים (צריף זה היה קיים עוד לפני קום החווה).

על אף המטרה הציונית של החווה היא נדרשה להציג איזון תפעולי ואף רווח שיועד להשקעה חוזרת והרחבת הפעילות הכלכלית. מקורות ההכנסה של החווה כללו:

• פקדון שנדרש כל מצטרף להכניס לקופה המשותפת.
• מכירת תוצרת החווה.
• כספי תמיכה שהתקבלו מהג'וינט וממרכז החלוץ בורשה.
• כסף פרטי שהכניסו חברי החווה האמידים (למשל הימן זבלודובסקי)
• כסף שנתרם על ידי יהודים עשירים (למשל הירש וגבריאלה דוקטורוביץ)

בשנותיה הראשונות של החווה ניתן היה לפרנס כ-20 חברים מהעבודה החקלאית בחווה אולם מספר החברים בה היה כ-30–40 לכן נוצר גירעון ועבר זמן רב עד שהחווה עברה לרווחיות. מעבר ליכולת של החווה לפרנס מספר רב מדי של חלוצים נוצר קונפליקט בין חברי החווה למרכז "החלוץ" בנוגע לאופן ניהול החווה. בעוד שמרכז החלוץ דרש למנות מנהל מקצועי לחווה^[20] דרשו החלוצים ניהול עצמי.

תהליך ההבראה הכלכלית של החווה כלל מספר צעדים:

• שליחת אנשים "עודפים" לעבודות מחוץ לחווה כדי לגוון את מקורות ההכנסות. עם הגידול במספר החברים בחווה הופנו רוב המגיעים לחווה לעבודות חוץ^[21]
• לקיחת הלוואות להרחבת המשק החקלאי שכלל רכישת ציוד חקלאי ובעלי חיים למשק החי.
• שינוי תמהיל הגידולים בחווה על ידי הקטנת הגידולים האקסטנסיבים (פלחה) והרחבת הגידולים האינטנסיבים (חממות, פרחים, משק חי ועוד).
• הקמת מחלבה (דבר שהיה מותנה ברכישת פרות נוספות).
• הקמת מפעל למחצלות מקני סוף (הוקם בקיץ 1933).
• שיפור ההתמקצעות על ידי שמירת קביעות האנשים בתחומי העבודה השונים.

פעולות אלו איפשרו, כבר ב-1923, להגיע לאיזון תפעולי ולתחילת כיסוי הגירעונות ובשנות ה-30 ניתן היה לקלוט מספר גדול של עובדים בחווה עצמה.

הגידול באוכלוסיית קיבוץ גרוכוב

בשנים הראשונות של הקיבוץ (1919–1929) שמרה אוכלוסייתו על יציבות מספרית של כ-20 חברים שרובם עסקו בעבודות חקלאיות בחווה. החל מ-1930, חל גידול משמעותי במספר החברים בקיבוץ ובעקבות זאת הוחלט על הקמת 12 פלוגות עבודה והפיכת הקיבוץ ל"גוש גרוכוב" שמרכזו בחווה.

במהלך תקופת פעילותה של החווה עברו בחווה מאות חלוצים וחלוצות ורבים מהם שהשלימו את הכשרתם החקלאית עלו ארצה והשתלבו בהתיישבות העובדת. אחת היוזמות שייושמו הייתה ליצור קשר בין אנשי הקיבוץ ליישובים ספציפיים בארץ ואחד מהקשרים המוצלחים נוצרו בין גרוכוב לקיבוץ רמת הכובש ורבים מאנשי החווה עלו לשם^[22]. ישובי יעד נוספים היו גשר/אשדות יעקב מאוחד, עין חרוד מאוחד, נען ושפיים (פלוגת הרצליה). רבים אחרים נשארו במקום ומצאו את מותם במרד גטו ורשה^[23].

עם האנשים ששהו בחווה נמנו יצחק (אנטק) צוקרמן, צבי נצר, שמחה בלאס, יצחק קצנלסון, אפרים שמאראגד, יוסף הפטמן, שרה כפרי, שלום פוסטולסקי, קדיש לוז, ישראל ריטוב, ישראל זרחי, דן גלברט ועוד^[24].

קבוצת חלוצים יוצאת דופן בחווה הייתה של צעירים מגרמניה שהגיעו להכשרה החל מ-1933 (עם עליית הנאצים לשלטון)^[25]. צעירים אלו התקשו להשתלב בין שאר החלוצים שהגיעו מערים ועיירות בפולין וזאת על רקע פערי שפה ותרבות.

