התפרסם כשנון ושופע הומור עצמי, על פי עדויות[1] קנה לו שם בכל גליציה המזרחית ואמרותיו וחידודיו הגיעו "עד לבוב". הוא קירב אליו את פשוטי העיר, וחייטים, סנדלרים ובעלי עגלה היו לחסידיו והתפללו בבית מדרשו, הוא הונגד לצדיק מנמירוב שחילק עצי הסקה בליל סליחות, ונאמר עליו שעשרות פעמים בשנה יצא עם חסידיו לגמול חסד ולסייע לנזקקי העיר[2]. בזמן הבחירות לפרלמנט האוסטרי באביב 1907 הודיע על תמיכתו ביהושע טהון[3].
בליל יום הכיפורים בשנת פטירתו עלה על הבימה בבית מדרשו והודיע לקהל שימיו ספורים, במוצאי החג החל ללמד את בנו לומר קדיש ונפטר זמן קצר לאחר מכן[4]. הותיר בן יחיד שיועד להמשיך את החסידות אולם נתפס לציונות ולסוציאליזם ולימים היה חבר במפלגת פועלי ציון שמאל[5].
לפני מותו ציווה על אשתו להדליק נרות שבת על קברו, הוא גם ציווה שהאוהל על ציונו יהיה נעול והמפתח יישמר אצל אשתו, בכך דאג לפרנסתה – בכל פעם שביקשו להתפלל על קברו הייתה גובה תשלום על פתיחת האוהל[6].
חיים אישיים
נשא לאשה את בתו של רבי יהודה יצחק מבארניפקע, חתנו של רבי מאיר מפרמישלאן.
בנו מאיר רדליך, מלחין, עורך העיתון דער זעלבסטשוץ[7] וידידו של מאיר נוי. בזמן מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הסובייטי, נפל בשבי הגרמני ומת.
שלוש בנות, אחת מהן נישאה לבנו של זיידע לנדמן, סוחר מקולומיאה. ככל הנראה כל שלש הבנות נרצחו בשואה.
לקריאה נוספת
שלמה ביקל, תרגום: שמשון מלצר, עיר ויהודיה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ז, עמ' 86-98
