מכללות אקדמיות, העוסקות בהוראה למגוון מצומצם יותר של תחומים, בדגש על מקצועות ממוקדים, ומעניקות רק תואר ראשון או שני.
מכללות מקצועיות, המעניקות הכשרה והסמכה במקצועות מסוימים, ללא מתן תואר אקדמי.
שלוחות של אוניברסיטאות זרות הפועלות בישראל.
ההכרה במוסד כאוניברסיטה או כמכללה אקדמית היא בסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה, ופתיחתו של מוסד כזה מצריכה היתר של המועצה.
מרבית המוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים להשתתפות ממשלתית בתקציבן. במוסדות שאינם זוכים לתמיכה ממשלתית שכר הלימוד גבוה יחסית.
על פי ה-OECD, נכון לשנת 2017 בישראל 50.9% מהאוכלוסייה בעלי תעודה על-תיכונית (אקדמית או לא-אקדמית),[1] אך גם אחוזי הפרישה של סטודנטים בישראל לפני תום הלימודים הם מהגבוהים בעולם.[2]
המועצה להשכלה גבוהה הוקמה ב-1958 כרשות פיקוח[3] ממלכתית המפקחת על הקמת אוניברסיטאות מכללות אקדמיות חדשות, הרחבת מוסדות להשכלה גבוהה קיימים ואישור תארים, המלצה להכרה במוסדות אקדמיים כולל שלוחות של מוסדות השכלה גבוהה מחו"ל, פיקוח על הענקת תארים מדעיים, העברת הכספים מהממשלה למוסדות והצעות לקידום חקירה מדעית בנושאים שונים. המועצה פועלת על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה[4], על-פיו אסור לה להגביל את חופש הדעה והמצפון, להתערב בקביעת תוכניות לימודים ולהתערב במינוי הסגל האקדמי ובדרכי ההוראה.
במסגרת המועצה להשכלה גבוהה פועלת הוועדה לתכנון ולתקצוב, הידועה יותר בראשי תיבות שמה - ות"ת, האחראית על חלוקת תקציב המדינה המוקדש להשכלה גבוהה לאוניברסיטאות ולמכללות הפועלות בישראל, בהתם להחלטת הממשלה משנת 1977.[5]
הקמת אוניברסיטה בישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, והצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. חזון זה התממש לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהקמת שני מוסדות השכלה: האוניברסיטה העברית והטכניון.
הטכניון - בית ספר גבוה למדעים ולטכנולוגיה, החל לפעול ב-1924 עם 16 תלמידים. אחדים מהמרצים דרשו שהלימודים יתקיימו בגרמנית שהייתה אז שפת המדע, אך תומכי העברית ניצחו במאבק זה.
מוסד ייחודי בנוף ההשכלה הגבוהה בישראל הוא האוניברסיטה הפתוחה, שהלימודים בה מתבססים בעיקר על ספרי לימוד שהתלמיד קורא בביתו, כשאליהם נלווה תרגול במפגשים פרונטליים.
שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות בישראל. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר על ידי תרומות.[6] אוניברסיטת רייכמן היא אוניברסיטה פרטית, ששכר הלימוד בה גבוה במידה ניכרת מזה שביתר האוניברסיטאות.
מקום המדינה הוקמו ועדות שונות לדיון בנושא שכר הלימוד. הבולטות שבהן היו: ועדת אגרנט (1959), ועדת קרגמן (1966), ועדת בר ניב (1971), ועדת נבון (1977), ועדת קצב (1982), ועדת קוברסקי (1991), ועדת מלץ (1996), ועדת וינוגרד (2001) וועדת שוחט (2006).
בישראל התקיימו מספר מאבקי סטודנטים סביב המחלוקת על שכר הלימוד. שלושת הגדולים והמתוקשרים ביניהם התקיימו ב-1998, ב-2005 וב-2007.
