PROFILPELAJAR.COM

השידור העברי מרדיו קול דמשק הוא שידור בעברית שהחל בשנת 1952, המשודר בתחנת הרדיו "קול דמשק" - תחנת השידור של סוריה, ובו דברי תעמולה המיועדים לציבור בישראל.

היסטוריה

השידורים העבריים ברדיו דמשק החלו בחודש אוגוסט 1952. השידור היה בגלים בינוניים (במינוח של היום AM) המיועדים לשידורים בתוך סוריה, ונקלט בקושי ועם רעשים נלווים בישראל, בעיקר בצפון הארץ. שדרן של התחנה היה רבחי כמאל, שבצעירותו, לפני הקמתה של מדינת ישראל, למד באוניברסיטה העברית בירושלים, השתתף במפגשים אחדים של התנועה הכנענית ונתן שעורים בערבית בבתי הספר העבריים בירושלים. שדרן נוסף היה מוחמד עטיה, מי שהיה עד להקמת המדינה המתרגם מעברית לערבית של העיתונים הערביים ביפו. שניהם הכירו היטב את הציבור היהודי בישראל ואת מערכות היחסים בקרב ציבור זה.

קו התעמולה של השידור העברי מדמשק היה לערער את הזהות הישראלית בקרב תושבי ישראל, שרבים מהם באותן שנים היו עולים שהגיעו לישראל בגלי העלייה שלאחר קום המדינה, ולשכנעם שמקומם אינו בישראל אלא במדינות המוצא מהן הגיעו, אותן כינה השדרן "המולדת האמיתית". כדי להזכיר לעולים את הארצות מהן באו, נהג השדרן לסיים את שידוריו במנגינות צ'כיות, רומניות וכדומה. בפנותו לעולי גרמניה ב"פלשתינה הכבושה", כלשונו, כדי לעורר בהם געגועים לארץ מוצאם, פנה אליהם השידור במילים "ועתה יקים חביבים, תשמעו ממנגינות מולדתכם".

בהמשך לקו זה, יצא השידור במתקפה על הלשון העברית המדוברת בישראל. באחד משידוריו הראשונים, אמר: "לשון זו אינה שפת השכלה לא בעלת ערך בינלאומי. ההסתדרות מכריחה את בני הגלויות ללמוד אותה. בקרוב נדון באפשרות של פניה אל כל הגלויות בשפות המקור שלהן". בשידור אחר הוסיף: "אין אף יהודי אחד מאלף מדבר עברית נכונה וצחה" וזאת בהשוואה ל"תור הזהב לשפת עבר בספרד תחת שלטון האסלאם". הקריין נתן הרצאה מפורטת על ההגייה הנכונה של האותיות העבריות ומסקנתו: "השפה היא האומה; ואם אין שפה אין אומה, ואם אין שפה, אין לאומיות".

השידורים, שבראשיתם נמשכו חצי שעה מדי יום, הורחבו בנובמבר 1952 לשלושת רבעי השעה ביום, זאת, לדברי השידור, בשל ה"חיבה ואהבה" להם זכו השידורים מן "המאזינים מפלשתינה".

ביום הכיפורים תשי"ג, בספטמבר 1952, שודרו תפילות החג מבית הכנסת הגדול בדמשק. כהקדמה לשידור, על מנת להסית את תושבי ישראל אלו כנגד אלו, הפך השדרן למגינה של דת ישראל וקונן על מצבה. הוא הסתמך על מסיבת עיתונאים שערכו הרבנים בתל אביב, בה התריעו על היחס העוין לדת, ואמר: "השקפת בן-גוריון נגד הדת ידועה. הוא רוצה לעקור את הדת" השדרן התריע על כך, שבו בזמן שבישראל יוצאים לאור "מאות ספרים על פילוסופיה וחופש הדעה – מודפסים ספרי התנ"ך בחוץ לארץ, והלא הדבר היחידי המייחד את היהודי מבורמה ומפולין הוא הדת". היהודי יכול לעבוד את ה' בכל מקום, ובישראל בזים לשומר הדת ומכנים אותו ראקציונר. החופשי בדעות הוא אויב ליהדות. מספר בתי הספר במדינות ערב גדול ממספרם בתל אביב". לעומת ישראל, סוריה, לדברי השדרן, "מביאה הוכחות על אי קנאותה הדתית".

השידור העברי מדמשק ביקש לעודד עריקת ישראלים לסוריה, והבטיח שישראלים העוברים לסוריה יתקבלו בה בזרועות פתוחות. היו מי שנתפתו לכך. כזה היה מקרהו של ג'ורג' נייבאך, עולה חדש מהונגריה, שלא מצא את מקומו בקיבוץ אליו הגיע והחליט לעבור לסוריה. בפברואר 1954 חצה האיש את הגבול, בהאמינו שהסורים יסייעו בידו לשוב להונגריה. הוא נלכד, נכלא ועונה קשות על ידי חוקרי המודיעין הסורי, שהאמינו כי הוא מרגל, עד שהחליט לשתף פעולה עם חוקריו. הוא הועבר לדמשק, שידר בשידור העברי דברי בלע נגד מה שכינה "המשטר הציוני", ולאחר מכן שוחרר וחזר להונגריה. עריק ישראלי אחר, בשם אליהו ילינג, עבר בשנת 1958 את הגבול לסוריה, ומשם שידר בשידור העברי על כך שהוא עומד לחזור לצ'כיה.

