Gabriele von Bülow, Caroline von Humboldt, Adelheid von Hedemann, Theodor von Humboldt
בול שהנפיקה גרמניה ב-1985, לזכרו של וילהלם פון הומבולדטפסל של וילהלם פון הומבולדט בחזית אוניברסיטת פון הומבולדט בברלין
פרידריך וילהלם כריסטיאן קרל פרדיננד פון הוּמבּוֹלדט (בגרמנית: Friedrich Wilhelm Christian Karl Ferdinand von Humboldt; 22 ביוני1767 – 8 באפריל1835) היה פילוסוףפרוסי, פקיד ממשל, דיפלומט ומייסדה של אוניברסיטת ברלין שנקראה על שמו ועל שם אחיו חוקר הטבע אלכסנדר פון הומבולדט ב-1949. הוא ידוע בעיקר כבלשן שתרם תרומה חשובה לפילוסופיה של הלשון ולתאוריה והפרקטיקה של החינוך. הוא מוכר, במיוחד, כאדריכל של מערכת החינוך הפרוסית שהשתמשו בה כמודל גם בארצות אחרות כמו ארצות הברית ויפן.
הומבולדט נולד בעיר פוטסדאם ונפטר בטגל פרובינציית ברנדנבורג. אחיו הצעיר אלכסנדר פון הומבולדט היה מפורסם במידה שווה כחוקר טבע וגאוגרף.
חייו
נעורים
סבו של וילהלם פון הומבולדט היה קצין בצבא הפרוסי ובזכות שירותו קיבל תואר אצולה, ומכאן המילית "פון" נוספה לשם המשפחה. אביו היה ראש לשכה בחצרו של פרידריך הגדול. הוא ואשתו לא חסכו בהוצאות לחינוך הילדים. הם העסיקו אישים ידועים כמו הסופר והפדגוג יואכים היינריך קאמפה (Joachim Heinrich Campe) ויוהאן יעקב אנגל (Johann Jacob Engel) כמורים פרטיים ומ-1777 במשך יותר מעשר שנים את כוטלוב יוהאן כריסטיאן קונת (Gottlob Johann Christian Kunth) שתאם את תוכנית הלימודים ואת השיעורים של המורים במקצועות השונים.
כהכנה לאוניברסיטה למדו האחים, בין השאר, כלכלה, סטטיסטיקה, משפט הטבע ופילוסופיה.
כבר בהיותו בן 13 דיבר וילהלם ברהיטות יוונית, לטינית וצרפתית והכיר את יצירות הסופרים החשובים. מסופר ששקדנותו הבלתי נלאית הדאיגה לפעמים את בני משפחתו.
מ-1785 ביקרו האחים הומבולדט בחוגים של הנאורות הברלינאית. קונת ארגן להם מפגשים בביתו של הרופא מרכוס הרץ שם הם שמעו הרצאות בפילוסופיה ופיזיקה. שם הם הכירו, בין השאר, את משה מנדלסון ולמדו יחד איתו את כתבי קאנט ודנו בשאלה מה היא נאורות. בשנים שלאחר מכן הם קיבלו שיעורים פרטיים אצל כריסטיאן וילהלם פון דוהם על מסחר עולמי. הוא וילהלם למד אצל יוהאן יעקב אנגל מושגים של לוגיקת המשפט ואנגל גם הכיר אותו לג'ון לוק ודייוויד יום[1].
האחים התחילו ללמוד באוניברסיטה של פרנקפורט על האודר אבל וילהלם עזב אחרי סמסטר ובתחילת 1788 נסע להירשם בגטינגן.
קשרים עם הקלסיקאים מוויימאר
וילהלם עם אחיו, שילר וגתה ביֶנה
בגטינגן הלך הומבולדט אחרי שאיפותיו, תחומי העניין שלו והתובנות שלו. בלימודים הוא התעסק פחות במשפטים ויותר בפילוסופיה ובהיסטוריה של השפות העתיקות. הוא עסק, בין השאר, בידיעת הטבע, פיזיקה ניסיונית והתמודד עם ביקורת כוח השיפוט של עמנואל קאנט[2].
ב-1788 הוא הכיר את קארולינה פון דאכֶרֶדֶן (Caroline von Dacheröden) וב-1791 הם התחתנו בארפורט.
אחרי נישואיו גר הזוג הצעיר במשך שנתיים וחצי באחוזה של משפחת דאכרדר בתורינגיה. שם הוא המשיך ללמוד שפה תרבות, אמנות ופילוסופיה יוונית עתיקה.
פילוסוף
הומבולדט היה פילוסוף וכתב על "גבולות פעילות המדינה" (Ideen zu einem Versuch, die Gränzen der Wirksamkeit des Staats zu bestimmen) 1791-2 למרות שהחיבור לא פורסם עד 1850 אחרי מותו של הומבולדט. היה זה אחד מכתבי ההגנה האמיצים על הנאורות. החיבור השפיע על הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל כשכתב את חיבורו על החירות וכך הגיעו דעותיו של הומבולדט לידיעת העולם דובר האנגלית.
