PROFILPELAJAR.COM

ונסן אוריו
לידה	27 באוגוסט 1884; Revel, צרפת
פטירה	1 בינואר 1966 (בגיל 81); פריז, צרפת
שם לידה	Vincent Jules Auriol
מדינה	צרפת
מקום קבורה	מירה
השכלה	אוניברסיטת טולוז
מפלגה	הפלג הצרפתי של אינטרנציונל העובדים
בן או בת זוג	Michelle Auriol (1 ביוני 1912–1 בינואר 1966)
	16 בינואר 1947 – 16 בינואר 1954; (7 שנים)
	→ אלבר לברן רנה קוטי ←
	31 בינואר 1946 – 10 ביוני 1946; (131 ימים)
	→ Félix Gouin
	11 ביוני 1946 – 27 בנובמבר 1946; (170 ימים)
	3 בדצמבר 1946 – 20 בינואר 1947; (49 ימים)
	אדואר אריו ←
	1 ביוני 1914 – 7 בדצמבר 1919; (5 שנים)
	8 בדצמבר 1919 – 31 במאי 1924; (4 שנים)
	1 ביוני 1924 – 31 במאי 1928; (4 שנים)
	1 ביוני 1928 – 31 במאי 1932; (4 שנים)
	1 ביוני 1932 – 31 במאי 1936; (4 שנים)
	1 ביוני 1936 – 31 במאי 1942; (6 שנים)
	6 בנובמבר 1945 – 10 ביוני 1946; (217 ימים)
	11 ביוני 1946 – 27 בנובמבר 1946; (170 ימים)
	28 בנובמבר 1946 – 31 בדצמבר 1947; (שנה)
	29 ביוני 1937 – 4 בינואר 1938; (190 ימים)
	→ מרק רוקר César Campinchi ←
פרסים והוקרה
	הצלב הגדול של המסדר המלכותי עלווי (1946); אביר מסדר הפיל (1950); אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; אביר הצלב הגדול של מסדר אולב הקדוש; Grand Cross of the Order of Nichan el Anouar; מדליית הרזיסטנס; מסדר כוכב אנג'ואן; ראש מסדר לגיון הכבוד; צלב גדול של לגיון הכבוד ;
חתימה

ונסן אוריול (בצרפתית: Vincent Jules Auriol;‏ 27 באוגוסט 1884 – 1 בינואר 1966) היה פוליטיקאי צרפתי שכיהן כנשיא צרפת בשנים 1947–1954.

ביוגרפיה

ראשית חיים והכניסה לפוליטיקה

אוריו נולד במחוז גארון עילית שבדרום מערב צרפת, כילדם היחיד של ז'אק אנטואן אוריו (1855–1933) ואנג'ליק וירג'יני דוראנד (1862–1945). לאוריו היה קשר משפחתי רחוק למהנדס האנגלי איזמבארד קינגדום ברונל. הוא קיבל תואר במשפטים בקולג' דה רבל בשנת 1904 והחל לעבוד כעורך דין בטולוז. בשנים אלו אוריו היה בעל עמדות סוציאליסטיות, והיה שותף להקמת העיתון "Le Midi Socialiste" ב-1908. במקביל, אוריו כיהן כראש איגוד העיתונאים בעיר.

בשנת 1914, אוריו נבחר ללשכת הצירים מטעם המפלגה הסוציאליסטית. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1942. הוא גם כיהן כראש עיריית מורט שבגארון עלית ממאי 1925 ועד ינואר 1947. בדצמבר 1920 סירב להצטרף למפלגה הקומוניסטית של צרפת.

אוריו הפך לדובר המוביל של מפלגתו בנושאים כלכליים. הוא עמד בראש ועדת הכספים בלשכת הצירים בשנים 1924–1926. תפקידו הראשון בקבינט היה כשר האוצר תחת לאון בלום. בתקופה זו ירד ערכו של הפרנק הצרפתי ב-30% מול הדולר האמריקאי, מה שהוביל לבריחת הון ומיתון כלכלי. מצב זה הוביל להתפטרותו של בלום מראשות הממשלה. בממשלה שלאחר מכן (1938) ממשלתו השמרנית של אדואר דאלאדיה מהמפלגה הרדיקלית הוקמה ב-10 באפריל 1938 והחזירה את אוריו ללשכת הצירים.