גם תקריות גבול נוצלו על ידי השידור העברי מדמשק לצורכי תעמולה. בערב שביעי של פסח, 5 באפריל 1953, נרצחו מן המארב בכפר הס, על ידי מסתננים מירדן, שני חיילים שהיו בחופשה ושלישי נפצע. הדבר עורר זעזוע במדינה. השידור העברי מדמשק סיפר כי "טרוריסטים יהודים" הם שביצעו את המעשה. ב-16 ביוני 1957 נורה למוות מהנדס ישראלי בשם מישה פקטורי. המהנדס הועסק במפעל הטיית מקורות הירדן וכשירד לערוץ הירדן לבדוק מכשיר למדידת מים, נורה למוות על ידי צלף סורי מעבר לגבול. השידור העברי מדמשק מסר כי המהנדס התכוון כנראה להימלט מן המדינה הציונית ושם פעמיו לעבר סוריה. וכי בדרכו לגבול נקרא על ידי עמדות ישראליות לעצור וכשלא נענה פתחו עליו המוצבים הישראלים באש והרגוהו^[1].

גם נפילת חיילי צה"ל בשבי הסורים שימשה ככלי תעמולה בידי השידור העברי מדמשק. ב-8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה ובה ארבעה צנחנים ולוחם חטיבת גולני, אורי אילן, לפעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקוניטרה, ומשם הועברו לבית כלא בדמשק. בהמשך, עבר אורי אילן עינויים קשים בכלא, והתאבד כדי לא לגלות סודות צבאיים. גופתו הוחזרה מיד לישראל. ב-15 בינואר 1955, יומיים לאחר התאבדותו של אורי אילן, הגיע לכלא שדרן השידור העברי מדמשק, והקליט דרישת שלום בעברית מפי ארבעת השבויים, ששודרה עוד באותו היום. הארבעה הוחזרו לישראל רק ב-29 באפריל 1956, במסגרת חילופי שבויים עם סוריה.

הציבור בישראל לא גילה עניין רב בשידורי התחנה, שהיו שידור תעמולה טהורים, וגילה עניין רב יותר בשידור העברי של רדיו קהיר, אשר בשל העברית הנלעגת שבפי קרייניו ותכניו הפשטניים היווה מעין בידור למאזינים ונושא ללעג וחיקויים.

משנות ה-60 ואילך

בשנות ה-60 פחתה מאוד ההאזנה לשידור העברי מדמשק בישראל. עד 1960 שידר קול ישראל בתדר אחד בלבד והשידור העברי מדמשק סיפק הזדמנות נוספת להאזין לתחנה דוברת עברית. ב-1960 החלו שידורי רשת ב', שנקראה אז "הגל הקל", שלראשונה שידרה שידורי בידור, פזמונים לועזיים ותסכיתי מתח, בערוץ שידור ראשי של קול ישראל. השידור העברי מדמשק לא עמד בתחרות, אך המשיך בשידוריו הסדירים.

בפרוץ מלחמת ששת הימים, הגיעה שעתם של קול הרע"ם מקהיר ושל השידור העברי מדמשק. שתי התחנות נסחפו בגל תרועות הניצחון המדומה. תחנות הרדיו הסוריות בערבית טענו כי הכוחות הסוריים מתקדמים לכיוון נצרת ועכו. כבר ב-5 ביוני שידר רדיו דמשק בעברית הוראות לתושבי ישראל, כיצד להתנהג כשיגיעו הצבאות הערביים.

במלחמת יום הכיפורים שידרו התחנות המצרית והסורית בשידוריהן בעברית ראיונות עם שבויים ישראלים ודרישות שלום מפיהם. השבויים הסכימו לכך מרצון, מאחר שידעו כי בכך הם מביאים לידיעת בני משפחותיהם כי הם בחיים, והדבר היווה מעין תעודת ביטוח עבורם. טייס חיל האוויר הישראלי שנפל בשבי סיפר לימים: "ברגע שדיברתי ברדיו, ידעתי שכל השטויות שהכריחו אותי לומר, אינן חשובות. העיקר שאמרו את שמי וכך המשפחה ידעה שאני חי ושנפלתי בשבי"^[2].

במרוצת השנים פחתה ההאזנה לשידור העברי של רדיו דמשק, הן בשל כך שהפך לכלי תקשורת שולי וזניח והן מחמת קשיי קליטה. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ממשיכה התחנה לשדר את שידוריה בשפה העברית. התחנה משדרת מדי ערב ממשדר הנמצא בעיר טרטוס. השידור הוא בגלים בינוניים, בתדר של KHz 783 ובתדר 87.8 FM בצפון הארץ. קליטתו בישראל כמעט בלתי אפשרית, ותלויה לרוב בתנאי מזג האוויר.

בחודש יוני 2000 החלה אף הטלוויזיה הסורית לשדר שידור בעברית של חצי שעה ביום. מטרת השידור, לדברי מנהלי התחנה, היא "לגלות את האמת לישראלים".