המכללות האקדמיות הן מוסדות העוסקים במתן השכלה גבוהה אך אינם מוסמכים להעניק תואר דוקטור. במרבית המכללות הלימודים הם לתואר ראשון בלבד. תחומי הלימוד במכללות האקדמיות מגוונים ומשתנים בהתאם לסוגי המכללות. המחקר במכללות האקדמיות מצומצם יחסית למחקר באוניברסיטאות. בהתאם לחוק המועצה להשכלה גבוהה, מוסד ישראלי רשאי לתאר עצמו כמכללה אקדמית רק אם קיבל אישור לכך מהמועצה להשכלה גבוהה.
סוגי מכללות:
המכללות האקדמיות המתוקצבות - מרבית המכללות האקדמיות הציבוריות הוקמו במהלך שנות ה-90 במטרה לתת מענה לביקושים הגדלים להשכלה גבוהה ולחסמים שהציבו האוניברסיטאות למבקשים לבוא בשעריהן (מתוך 42% זכאי תעודת בגרות הצליחו להתקבל לאוניברסיטאות 23% בלבד). בתחילת דרכן הוקמו חלק מהמכללות תחת חסות אקדמית של האוניברסיטאות (הלימודים התקיימו במכללה, אך התואר הוענק על ידי האוניברסיטה) ולכן נקראו מכללות אזוריות, אך בשנת 2000 בחרו המכללות בעצמאות אקדמית ומלבד שתי מכללות אקדמיות, נכון לכתיבת שורות אלו כולן עצמאיות.
מכללות אלה היו בחזית מהפכת ההשכלה הגבוהה, הן הוקמו באזורים מרוחקים - תל חי, כנרת, עמק יזרעאל, הנגב וכדומה, ואיפשרו לאוכלוסיות מגוונות ללמוד ולרכוש תואר אקדמי. מכללות אלה נתמכות על ידי המדינה, ולכן שכר הלימוד בהן דומה לשכר הלימוד באוניברסיטאות, ובנוסף הסטודנטים נהנים ממגוון של מלגות לימוד ומלגות קיום.
מכללות אקדמיות שאינן מתוקצבות, המכונות גם מכללות פרטיות - מממנות את פעילותן משכר לימוד ללא מסיוע ממשלתי, כתוצאה מכך שכר הלימוד בהן גבוה יותר מאשר באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות. המכללות הפרטיות מתמקדות לרוב במסלולי לימוד מבוקשים, ובולטות בהן מגמות לכלכלה, ניהול, מדעי ההתנהגות, מדעי המחשב ומשפטים.
ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות (ור"מ), שהוקם ב-2006, הוא ארגון הגג של 21 המכללות הציבוריות. במסגרתו פועלות המכללות האקדמיות לקידום המוסדות, פיתוחן האקדמי,
כיום ב-22 מכללות אקדמיות לומדים כ-42% מהסטודנטים לתואר ראשון כ-70 אלף סטודנטים. שש מכללות מתמקדות בלימודי הנדסה וטכנולוגיה, מרבית המכללות הן דיספלינאריות ונלמדים בהם תחומים מגוונים כגון: סיעוד, כלכלה וניהול, שירותי אנוש, מדעי המחשב, מדעי הטבע, עבודה סוציאלית ועוד.
מכללות אקדמיות לחינוך - מכללות המתוקצבות על ידי משרד החינוך ולא על ידי הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) של המועצה להשכלה גבוהה. הן מלמדות הוראה במסלולים שונים ומעניקות כמעט אך ורק תארים בהוראה (B.Ed לתואר ראשון ו-M.Ed ו-M.Teach לתואר שני). החל משנת 2014/15 נלמד במכללות לחינוך גם תואר שאינו בתחום החינוך אלא בתחום הטיפול באמצעות אמנות (M.A.A.T)
המכללות המקצועיות הן מכללות שמתמקדות בדרך כלל בתחום מסוים ובו מעניקות השכלה והכשרה מקצועית על מנת לתת לסטודנט כלים תעסוקתיים-מקצועיים. הפיקוח על המכללות המקצועיות המכשירות טכנאים מוסמכים והנדסאים בלבד מופקד לרוב בידי המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע (מה"ט) של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שמעניק אישורים לבוגרי המכללות שבפיקוחו. מכללות מקצועיות המכשירות בעלי מקצוע שאינם טכנאים והנדסאים מעניקות תעודות מקצועיות (דיפלומה), אך אינן מפוקחות על ידי משרדי הממשלה.
