Capital Hill Residence, Riverside Museum, CMA CGM Tower, Phaeno Science Center, MAXXI, CityLife, one-north, בניין מטה נמל אנטוורפן, מרכז ספורט המים, אצטדיון ברגיזל, Bridge Pavilion, Guangzhou Opera House, מרכז היידר אלייב, Lilium Tower, Contemporary Arts Center, BMW Central Building, Dubai Opera House, Vitra Fire Station
חדיד נולדה בבגדאד, למשפחה מהמעמד הגבוה בת שלושה ילדים. אביה, מוחמד אל-חג'ג ח'וסין חדיד, היה תעשיין עשיר ממוסול. הוא הקים את מפלגת אל-אהאלי השמאלית-ליברלית בשנת 1932, והיה מייסד שותף של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בעיראק. בשנת 1958, לאחר הפלת בית המלוכה העיראקי, כיהן כשר האוצר בממשלתו של עבד אל-כרים קאסם. אמה, ווג'יהא אל-סבונג'י, הייתה אמנית ממוסול. בשנות ה-60 למדה חדיד בפנימיות באנגליה ובשוויץ.
חדיד סיימה לימודיה לתואר במתמטיקה מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות לפני שעברה, בשנת 1972, ללונדון כדי ללמוד בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלות (AA School of Architecture). עם סיום לימודיה החלה לעבוד עם רם קולהאס, אדריכל הולנדי שהיה מרצה שלה, במשרד האדריכלים "המשרד לאדריכלות עירונית" באמסטרדם. בשנת 1980 הקימה בלונדון משרד עצמאי.
לאחר מכן החלה בקריירה אקדמית בהוראת אדריכלות, תחילה באיגוד האדריכלות, לאחר מכן, בבית הספר לתארים מתקדמים בהרווארד, אוניברסיטת קיימברידג', אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת אילינוי בשיקגו ובאוניברסיטת קולומביה. היא זכתה למוניטין המוקדם שלה בזכות העיצוב והפרויקטים המוקדמים הצבעוניים והייחודיים שלה, אשר פורסמו רבות בכתבי עת אדריכליים, אך רובם לא נבנו. בין הפרויקטים השאפתניים אך הלא בנויים שלה, תוכנית למגדל בהונג קונג (1983), ותוכנית לבית אופרה בקרדיף, ויילס, (1994). חוויית קרדיף הייתה מייאשת במיוחד עבורה; העיצוב שלה נבחר לטוב ביותר על ידי חבר השופטים בתחרות, אך ממשלת ויילס סירבה לשלם עבורו, והפרויקט נמסר לאדריכל אחר ופחות שאפתני. המוניטין שלה בתקופה זו נשען בעיקר על משנתה האקדמית ועל הציורים המדומים והצבעוניים שהיא עשתה על הבניינים המוצעים שלה. המוניטין הבינלאומי שלה שופר מאוד בשנת 1988 כאשר נבחרה להציג את רישומיה וציוריה כאחד משבעה אדריכלים שנבחרו להשתתף בתערוכה "דקונסטרוקטיביזם באדריכלות", שאצרו פיליפ ג'ונסון ומארק וויגלי במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הסיקור עיתונאי על עבודתה החל לא רק להוציא את שמה לעולם האדריכלות, אלא אפשר לאנשים לשייך לה סגנון אדריכלי מסוים.
בשנת 1994 הושלם הבניין הראשון שתכננה, תחנת כיבוי אש במפעל הרהיטים "ויטרה" בוייל אם ריין, שבגרמניה[2]. בשנות ה-90 תכננה מספר פרויקטים קטנים בעיקר אירופה ולאחר מכן, החל מתחילת שנות ה-2000, נבחרה לתכנן פרויקטים גדולים בכל רחבי העולם. המשרד שלה "זהא חדיד אדריכלים" גדל במהירות תוך שנים ספורות והעסיק כ-350 עובדים. בין העובדים של המשרד בתחילת דרכו היה האדריכל הישראלי רם אהרונוב[3]. חדיד החלה לעסוק גם בעיצוב מוצר, עיצוב פנים ופיסול[4].
בשנת 2012, נבחרה לתכנן את הבניין החדש של הבנק המרכזי בעיראק. זהו הבניין הראשון שחדיד תתכנה במולדתה[5]. אחר כך נבחרה לתכנן גם בניין חדש לפרלמנט של עיראק.
