המנון הפנינה (ידוע בשמותיו הנוספים: המנון הנשמה, המנון גלימת התהילה, שיר החירות, שיר הפנינה, המנון השליח תומאס), הוא המנון אלגורי קצר הקשור לראשית ימיה של הנצרות, כלומר המאות הראשונות לקיומה, המזכיר מבחינת הנרטיב שלו, את משל הבן האובד וכן את משל המרגלית. ההמנון שרד במסגרת שני כתבי יד של החיבור האפוקריפי "מעשי תומאס"(אנ'), המתאר את חייו של השליח האפוסטולי, תומאס הקדוש. כאשר כתב היד הראשון כתוב בשפה הסורית העתיקה, המתוארך למאה העשירית ואילו כתב היד השני כתוב ביוונית, והוא מתוארך למאה האחת עשרה.^[1][2]

ההמנון הידוע בשם זה (המנון הפנינה), מופיע במסגרת חלק מס' 9 של החיבור מעשי תומאס, בפרקים 108 - 113. ההמנון מדוקלם על ידי השליח תומאס הקדוש, בעת מאסרו ובעת ביצוע שליחותו המיסיונרית שבהודו. מכאן, ידוע הקולופון שבו מתחילה ומסתיימת הגרסה הסורית של ההמנון (מתורגם לעברית מהאתר המקוון של עיתון הארץ, מאת דן ד"י שפירא): מדרשא דיהודא תאומא שליחא באתרא דהנדויא וכן תם מדרש יהודא תאומא שליחא שאמר בבית האסירים.^[1]

בהמנון הפנינה, מספר על עצמו גיבור ההמנון, נסיך מממלכת פרתיה (כאשר הוא מספר את הסיפור בגוף ראשון, במסגרת נרטיב אוטוביוגרפי), כיצד הוא נשלח כנער צעיר מאוד על ידי הוריו, מלכי המזרח (ממלכת האור), למצרים הרחוקה, כדי להשלים משימה קשה ביותר. במסגרת משימה זו, הוא נדרש למצוא ולגלות את הפנינה בעלת הערך שלא יסולא מפז, אשר עליה שומר נחש מסוכן ביותר, שיש להדוף אותו הצידה.

אולם, כשהנסיך מגיע כדי למלא את משימתו, הוא משאיר מאחוריו, לא רק את הארמון המלכותי של הוריו, הבטוח ומלא המותרות, אלא גם את הגלימה המפוארת, אשר מעניקה לו את זהותו ומעלתו כנסיך. לפני יציאתו למסע, ההורים חותמים עם הנסיך, בנם, על חוזה. אם הוא יעמוד בתנאיו של החוזה, כלומר, אם הוא יעמוד בבקשתם וישיג את הפנינה יקרת הערך, הוא אף ישיג מחדש את בגדי המלכות שלו ויזכה לחלוק עם אחיו הבכור, את ירושת הממלכה.^[1]

הנסיך מתחיל את מסעו הארוך, מלווה בשני מדריכים, אשר נוטשים אותו בהגיעו לאדמת מצרים. בהתקרבו לנחש, הוא מנסה לתפוס את הפנינה יקרת הערך, תוך שהוא ממתין לכך שהנחש יירדם. הנסיך ממשיך לספר כיצד בתחילה הוא היה לבד בארץ זרה, בנסותו להתרחק מן המצרים ולהימנע ככל הניתן ממנהגיהם הטמאים. אולם על אף שהוא מנסה לא לתפוס את תשומת לבם, הן של הנחש והן של המצרים כאחת, הוא נחשף על ידי התושבים המקומיים, אשר מרמים אותו וגורמים לו לאכול ממאכליהם ולהיכנס לתרדמה עמוקה. התרדמה כה עמוקה, דבר שגורם לנסיך לשכוח את ביתו, את מוצאו המלכותי ואת הייעוד העליון שלשמו הוא יצא למסע.