החלק שעוסק בחינוך יצא לאור ב-1792 בגיליון של כתב העת "הירחון הברלינאי", "Berlinische Monatsschrift", בכותרת "על חינוך ציבורי של המדינה". בחיבור זה נטל הומבולדט חלק בוויכוח הפילוסופי על הכיוון של החינוך הלאומי שהתקדם בגרמניה, כמו גם במקומות אחרים אחרי המהפכה הצרפתית.
שר החינוך
כשר החינוך הפרוסי ניהל הומבולדט את מערכת בתי הספר הטכניים והגימנסיות. הוא כתב שהמטרה העליונה של האדם היא למלא בשלמות את מושג האנושיות באישיות שלנו על ידי הפעולות שאנחנו עושים בחיינו.
הומבולדט הכיר בחשיבותו של הארגון בחיי האינדיבידואל ובהתפתחות העושר של צורות אינדיבידואליות (GS, III, p. 358) אבל הוא הדגיש את העובדה שחינוך עצמי יכול להתקיים רק בהקשר הרחב יותר של התפתחותו של העולם (GS, VII, p. 33). כלומר, אינו רק רשאי אלא חייב, למלא את תפקידו בעיצוב העולם שסביבו.
נכתב שהאידיאל החינוכי של הומבולדט היה צבוע בשיקולים חברתיים. הוא לא חשב שתפקידו של 'הגזע האנושי' יסתיים בהגשמת שלמות כוללת המבוטאת במונחים מופשטים. הוא כתב ביומנו ב-1789 שחינוך הפרט דורש את הכללתו בחברה ((GS, XIV, p. 155. יש, לדעתו, להפיץ חינוך, אמת ומידות טובות (virtue) במידה כזאת שמושג ה'מין האנושי' יתקיים בצורה מכובדת אצל כל פרט בחברה (GS, I, p. 284). אבל כל זה צריך להיות מושג על ידי כל אחד באופן אישי הצריך 'לספוג לתוכו את כמות החומר העצומה המוצעת לו על ידי העולם שמסביבו ועל ידי הקיום הפנימי שלו, כשהוא משתמש בכל האפשרויות של יכולת הקליטה שלו. (GS, II, p. 117).
דיפלומט
הומבולדט היה דיפלומט מצליח בין 1802 ו-1819. הוא היה שגריר פרוסיה ברומא מ-1802, שגריר בווינה מ-1812 בתקופת סיום המלחמות הנפוליאוניות, בקונגרס פראג ב-1813 שם תרם למשיכת אוסטריה להיות בעלת ברית עם פרוסיה ורוסיה נגד צרפת. הוא חתם על הסכם השלום בפריז ועל החוזה בין פרוסיה וסקסוניה המובסת (1815). הוא היה מאלה שהסדירו את מעמדה של גרמניה אחרי מלחמות נפוליאון. הוא פרש מן החיים הפוליטיים ב-1819 בשל עליית המדיניות הריאקציונית. מאותה שנה ואילך הקדיש עצמו לספרות ולמחקר.
מייסד הבלשנות ההשוואתית
אחרי שפרש מהפוליטיקה התיישב באחוזתו בטגל ועיסוקו המרכזי היה בחקר שפות. את החומר לכך אסף חלק במסעותיו וחלק מחילופי המכתבים הרבים שלו. כמו כן על ממצאי המחקרים הגאוגרפיים שערך אחיו אלכסנדר.
בנוסף לשפות שלמד בילדותו למד גם בסקית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, הונגרית, צ'כית וליטאית.
לדעתו הבנה בין אישית מעמיקה דורשת שפה משותפת וזה המניע העיקרי והאמצעי גם להתקדמות מדעית.
בלשנים חשובים כמו אדוארד ספיר, פרנץ בועז ונועם חומסקי אמרו ששאבו תובנות חשובות מחלקים מסוימים מהגותו של הומבולדט[3]. אחרי מותו הפסיקו להתעניין בתורתו הבלשנית. כך למשל, טען פרנץ בופ שהשפות בדרום האוקיינוס השקט הן צורות מנוונות של סנסקריט. זאת למרות שהומבולדט הפריך דעה זאת במחקריו והוכיח ששפות אלה מהוות מה שנקרא היום קבוצת השפות האוסטרונסיות.
הוא ראה בכתיבה חלק חשוב בשפה. היא ההתגלמות הגשמית של עיקרון מעצב של השפה שמשמש לבנות משמעות ולא רק כמראה ייצוגית לדיבור[3]
המחקרים המדעיים שלו עסקו בשפות הילידיות באמריקה, קופטית, מצרית עתיקה, סינית, יפנית, סנסקריט ועוד.