בשנת 2015, הגיעה לפשרה במשפט דיבה נגד המגזין "ניו יורק רוויו אוף בוקס" והמבקר מרטין פילר. על פי הסכם הפשרה, משכה חדיד את תביעתה, והמגזין ופילר התנצלו ושילמו לה פיצוי כספי. במאמר שפרסם במגזין כתב פילר כי באתר האצטדיון שחדיד תכננה בקטאר, לקראת משחקי המונדיאל ב–2022, מצאו את מותם 1,000 מהגרי עבודה. בכתב־התביעה שהגישה נטען שהעבודות באתר האצטדיון עדיין לא החלו ושום פועל לא נפגע. פילר הודה ששגה והתנצל מיד אחרי פרסום המאמר ואמר שפועלים אכן נהרגו, אבל באתרי בנייה אחרים בקטאר. חדיד הודיעה כי תתרום את סכום הפיצוי, שגובהו נותר חסוי, לארגון להגנה על זכויות פועלי בניין[6].
בשנת 2016, בעקבות התקף לב, נפטרה חדיד בעת שהותה במיאמי, והיא בת 65[7]. שותפה, פטריק שומאכר, ממשיך לנהל ולהוביל את משרד "זהא חדיד אדריכלים". מספר פרויקטים שתכננה הושלמו לאחר מותה.
פרסים והוקרה
היא זכתה בפרסים אדריכליים רבים, חלקם על מבנים שלא נבנו מעולם כמו "פיק קלאב" (1983) בהונג קונג ובית האופרה של מפרץ קרדיף בוויילס (1994). בשנת 2004 הייתה חדיד לאשה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות. זכתה ב-"פרס סטירלינג" של ארגון האדריכלים המלכותי הבריטי פעמיים ברציפות, על תכנון מוזיאון מקסי ברומא ב-2010[8] ועל תכנון בית ספר בלונדון ב-2011[9], בשנת 2012 והוענק לה תואר אבירות של מסדר האימפריה הבריטית על תרומתה לאדריכלות.
הסגנון האדריכלי של חדיד אינו מסווג בקלות, והיא לא תיארה את עצמה כחסידה של סגנון כזה או אחר. עם זאת, לפני שבנתה בניין מרכזי יחיד, היא סווגה על ידי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות כדמות מרכזית בדקונסטרוקטיביזם האדריכלי. עבודתה תוארה גם כדוגמה לנאו-עתידנות ולפרמטריזם[22].
בתקופה בה הטכנולוגיה השתלבה בתכנון האדריכלי, חדיד קיבלה את השימוש בטכנולוגיה אך עדיין המשיכה בתכנון ועיצוב ידני, לצייר את הבניינים שלה ולעשות דגמים של העיצובים. הסיבה לכך היא שהיא לא רצתה להגביל את עצמה ואת עיצוביה רק למה שהמחשב יכול לעשות. סגנון העבודה העיצובי שלה, כלל צייר של הקונספט האדריכלי, שבה לידי ביטוי בצורות גאומטריות מפשטות. מרישומים אלו פיתחה את הפרטים של העיצוב האדריכלי של הפרויקט שעליו היא עבדה[23].
כאשר הוענק לה פרס פריצקר בשנת 2004, יו"ר חבר השופטים, לורד רוטשילד, אמר: "במקביל לעבודתה התאורטית והאקדמית, כאדריכלית פעילה, חדיד לא נרתע ממחויבותה למודרניזם. תמיד חידשה, התרחקה מהטיפולוגיה הקיימת, מההיי-טק, והעבירה את הגאומטריה של בניינים למימד חדש"[24]. מוזיאון העיצוב של לונדון תיאר את עבודתה, בשנת 2016, כבעלת: "צורות נוזליות אקספרסיביות, גורפות של נקודות פרספקטיבה מרובות וגאומטריה מקוטעת, המעוררות את הכאוס והשטף של החיים המודרניים"[25].
חדיד עצמה, שלעיתים קרובות השתמשה בז'רגון אדריכלי כבד, יכלה גם לתאר את מהות סגנונה בפשטות רבה: "הרעיון הוא שלא יהיו זוויות של 90 מעלות. בהתחלה היה האלכסון. האלכסון בא מהרעיון של הפיצוץ שמגבש מחדש את החלל. זו הייתה תגלית חשובה"[26].
לקריאה נוספת
איסבל סנצ'ס וגארה, זהא חדיד (קטנות-גדולות), תל אביב, הוצאת צלטנר, 2019. מתרגמת: אבירמה גולן
.jpg)