הוריו, בהיוודע להם מצבו העגום, שולחים לו מכתב אשר בו הם מזכירים לו מי הוא ומדוע הוא נמצא באדמת הניכר הרחוקה הזו. תודות למכתב זה, הוא מתעורר מתרדמתו הכבדה, מצליח לתפוס את הפנינה יקרת הערך ולהתחמק מהנחש המסוכן. בדרך חזרה, הוא מקבל שוב מידי הוריו את הגלימה המפוארת אשר אותה הוא פשט לפני צאתו למסע וכשהוא עוטה שוב את גלימתו, הוא שב לביתו, ממלכת הוריו, שם הוא מתקבל בשמחה ומוצג לפני המלך.^[1][3]

המנון הפנינה שרד עד ימינו אלה, רק במסגרת הנוסח הסורי והיווני של החיבור האפוקריפי מעשי תומאס. כתב היד של הנוסח הסורי מתוארך למאה העשירית, באופן ספציפי לשנת 936 לספירה, כאשר הוא מוחזק על ידי הספרייה הבריטית וכתוב בצורת פואמה. כתב היד השני הוא כתב היד של הנוסח היווני, כאשר כתב יד זה מתוארך למאה האחת עשרה והוא מוחזק על ידי הביבליותיקה ואליצ'ליאנה (אנ') שברומא, בירת איטליה וכתוב בפרוזה.^[1][2][4]

כתב היד המצוי בנוסח הסורי, מתחיל בשורה מדרשא דיהודא תאומא שליחא באתרא דהנדויא וכן הוא מסתיים בשורה תם מדרש יהודא תאומא שליחא שאמר בבית האסירים. לעומת זאת, שורות אלו אינן מופיעות בכתב היד של הנוסח היווני.^[1]

שפת המקור של ההמנון היא באופן כמעט ודאי סורית, ומשם כך נחשב ההמנון כתוספת מאוחרת לחיבור מעשי תומאס, כלומר תוספת שהוכנסה לחיבורים האפוקריפיים של הברית החדשה, השונה באופן מהותי מן הטקסטים שהיו מצויים עד כה באותו הזמן ואשר זמן חיבורו נחשב למאוחר לחיבורים הקודמים הכלולים במעשי תומאס. עניין זה נתמך בשל העובדה שהפואמה האלגורית, בשני נוסחיה, הן הסורי והן היווני, מוצגת כהמנון (מדרש) או כמזמור.

קרוב לוודאי שהמנון הפנינה חובר בין המאות השנייה או השלישית לספירה ולכל המאוחר, עד שנת 224 לספירה הנוצרית, שנת נפילתה של האימפריה הפרתית. זאת בהינתן העובדה שהפרתים מוזכרים בפסוקי ההמנון וזאת בשל העובדה שישנם אזכורים למקומות גאוגרפיים המופיעים בטקסט ההמנון,^[5] שהיו נתונים לשליטתם ולהשפעתם של הפרתים וזאת בשל ההקשרים הסוציולוגיים וההיסטוריים שבהם חובר הטקסט, אשר כנראה חובר בעיר אדסה שבמסופוטמיה.^[3][6]

המנון הפנינה נחשב כאלגוריה דתית, כהמנון המיועד לפולחן ולתפילה, או כטקסט המיועד למטרות מדרש, כסיפור אפי או כפואמה חינוכית. יש שהצביעו על מעמדו של ההמנון כמדרש נוצרי על שני משלים המופיעים בברית החדשה: משל הבן האובד ומשל המרגלית.^[7]

הפילוסוף, המחבר והמשורר הסורי בן המאה השנייה, ברדסאן מאדסה, נחשב למחברו המשוער של ההמנון, או משורר שהלך לפי תורתו.^[3][5][8] אף על פי שמחקרים עדכניים מצביעים על כך שהמחבר היה יליד העיר מישן, ששכנה בדרומה של בבל וששפת המקור של ההמנון היא ארמית בבלית ולא סורית, סוגיה זו עדיין לא הובהרה כל צורכה.^[9]

בדומה לכך, ההמנון נקשר בנוסף לרקע ולפעילות של המניכאים ואפילו הושם בהקשר גנוסטי כללי ובסופו של עניין, הועלתה השערה שמקורו של ההמנון הוא באגדות עתיקות של תרבות איראנית עתיקה, שהאמינה בסינקרטיזם ובדואליות.^[10]