לעבודתו של הומבולדט על השפה הבסקית הייתה השפעה נרחבת יותר מאשר למחקריו החרים. כתוצאה מביקורו בארץ הבסקים הוא פרסם ספר על תושביה הקדומים של ספרד בעזרת הלשון הבסקית (1821) בו טען על ידי בחינת שמות מקומות שבתקופה מסוימת העם שמדבר היום בסקית התפשט בכל ספרד, דרום צרפת וההאיים הבלאריים. הוא זיהה עמים אלה עם האיברים המוזכרים על ידי מחברים קלאסיים. הוא גם הניח שהם היו קשורים לברברים בצפון אפריקה.
הומבולדט נפטר בזמן שעבד על חיבורו הגדול על שפות הקווי בג'אווה אבל את ההקדמה פורסמה ב-1836. הוא כתב שם:
"יש לקבוע, בתחילה, שהאופי והמבנה של שפה מבטאים את החיים הפנימיים והידע של דובריה וכי השפות חייבות להיות שונות זו מזו באותה דרך ובאותה מידה בה אנו משתמשים בהן. צלילים לא נעשים למילים עד שניתנת בהם משמעות ומשמעות זו ממחישה את מחשבתה של הקהילה. למה שהומבולדט קורא הצורה הפנימית של השפה היא דרך אחרת לציין את הקשר בין חלקי המשפט המשקף את הצורה שבה גוף מסוים של אנשים רואה את העולם שמסביבו. מטרת המורפולוגיה של הדיבור היא להבחין בדרכים השונות שהשפות השונות נבדלות בהן בהתייחס לצורתן הפנימית, למיין וארגן אותן בהתאם[4].
הוא מוכר כבלשן האירופאי הראשון שזיהה ששפות אנושיות נשלטות על ידי מערכות חוקים והן לא רק אוסף של מילים ומשפטים שניתנו להן משמעות. רעיון זה הוא אחד היסודות של תאוריית השפה של נועם חומסקי.
כתביו
Sokrates und Platon über die Gottheit. 1787–1790
Ideen zu einem Versuch, die Gränzen der Wirksamkeit des Staats zu bestimmen. 1792
Über den Geschlechtsunterschied. 1794
Über männliche und weibliche Form. 1795
Plan einer vergleichenden Anthropologie. 1797
Das achtzehnte Jahrhundert. 1797
Latium und Hellas. 1806
Geschichte des Verfalls und Untergangs der griechischen Freistaaten. 1807–1808
Über den zukünftigen Zustand Deutschlands. 1813 (Denkschrift)
Pindars „Olympische Oden“. Übersetzung aus dem Griechischen, 1816
Aischylos’ „Agamemnon“. Übersetzung aus dem Griechischen, 1816
Über das vergleichende Sprachstudium in Beziehung auf die verschiedenen Epochen der Sprachentwicklung. 1820
Über die Aufgabe des Geschichtsschreibers. 1821
Über die Entstehung der grammatischen Formen und ihren Einfluss auf die Ideenentwicklung. 1822
Über die Buchstabenschrift und ihren Zusammenhang mit dem Sprachbau. 1824
Bhagavad-Gitá. 1826
Über den Dualis. 1827
Über die Sprache der Südseeinseln. 1828
Über Schiller und den Gang seiner Geistesentwicklung. 1830
Rezension von Goethes Zweitem römischem Aufenthalt. 1830
Über die Verschiedenheit des menschlichen Sprachbaus und ihren Einfluss auf die geistige Entwicklung des Menschengeschlechts. 1836
Sonette, Gedichtesammlung, mit Vorwort von Alexander v. Humboldt, mit der Bemerkung „ursprünglich nicht zu Veröffentlichung bestimmt“; gestochenes Porträt als Vorsatz, Erste Auflage postum, Berlin, bei Georg Reimer, 1853, 352 S.
לקריאה נוספת
Works by other authors
Hegel, 1827. On The Episode of the Mahabharata Known by the Name Bhagavad-Gita by Wilhelm Von Humboldt.
David Sorkin, "Wilhelm Von Humboldt: The Theory and Practice of Self-Formation (Bildung), 1791-1810" in: Journal of the History of Ideas, Vol. 44, No. 1 (Jan. - Mar., 1983), pp. 55–73.
Antoine Berman . L'épreuve de l'étranger. Culture et traduction dans l'Allemagne romantique: Herder, Goethe, Schlegel, Novalis, Humboldt, Schleiermacher, Hölderlin., Paris, Gallimard, Essais, 1984. ISBN 978-2-07-070076-9.
Tilman Borsche, Wilhelm von Humboldt, München, Beck, 1990. ISBN 3-406-33218-8.
Elsina Stubb, Wilhelm Von Humboldt's Philosophy of Language, Its Sources and Influence, Edwin Mellen Press, 2002.
John Roberts, German Liberalism and Wilhelm Von Humboldt: A Reassessment, Mosaic Press, 2002
James W. Underhill, Humboldt, Worldview and Language, Edinburgh University Press, 2009 [1](הקישור אינו פעיל).
Michael N. Forster, German philosophy of language, Oxford, Oxford University Press, 2011. ISBN 978-0-19-960481-4.
_1985,_MiNr_731.jpg)