אוריו היה אחד מ-80 הצירים שהצביעו נגד הסמכויות שניתנו לראש הממשלה אנרי פיליפ פטן ב-10 ביולי 1940 שהביאו למשטר וישי הפרו-נאצית. כתוצאה מכך, הוא הוחזק במעצר בית עד שנמלט למחתרת הצרפתית באוקטובר 1942, ונלחם במסגרתה במשך שנה. אוריו ברח ללונדון באוקטובר 1943. הוא ייצג את הסוציאליסטים באספה המייעצת הצרפתית החופשית (שאורגנה על ידי שארל דה גול באלג'יר מאוחר יותר באותה שנה). ביולי 1944 הוא ייצג את צרפת בוועידה המוניטרית והפיננסית של האומות המאוחדות שבארצות הברית.

לאחר המלחמה

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה אוריו כיהן כשר המדינה בממשלתו הזמנית של דה גול. בתקופה זו הוא ממנסחי חוקת הרפובליקה הצרפתית הרביעית קצרת-הימים. אוריו הוביל את המשלחת הצרפתית לאומות המאוחדות והיה הנציג הראשון של צרפת במועצת הביטחון של האו"ם ב-1946. הוא שימש כנציג כגארון עילית באספה הלאומית בשנים 1946–1947. האספה הלאומית בחרה בו ב-16 בינואר 1947 לנשיא הראשון של הרפובליקה הרביעית בפער גדול, וקיבל 452 קולות (51.19%) מול 242 (27.41%) שהצביעו למועמד התנועה הרפובליקנית העממית (MRP), אוגוסט דה ריבס.

כנשיא, אוריו ניסה ליישב בין פלגים פוליטיים במדינה ולחזק את יחסי החוץ של צרפת. הוא ספג ביקורת על המצב הכלכלי הרעוע ועל מלחמת הודו-סין הראשונה. סדרת שביתות נערכה ברחבי צרפת בשנת 1947. בעקבות המצב הכלכלי פרצו מהומות בנומבר של אותה השנה. המפלגה הקומוניסטית, שתמכה בשביתות, סולקה מבית המחוקקים בתחילת דצמבר. השביתות הסתיימו ב-10 בדצמבר, אבל חודשו ב-1948 וב-1953 כתגובה לתוכנית הצנע של ממשלת ג'וזף לנאל.

מלבד המלחמה הבלתי נגמרת בהודו-סין, האימפריה הקולוניאלית של צרפת התפרקה תחת נשיאותו של אוריו. העימותים במרוקו, מדגסקר, אלג'יריה ותוניסיה נעשו תכופים יותר. בשנת 1951 נוסדה החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה, ובשנת 1953 הפילו הצרפתים את מוחמד החמישי, מלך מרוקו לאחר שדרש אוטונומיה רבה יותר. צרפת ניהלה מלחמת דיכוי אכזרית במדגסקר, וכלאה את מנהיג העצמאות התוניסאי חביב בורגיבה ב-1952.

כשכהונתו של אוריו כנשיא קרבה לסיומה, הוא בחר שלא התמודד מחדש. ב-16 בינואר 1954 ירש אותו רנה קוטי. באותה העת אוריו טען כי "העבודה הרגה אותי; הם קראו לי לצאת מהמיטה בכל שעות הלילה כדי לקבל התפטרות של ראשי ממשלה"^[1] (היו כ-18 ממשלות שונות במהלך שבע שנותיו כנשיא).

לאחר נשיאותו, אוריו כתב מאמרים בנושאים פוליטיים, והפך לחבר במועצה החוקתית של צרפת ב-1958 עם הקמת הרפובליקה החמישית הצרפתית. הוא התפטר מהמפלגה הסוציאליסטית באותה שנה. הוא פעל ללא הצלחה נגד החוקה החדשה במשאל העם הלאומי של 1958. הוא התפטר מתפקידו במועצה החוקתית ב-1960 כמחאה נגד נשיאותו של שארל דה גול. בשנת 1965 אוריו תמך במועמדותו של פרנסואה מיטראן לנשיאות.

ב-1 בינואר 1966 אוריו מת בבית חולים ברובע השביעי של פריז^[2] ונקבר בדרום מערב צרפת.