שיעורי השכלה באוכלוסייה
בישראל שיעורי השכלה אקדמית מהגבוהים בעולם. בשנת 2015 47% מילידי ישראל בגילאים 25–34 למדו בשלב כלשהו במוסד אקדמי. בשנת 1990 עמד נתון זה על 20% בלבד. בין השנים 1980–2015 חל גידול משמעותי בשיעור ההשכלה הגבוהה בישראל. בשנים אלו מספר הסטודנטים צמח בכ-350% לעומת גידול של 116% באוכלוסייה וגידול של 83% במספרם של בני ה-20–24. עיקר הגידול נבע הרחבת היצע המוסדות האקדמיים באמצעות המכללות האקדמיות. בקרב בני 25–64 היו בעלי השכלה אקדמית בשנת 2015 49%, שיעורי השכלה אקדמית גבוהים יותר היו רק בקנדה וביפן. לעומת זאת שיעורי ההכשרה המקצועית העל-תיכונית בישראל הם מהנמוכים בקרב מדינות ה-OECD. אחד הגורמים לשילוב נתונים זה הוא הפיכתם של מספר מקצועות מכאלה הדורשים הכשרה מקצועית לכאלה הדורשים הכשרה אקדמית בישראל. כך למשל, ההכשרה להוראה בבית ספר יסודי הפכה ממקצועית לאקדמית בישראל.[7]
בנתוני ספר התרשימים של פורום קהלת לכלכלה לשנת 2018 נמצא כי קיימת בישראל השכלה עודפת, כאשר היצע בעלי ההשכלה האקדמית גבוה משמעותית מהביקוש להשכלה כזו מצד המעסיקים. בסקר PIAAC של ה-OECD הגיעה ישראל למקום השני מבין 34 מדינות בשיעור בעלי הסמכת-יתר ביחס לעיסוקם, 32% מבעלי ההשכלה האקדמית דיווחו כי במקום עבודתם לא נדרשת השכלה כזו. שיעור גבוה במיוחד של השכלה עודפת נמצא בקרב בוגרי מדעי הרוח. כמו כן נטען כי הפרמיה להשכלה בישראל, כלומר, יתרון התשואה בשכר לבעלי השכלה אקדמית על פני מי שלא רכשו כזו הוא נמוך, ובמיוחד בקרב בעלי השכלה עודפת.[8]
מחקר שבדק פערים בנגישות ההשכלה הגבוהה בין מעמדות חברתיים שונים, הראה שמשנת 1995 ועד 2018 הצטמצם הפער העדתי בנגישות לאוניברסיטה, כך שילדיהם של הורים בעלי אמצעים הצליחו להגיע ללימודים גבוהים ללא קשר למוצאם העדתי. נוסף על כך, אפיינו החוקרים שינוי משמעותי נוסף, זאת על רקע המהפכה המגדרית שניכרת במוסדות אקדמיים במדינות המערב במחצית השנייה של המאה ה-20. בדומה למדינות מערביות אחרות, החל משנות ה-70 ישנה עלייה של אחוז הנשים באקדמיה, ובשנות ה-90 חל מהפך בהקשר זה, כאשר אחוז הנשים בעלות תואר ראשון ומעלה עלה על אחוז הגברים. מגמה זו ניכרת גם בקרב נשים המגיעות ממשפחות חסרות אמצעים, שסיכוייהן להגיע לתואר ראשון הכפילו את עצמן בתוך 13 שנים, זאת לעומת גברים ממשפחות חסרות אמצעים שעדיין מתקשים להגיע להשכלה גבוהה.[9]
בשנת 2011 היו 5,500 סטודנטים חרדים, ובשנת 2016 היו 11,500. המועצה להשכלה גבוהה מפעילה תוכנית רב-שנתית לשילוב חרדים באקדמיה.[10] בשנת הלימודים תש"פ 2019/20 למדו במוסדות להשכלה גבוהה 13,400 סטודנטים חרדים, 84% לתואר ראשון ו-16% לתארים מתקדמים.[11]
