פעולת חובר החבר נזכרת בספר תהלים: ”אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים, חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם” (פרק נ"ח, פסוק ו'). בספר איוב מופיע המושג חברים אותו מפרשים רבים קושרים לחובר החבר:”יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים” (פרק מ', פסוק ל').
גדרי האיסור
איסור חובר חבר הוא איסור לא תעשה שעונש העובר עליו במזיד לאחר התראתעדים הוא מלקות. עם זאת, עונש המלקות מושת רק על העושה מעשה בנוסף ללחש.
בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא לפיה איסור 'חובר חבר' הוא העושה ”אחד חֵבר גדול ואחד חֵבר קטן, ואפילו נחשים ועקרבים” (מסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א'), רש"י שם פירש שהכוונה שמחבר ואוסף יחד מינים שונים של בעלי חיים, כדי לגרותם זה בזה או כדי להרחיקם ממקום יישוב על מנת שלא יזיקו.[1] פירושו הובא בקרב ראשונים ואחרונים רבים. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך:”חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים” (שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף ה).
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם, נאמן לשיטתו הכללית כי אין ממש בכשפים ובלחשים למיניהם, סובר שאיסור חובר חבר הוא באמירת לחישה שהלוחש סבור כי היא פועלת למנוע מחיות מזיקות להזיק:
איזהו חובר? - זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם, ואין להן ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק
בתלמוד הבבלי במסכת כריתות[2] מובאים דברי אביי לפיהם כאשר חיה רעה רודפת אחר האדם, מותר לו ללחוש כדי להציל עצמו מסכנתה: "האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא - אסור, ואי קאתו בתריה - שרי (בתרגום חופשי לעברית: אסור להצמיד על ידי לחש דבורה ועקרב, אולם אם הם רודפים אחריו מותר)".
דבריו של אביי נפסקו להלכה בשולחן ערוך[3]: "מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו".
הערות שוליים
^רש"י על מסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א'. דבריו הובאו בראשונים ובאחרונים רבים, דוגמת רבי יוסף בכור שור על ספר דברים פרק י"ח פסוק י"א, אברבנאל שם על פסוק ט', פסקי הרא"ש על מסכת סנהדרין פרק ז הלכה ד, ועוד.