פראנקל נולד בווינה להוריו היהודים אלזה וגבריאל, במשפחה בת שלושה ילדים. הוא התעניין מגיל צעיר בשאלה "אם ארעיות החיים יכולה להרוס את משמעותם", אך מסקנתו הייתה שלא - כי שום דבר מהעבר אינו הולך לאיבוד. כבר בתיכון שאיפתו הייתה להיות רופא, ובהשפעת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד החל להתעניין בפסיכיאטריה. בזכות כישרון האיור שלו הוא גילה, כי הוא יכול לזהות חולשות באנשים, אך חשב שכפסיכיאטר יוכל לראות מעבר לחולשותיהם ולהכיר באפשרויות העומדות בפניהם - להתגבר על חולשות אלה.[1].
פראנקל השלים לימודי רפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1930. ב-1924 התפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של זיגמונד פרויד. הוא עבד כראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי בווינה החל מ-1937, כפסיכיאטר פרטי. בין 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים "רוטשילד" בווינה. הוא נישא ב-1941 לטילי גרוסר. ב־25 בספטמבר 1942 פראנקל, רעייתו והוריו גורשו למחנה הריכוז טרזין. ב־19 באוקטובר 1944 פראנקל ורעייתו הועברו למחנה הריכוז וההשמדהאושוויץ. ב־25 באוקטובר באותה שנה הועבר למחנה הריכוז קאופרינג, שם עבד כחמישה חודשים בעבודות כפייה. במרץ 1945 פראנקל הועבר למחנה שהיה מסונף למחנה הריכוז דכאו, שם עבד כרופא עד 27 באפריל 1945, עת שוחרר המחנה. רוב בני משפחתו נרצחו בשואה, בהם אשתו טילי. בתום המלחמה השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.
הוא נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט ב-1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה, לימים פסיכולוגית ילדים. במהלך חייו כתב 32 ספרים, שפורסמו ב־32 שפות - שבעה מספריו תורגמו לעברית - והספיק להרצות ב־209 אוניברסיטאות ברחבי העולם.
פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי תבל. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך לטיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב־1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה, שבה נפטר ב־1997.
חוויותיו בתקופת השואה
בתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את אוסטריה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בהיותו ראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. בספרו "השאיפה למשמעות"[2] הוא מספר שלאחר היסוסים רבים, מה שחיזק אותו בהחלטתו הרת הגורל לא להותיר את הוריו מאחור ולהגר, היה שבר-שיש מלוח עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר שבו קיבל את אשרת ההגירה, באתר בית הכנסת שנשרף. בשבר-השיש הייתה חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד אב ואם.
כעבור זמן נשלח פראנקל על ידי הנאצים לגטו טרזיינשטט, ובהמשך למחנה ההשמדהאושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה - ואז הוא הצטווה להקים יחידה מיוחדת, כדי לעזור לאסירים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני בהגעתם למחנה. מאוחר יותר הקים יחידה למניעת מקרי התאבדות בקרב האסירים. ואולם, רוב זמן שהותו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ועבד בעבודות פיזיות כחפירות והנחת מסילות לפסי רכבת.[3].
פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו מלבד אחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את התובנה המוקדמת שהתפתחה אצלו בגיל הנעורים, כי האדם זקוק ליעד מרכזי בחייו, למציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבי משבר. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי על מנת לשמור על שפיותו שלו בתנאים הקשים, היה מהלך לעיתים מחוץ למרפאתו ומרצה בפני קהל דמיוני אודות "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". להמחשת המתח בין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אפילו על מחלת הטיפוס, היה רצונו העז לשחזר ולפרסם את כתב היד לספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה", שאבד באושוויץ.[4] לטענתו בני האדם חופשיים מטבע בריאתם, ואף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט ברוחו, ולא יכלו לשלול ממנו את רצונו החופשי.
לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם, ענה כי הוא יודע שבני אדם הומניים מהווים מיעוט קטן בעולם, ובקריאתו להצטרף למיעוט נעלה זה - הוא מציב אתגר. הוא מעדיף לדבר על הפוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן יש סכנה שהאדם יתדרדר לפוטנציאל האנושי במירעו[5]. עוד סבר, כי אף שהלוגותרפיה מדגישה את המימד הנאולוגי (=הרוחני) ואת ייחודיותו והומניותו של האדם, אין בכך כדי לסתור את העובדה שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים, האדם הוא למעשה עדיין בגדר חיה[6]. הוא התריע כי לעומת הסיכון, כביכול, של הפרזה בערך האדם - הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן הדבר יכול להביא לידי השחתה של בני הנוער[7].
אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב ”האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו.” בניגוד לפרויד, שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שהתבהמו כחזירים ולעומתם היו כאלה שהתעלו לדרגת קדושים. בספרו האדם מחפש משמעות כתב פראנקל בהתייחס לחוויותיו בשואה:
שני גזעי אדם בלבד יש בעולם הזה – גזע האדם ההגון וגזע האדם שאינו הגון. אתה מוצא שניים אלה בכל מקום ומקום, חודרים הם לכל שדרות החברה, שום חבורה של בני אדם אינה כולה אנשים הגונים או כולה אנשים לא הגונים. מבחינה זו שום קבוצה אינה "טהורת גזע" ולכן אפשר היה למצוא לפעמים אדם הגון גם בין זקיפי המחנה.
הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בעצם תפיסה נאצית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תתי־אדם. הוא גם לא שפט בחומרה את הרוב הדומם שצפה בשואה בשקט; פראנקל טען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אך גבורה אינה דבר שנתבע מכל אדם.
התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר. עם זאת, פראנקל ביקר אותו על כך שהעדיף לעסוק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרבדים העליונים שלה. פראנקל ביקש לתקן זאת באמצעות שיטתו: ראיית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו.
על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה זו באה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל, ברגע שהאדם ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, שאליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ושבו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמיתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו.
פראנקל ראה את התסכול הנובע מחוסר משמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תרבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך."[8] משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית, שלפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם קשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרי משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" לגבי המציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולתחושת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי וחסינותו הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, ולאור האכזבה נחלשה המערכת החיסונית שלהם כך שמחלות תקפו אותם עד מוות.[8]
בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית.[9].
יחסו לדת ואמונה
בספרו 'האל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא־מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים.[10] אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להציף תכנים אלו מה"לא־מודע" אל ה"מודע" של המטופל.
בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו של פראנקל לאמונה באלוהים היה חיובי. אף שהוא התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית אינה רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית ונייטרלית ופונה לכל אדם, מאמין כאתאיסט, ניכר במספר מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה, או בלשונו על־משמעות.[11].
עם זאת הייתה לו ביקורת עזה על הפרשנויות שהדתות הממוסדות נותנות למושג אלוהים, וראה בהן צרות מוחין וקוצר ראייה. הוא טען שאיננו יכול לתאר לעצמו אלוהים כה קטנוני שעיקר עניינו לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו, ודווקא לפי ההנחיות המדויקות של דת כלשהי. הציווי על אמונה הוא אבסורדי בעיניו, מכיוון שפעולה של אמונה היא פעולה ספונטנית כמו אהבה וצחוק. אי אפשר לתמרן, לכפות או לפקוד על אדם לצחוק או לאהוב. יש להצחיק אותו או לגרום לו לאהוב.[12] את מושג האמונה הוא מבקש לפרש כהבנה כי יש לחיים משמעות עליונה טוטאלית ומקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה, וכי הדתי הוא זה ששואל בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו כפי שביטאו זאת באופן דומה אלברט איינשטיין, פאול טיליך ולודוויג ויטגנשטיין[13].
באופן אישי נהג פראנקל להניח תפילין כל יום עד לפטירתו. הוא ואלינור, אשתו השנייה שהייתה נוצרייה, כיבדו זה את אמונתו של זו, ונהגו לבקר הן בבית כנסת והן בכנסייה.
בנוסף, על פי עדות משיחות עם ידידו פרופ' דוד גוטמן, אירוע מסוים באושוויץ הותיר בו רושם דתי עז: פראנקל איבד את כתב היד של "הרופא והנפש" שהיה מוחבא בכיס נסתר במעילו, לאחר שקיבל הוראה יחד עם כל האסירים למסור את כל לבושיהם על מנת לקבל מעיל סחבות של המחנה, ואז גילה בכיס המעיל שקיבל דף מתוך סידור שבו כתובה פרשת שמע ישראל, פרשה הידועה בזיקתה לקידוש השם. על אותו אירוע הוא אמר: ” כלום לא הייתי צריך לראות ב"מקרה" זה אתגר לחיות את מחשבותיי, תחת להעלות אותן רק על הנייר?”
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: תיקון ההערות לפי המקובל בויקיפדיה (ומומלץ הפרדה של ההערות המתאימות ל־"ביאורים").
^”הלוגותרפיה רשאית לעסוק לא רק בשאיפה למשמעות, אלא גם בשאיפה למשמעות מוחלטת, לעל־משמעות, כפי שאני מכנה אותה. והרי האמונה הדתית היא בסופו של דבר, אמונה ואמון בעל־משמעות”. האל הלא מודע, עמ' 88.