יש לציין שבנוסף לגרעין החברים שגר במקום, הצטרפה לחווה, בשנים 1932–1935, הנהלת החלוץ הצעיר של פולין. מהלך זה נבע מטעמים אידאולוגים (דוגמה אישית והזדהות עם הדרך) ומטעמים כספיים (שיתוף כספי התנועה עם כספי הקיבוץ)^[26][27]. אנשי ההנהלה עסקו בתקופה זו בנושאים שבתחום אחריותם אך סייעו, במידת האפשר, בעבודות החקלאיות של החווה. לאחר שהתברר סופית שמרכז "החלוץ" נשאר בורשה חזקו אנשי "החלוץ הצעיר" לורשה.

• 
  תושבי חוות ההכשרה
  (1930)
• 
  אחיות בכניסה לאחד מבניני חוות ההכשרה
  (סביבות 1937–1938)
• 
  אחד מחברי ההכשרה בחווה צובע קיר בניין
  (סביבות 1937–1938)
• 
  חברי חוות ההכשרה בגינת הירק
  (1934)

לאורך כל תקופת קיומה של החווה סבלו חבריה מהתנכלות של הפולנים השכנים דבר שאילץ את חבריה להקצות אנשים לשמירה על המקום בלילות וללוות חברים שיצאו מחוץ לגבולות החווה (במיוחד בחורות). חלק מהתנכלויות נגעו לגנבת תוצרת וציוד חקלאי אולם בחלק מהמקרים הייתה ההתנכלות ישירות לאנשים והיא נבעה מאנטישמיות. באמצע שנות ה-30 התגברו ההתנכלויות מסוג זה והנהלת "החלוץ" החליטה לארגן קורס התגוננות למדריכי הגנה ארציים. הקורס נערך, בתחום חוות גרוכוב, מ-22 באפריל עד 1-מאי 1943 בניהולו של שליח מארץ ישראל והוא כלל כ-20 חניכים כש-3 מהם מהחווה עצמה. בהמשך התירו השלטונות הפולנים לאנשי החווה לשאת אקדח.

בנוסף לפעילות להגנת החווה פעלה בגרוכוב, ב-1937, קבוצה מצומצמת וחשאית לרכישת נשק ותחמושת והעברתם לארץ. פעילות זו נוהלה על ידי יהודה ארזי ושלושה מאנשי החווה^[28] שרכשו את הנשק ושלחו אותו. לשם ביצוע המשלוח רכש ארזי בית מלאכה בורשה לייצור מכבשי דרכים שהיה בפשיטת רגל^[29]. בעזרת מנהל המפעל (פוסטאב שְׁפֶטְלֶה) חודש פס היצור שהכין מכבשים כל השבוע וביום ראשון היו ארזי ושפטלה ממלאים את הגלגלים בנשק ותחמושת ושולחים את המכבשים ארצה דרך נמלי קונסטנצה או גדיניה. בהמשך נבנו במפעל גם דודי קיטור, מחרטות ומנועים וכולם שימשו כלי קיבול לנשק ותחמושת מוברחת. המשלוח האחרון היה בקיץ 1939 זמן קצר לפני פרוץ המלחמה^[30][31].

החווה הוקמה במרחב שבין רחוב פוסטלינקה (Pustelnicka) מצפון, סולג'קובסקה (Sulejkowska) מדרום, טרנוויצ'קה (Tarnowiecka) ממערב וויטולינסקה (Witolińska) ממזרח. הבית האדום ממוקם מול רחוב ויטולינסקה (Witolińska) מספר 7 ורחוב ירוצ'ינסקה (Jarocinska) מספר 1.

חוות ההכשרה בגרוכוב הייתה אחת מחוות רבות שבהן הוכשר הנוער החלוצי, אך היא הפכה סמל לפרק חשוב בהיסטוריה של תנועות הנוער הציוניות. עם השנים הוקמו שיכונים על שדות החווה ורק בניין לבנים אדום נותר ממנה והפך לנקודת ציון לביקור משלחות של תנועת הנוער העובד והלומד. ב-2011 נהרס בניין זה על ידי חברת בנייה ובעקבות כך פנו נציגי תנועות הנוער לרשויות המקומיות להציב במקום לוח זיכרון לחווה.

