PROFILPELAJAR.COM

הקפיצה הגדולה קדימה (בסינית מפושטת: 大跃进) הייתה תוכנית רפורמה נרחבת שערכה המפלגה הקומוניסטית ברפובליקה העממית של סין בין 1958–1960. כוונת הרפורמות הייתה לנצל את שפע כוח העבודה הזול כדי לתעש במהירות את המדינה. הזינוק הגדול נכשל כליל, והביא לתוצאות הרות אסון ולרעב המוני בו גוועו 43 מיליון איש עד 1961.^[1]

רקע היסטורי

אחרי השתלטות הקומוניסטים על סין וייצוב שלטונם באמצעות חיסול האינפלציה, סילוק אנשי הקואומינטנג וכליאת המתנגדים משמאל לשלטונו של מאו דזה-דונג הכריזו שליטי המדינה בשנת 1953 על תוכנית חומש, שבמסגרתה הופקעו אדמות האיכרים והוחל בתהליך של קולקטיביזציה של עיבוד האדמות. במקביל, החלה סין גם במאמץ לתיעוש מזורז, בסיוע טכני של מומחים מברית המועצות.

אף על פי ששלטונו במדינה היה יציב, היה מאו מודאג מגישתו של מנהיג ברית-המועצות, ניקיטה חרושצ'וב שחתר, כך סבר, ל"דו-קיום בשלום" עם המערב, במקום לשאוף להשתלט עליו. מאו היה גם מודאג מאוד מההתקוממויות נגד השלטון הקומוניסטי שהתרחשו בגרמניה המזרחית (1953), בפולין ובהונגריה (1956). העת בשלה עבור סין, סבר מאו, לצאת לדרך עצמאית.

הקפיצה הגדולה קדימה

התוכנית שהגה מאו שאלה אלמנטים מברית המועצות ושילבה אותם באלמנטים סיניים ייחודיים. היא כללה המשך של הקולקטיביזציה בנוסח הסובייטי של התקופה השלישית, סטחנובציזם בסגנון ראשית שנות השלושים, ה"משמרות העממיים" שיצר חרושצ'וב בשנת 1959 וכינון קומונות עממיות שיהוו יחידות כלכליות עצמאיות שיעסקו בתעשייה קלה ובניין. מבנה זה של קומונות היה שונה מאוד מזה ששימש את סטלין בברית המועצות, בהיותו מבוזר במהותו ולא ריכוזי.

על-פי החזון שהותווה, היו הקולקטיביזציה ושפע העובדים הזולים אמורים להביא את תפוקת הפלדה של סין להיקף שיעלה על זה של בריטניה וארצות הברית בתוך חמש עשרה שנים מתחילת "הקפיצה". במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין היו אמורים לבוא התלהבות מהפכנית ויוזמות מקומיות.

קומונה נסיונית הוקמה בחנאן בתחילת 1958 ואחרי בדיקה קצרה הוקמו עוד כ-25,000 קומונות דומות ברחבי סין, כשבכל אחת כחמשת אלפים משפחות, וכיסו חלק ניכר מאוכלוסיית סין.

עם השקת הקפיצה הגדולה קדימה במאי 1958, הטיל מאו על 1,500 קציני צבא בכירים לערוך מדי יום אספות של "ביקורת וביקורת עצמית", שבהן נאלצו לתקוף זה את זה במשך ימים שלמים, וכתוצאה מכך סבלו מסחיטה רגשית קיצונית.^[2]

בין הקמפיינים הראשונים של התוכנית היה קמפיין ארבעת המזיקים.

התוצאות

ערך מורחב – הרעב הגדול בסין

לכאורה הניבה הקפיצה הגדולה קדימה עלייה ראשונית בתפוקה התעשייתית, אך כבר בשנת 1959 צנחה זו לשיעורים נמוכים מאלה שלפני תחילת הפעלת התוכנית. חמור מכך, הפעולה הבלתי-מתואמת והבלתי-מאורגנת הובילה לבזבוז עצום של כוח אדם — מיליונים עסקו בייצור פלדה ובהפקת פחם שלא היה בהם כל צורך, בעוד שהצורך הבסיסי ביותר — מזון — נזנח. יתרה מזו, כדי לעמוד בתשלומים עבור המכונות, כלי הנשק והמפעלים שהקימו הסובייטים, נאלצה סין לייצא מזון רב, ואף עשתה זאת על מנת לרכוש השפעה במדינות אחרות. יצוא המזון החמיר מאוד את בעיית הרעב בסין.

אף על פי ששנת 1958 הייתה שנת ברכה מבחינה חקלאית, השתרר בשנה שאחריה רעב המוני שהלך ופשט ברחבי סין וגרם למותם של בין 20 ל-30 מיליון סינים עד 1961. מספרית, עלה מספר המתים ברעב בשנתיים אלה על זה שחוללו סטלין או פול פוט בקמבודיה בכל שנות שלטונם.

לאחר שהחלו להתברר ממדי האסון, נאלץ מאו לסגת אל מאחורי הקלעים ולהעביר את ניהול ענייני היומיום של המדינה לליו שאוצ'י ודנג שיאופינג. אלו מיתנו במידה ניכרת את מסעות הטיהורים, הרצח והמאסר המתמידים של מאו וחוללו רפורמה מתונה בכלכלת סין, כשהם מאפשרים בעלות פרטית על אדמות, קיום שווקים זעירים חופשיים ומתן שכר בהתאם לעבודה. השיפור במצבה הכלכלי של סין בתקופה זו, המכונה "תקופת השיקום", נמשכו עד 1966, שנה בה פתח מאו במסע טיהורים חדש — "מהפכת התרבות".