בהלכות קרבנות, זריקת דם הקורבן, על ידי כהן מבני אהרן על המזבח, היא אחד משלבי הקרבת הקרבן, ומבחינות מסוימות החשוב שבהם.
תפקיד הזריקה
הזריקה היא אשר מכפרת על החוטא, ולכן היא חשובה יותר משאר שלבי ההקרבה: שחיטה, קבלה, הולכה. בנוסף, למרות שגם קבלת הדם והולכתו למזבח צריכים להיעשות על ידי כהן, אין עונש מיתה אם נעשו על ידי זר שאינו כהן, ורק זר הזורק את הדם חייב מיתה[1].
זריקת הדם על המזבח היא החלק המרכזי בהקרבה, בהיותו מייצג את נפש הבהמה, ככתוב[2]:
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
לפיכך, אם הדם נזרק כהלכתו - הקרבן כשר ובעליו יצאו ידי חובתם, גם אם האימורים והבשר לא הוקטרו או נאכלו. הלכה זו מדגישה את המשמעות הרעיונית של הקורבן, שעיקרו מסירת נפש הבהמה, ולא מסירת מזון למזבח.
דוגמה נוספת, הממחישה שזריקת הדם היא השלב העיקרי בהקרבה: לעיתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקרבן[3]. שלוש מחשבות פוסלות את הקרבן: האחת - מחשבת פיגול, לאכול מן הקרבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה - מחשבת "חוץ למקומו", לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית - מחשבה "שלא לשמה", כלומר, הקרבת הקרבן לשם קרבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקרבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קרבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקרבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקרבנות, המחשבה לעשות את הקרבן לשם קרבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקרבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קרבן חדש במקומו[4].
כל התקלות הללו, אם התרחשו לפני או בשעת זריקת הדם - פוסלות את הקורבן, ובעליו צריך להביאו שוב. לעומת זאת, אם זריקת הדם הייתה כהלכתה ולאחר מכן התרחש הפסול, למשל, כאשר בשר קדשי הקדשים הוצא אל מחוץ לעזרה - הבשר נפסל, ולא יוקטר או ייאכל, אבל בעליו יצאו ידי חובתם, שכן עיקרו של הקורבן הוא זריקת הדם, המייצג את הקרבת נפש הבהמה.
צורת הזריקה
צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקורבן לקורבן:
בעולה, שלמים ואשם, הכהן עומד ליד המזבח וזורק את הדם מן הכלי בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
בבכור, מעשר ופסח יש זריקה אחת בלבד, בכל מקום במזבח מעל היסוד.
בחטאת הכהן עולה בכבש אל הסובב שבחציו העליון של המזבח, ומקיף את המזבח ונותן מעט דם באצבעו על כל אחת מארבע קרנות המזבח. בסוג מיוחד של חטאות זריקת הדם נעשית בתוך ההיכל, והן נקראות חטאת פנימית.
ישנן חמש צורות לזריקת הדם:
- זריקה - התזה של הדם בכח מתוך הכלי (המזרק) - נוהגת בעולה, שלמים ואשם (ולפי רבי יוסי הגלילי, גם בבכור, מעשר בהמה ופסח).
- נתינה - מריחת דם על המזבח ישירות מאצבע הכהן - נוהגת בחטאת חיצונית.
- הזאה - התזת הדם למרחק מאצבע הכהן - נוהגת בזריקות שבתוך ההיכל בחטאות פנימיות. נוהגת בצורה שונה גם בחטאת העוף (ישירות מגוף העוף ולא מכלי).
- שפיכה - שפיכה של הדם מהמזרק ישירות אל יסוד המזבח - נוהגת, להלכה, בבכור, מעשר ופסח, וגם בשפיכת שיירי הדם.
- מיצוי - סחיטת הדם מגוף העוף ישירות על קיר המזבח - נוהג בקרבנות העוף, בחטאת העוף, רק בשיירי הדם, ובעולת העוף, בכל הדם.
סוגי הזריקות
קיימים שני סוגי זריקות:
- זריקת דם רגילה, המכפרת על המתכפר, ומתירה את הבשר באכילה לכהנים.
- זריקה המכפרת על מביא הקרבן, אך אינה מתרת את הבשר באכילה. - למשל אם הוזרקה שלא כנגד יסוד המזבח אלא במקום אחר על המזבח.
במקרה כזה, לא ניתן לחזור ולבצע את זריקת הדם, מכיוון שלפי הסבר הגמרא, זריקה שאינה מכפרת אינה מתרת את הבשר באכילה. בנוסף, בזריקה כזו, לא ניתן לבצע מחשבת פיגול. לפי הסבר רבי חיים סולובייצ'יק[5] נראה מכאן, שדין מחשבת פיגול בזריקה, אינו משום אכילת מזבח, אלא דין בעבודה של הזריקה עצמה מצד הכפרה שמכפרת על המתכפר.
לכן גם, בחטאת בה יש שלושה מיני זריקות דם, אם חשב על אחד מהם לא פסל, למרות שהוכשרה רק בזריקה אחת, מכיוון שלא הושלמה עבודת הזריקה.
ראו גם
הערות שוליים