חוויית השהות בחווה השאירה רישומה על האנשים שעברו בה:

היו בפולין מקומות רבים שבהם למד נוער יהודי את עבודת האדמה. אחד מהם היה גרוכוב ליד וורשה, ששם נמצאה מושבה יהודית לדוגמא, "קבוצה" במלוא מובן המילה. נערות המקום - בנות רבנים וסוחרים – חלבו פרות, עיבדו את האדמה ודיברו עברית בהגייה ספרדית. בני ישיבה לשעבר עידרו את האדמה וזרעו זרעים, תוך הפגנת כישורים נרחבים וידע חקלאי. הגיעו לכאן צעירים מגליציה, ליטא, וְייֶלְקוֹפּולסקה, אוקראינה, וכולם חיו בצוותא ובאחווה. בכל המושבות הללו האידיאלים הסוציאליסטיים והיהודיים היו למציאות

— יצחק בשביס-זינגר בעיתון היידי הניו-יורקי "פאָרווערטס", 1944

הקיבוץ היה אותה שעה הפינה החמה בתוך יוון החשיכה והניוון שהשתרע סביבנו...לא נעדרו גם ויכוחים סוערים בשאלות העומדות ברומו של עולם. ופעמים, בשעות הקשות ביותר, התרוננה השירה ועלתה, התלקח המחול והחבורה התלכדה בהורה גועשת

— צביה לובטקין לאחר ביקור בחווה

ב-1976 נכתב ספר מקיף על החווה בשם "בשדמות גרוכוב"^[32].

באפריל 1923 התארגנה בארץ ישראל קבוצה של חלוצים מבוגרי החווה בורשה על מנת להקים קומונה במתכונת דומה ששמה יהיה "גרוכוביה". כ-17 יוצאי החווה הביעו עניין להצטרף לקומונה הזו שאת הקמתה הובילו יעקב ספן (ספוצ'ינסקי) וחיים שטיינדם. בשלב הראשון פנה וועד הקומונה להמרכז החקלאי ולועד הפועל של ההסתדרות כדי שתוקצה לקבוצה אדמה. עד לקבלת תשובה מההנהגת היישוב התיישבה הקבוצה בשכונת בורוכוב ואנשיה החלו לעבוד בשכונה ובמקביל בחנו חלופות התיישבותיות. בשלהי 1923, כשהתמעטה העבודה בשכונה, התפזרו חברי הקבוצה ברחבי הארץ בחיפוש אחר עבודה. בתחילת 1924 נענו הרשויות לבקשת הקבוצה וחברי הקבוצה התרכזו בחדרה שם קיבלו אדמה בחכירה והחלו לעבד אותה. רק חלק מ-17 חברי הקבוצה הצטרפו וגם מהמצטרפים חלק עזבו בגלל תנאי החיים הקשים. בסופו של דבר התפרקה הקבוצה.

• חוות ההכשרה בקלוסובה (בעיירה קלוסובה)
• חוות ההכשרה ע"ש ברוכוב בלודז'
• חות ההכשרה שחריה
• חוות ההכשרה בצ'רניאקוב

• שרה סגל, אריה פיאלקוב (עורכים), בשדמות גרוכוב: קיבוץ ההכשרה גרוכוב ופלוגותיו: מאסף, לוחמי הגטאות – תל אביב, בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון; הקיבוץ המאוחד, 1976. באדיבות בית לוחמי הגטאות
• חיים אוטיקר, תנועת "החלוץ" בפולין - גידולה והתפתחותה בשנים 1932-1935, הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1972

• פרויקט "קידום מורשת החווה החקלאית היהודית החלוצית בגרוכוב" באתר "אנסקי".
• חוות ההכשרה נהרסה, מתוך אתר הנוער העובד והלומד
• מיכל רשף‏, חברה ישראלית הרסה את אחד מסמלי היהודים בוורשה, באתר וואלה, 7 באפריל 2013.
• קיבוץ גרוכוב (אורכב 11.08.2014 בארכיון Wayback Machine) באוטוביוגרפיה של נחמן רוטנברג, עמוד 15.
• מרדכי האלטר, גרוכוב על תילה עומדת, דבר, 18 בפברואר 1941.
• חיי היהודים בשטח הכיבוש הנאצי בפולין - פרשת גרוכוב, דבר, 10 ביוני 1941..
• יחזקאל משה ניימן, חווה הסמוכה לוורשה, הצפירה, 15 באפריל 1927.
• קיבוץ בגרוכוב - Kibbutz in Grochow (Warsaw) באתר "וירטואל שטאטל".
• חוות גרוכוב באתר וורשה.