החוקרים והפרשנים של ההמנון הגיעו במהירה למסקנה שההמנון הוא אחד מן המקורות הגנוסטיים המוקדמים של ראשית ימי הנצרות.^[1][3][5] בהמנון זה מובע הסימבוליזם של המלבוש של הנשמה וכן מובעת תפיסת הישועה הגנוסטית (סוטריולוגיה), אשר מסתכלת באופן העמוק ביותר על האדם ונשמתו. כאשר, לדידה של הגנוסטיקה, קיים בנשמה האנושית ניצוץ בסיסי או יסוד רוחני, אשר נובע מהעולם האלוהי, כאשר היא נתונה בעולם הזה לגורל, ללידה ולמוות. נשמת האדם יכולה וצריכה להתוודע לחלק האלוהי שבתוכה - דרך הגנוסיס או הידע הפנימי של האלוהות - תוך שהיא נזכרת בטבעה המקורי ובסופו של עניין מתאחדת ומשתלבת עם הטוהר המקורי שלה וחוזרת אל המקום שממנה היא הגיעה.^[11]

המנון הפנינה וכן מעשי תומאס, מרכיבים, לצד הבשורה על פי תומאס ולצד ספר תומאס האתלט את הספרות המכונה ספרות תומאסית, או ספרות תומאסינית, אשר נקשרה לאסכולה התומאסינית של הנצרות הסורית הקדומה.^[6]

בטקסטים אלו ובמיוחד בהמנון הפנינה, הרגשת הזרות בעולם הזה, אשר מיתרגמת לחיפוש אחר הזהות האמיתית, האינטימית והטרנסצנדנטאלית, שמעבר לעולם הזה, צומחת, דרך מאמץ כביר זה, לכדי השגת הידיעה של האל האב.^[6]

נקודות ציון:

דמויות ההורים המלכותיים של הנסיך התר אחרי הפנינה, ביחד עם אחיו, בנם הנוסף של ההורים, מבטאים, מבחינה הגיונית, את השילוש הקדוש - האב, הבן ורוח הקודש - כמוסבר על ידי זרמים גנוסטיים מסוימים ועל ידי הנוצרים המוקדמים הסורים מן המאות הראשונות לספירה. בספרות הנוצרית סורית הקדומה, רוח הקודש נחשבה לבעלת טבע נשי, מפני שהפועל שמשמש את המילה המקבילה בעברית, רוח, הוא בלשון נקבה. זאת הסיבה מדוע רוח הקודש המופיעה בטקסטים של הבשורות הסוריות העתיקות, בכתביהם של אפרים הסורי וכן של אפרהט, החכם הפרסי, אשר מכנה את רוח הקודש בתור אמא,^[12] היא כמעט תמיד מצוינת בלשון נקבה.^[13][14]

מן הפרספקטיבה הסוטריולוגית שנידונה בערך, הפנינה של ההמנון הייתה כנראה כשלעצמה, הניצוץ או עיקרון הכוח האלוהי הקיים בכל נשמת בן אנוש (בשל עיקרון זה, ידוע ההמנון כנראה בשם המנון הנשמה), כאשר בנופלה אל עולם החומר, היא חייבת להינצל ולהיוושע (על ידי הנסיך - המסמל במסגרת ההמנון את המיתוס הגנוסטי של המושיע הנושע).^[1][10][15]

המכתב, מהווה ביטוי סימבולי של הצלת הידיעה האמיתית או גנוסיס, אשר מזכיר לנסיך את מה שכבר היה חרות בלבו ואשר באמצעותו, בהתעוררו מהתרדמת העמוקה שבה היה שרוי, התאפשר לו להציל את פנינת נשמתו ולהשיב בחזרה את גלימת או מלבוש התהילה.^[15]

הגלימה, או מלבוש התהילה, מציג כמה משמעויות אפשריות. מצד אחד, הנסיך נמשל לצדדים הגבוהים ביותר של קיומו הפנימי, של אצילותו האינטימית והטרנסצנדנטאלית, אותה הוא מאציל לעצמו, באמצעות האיחוד מחדש שלו עם הגלימה, בדרך חזרה הביתה, או אל ממלכת האב, המסמלת את השלמות הגמורה והחופש. במובן אחר, הגלימה הוסברה כהתייחסות סימבולית לגוף הרוחני, לנשמה, או לגוף השמיימי, אשר פאולוס הקדוש מציין ובנוסף ישנו דמיון מקביל למדי למלבוש האור, אשר אליו מתייחסים בכמה פסקאות, בחיבור הגנוסטי פיסטיס סופיה (חיבור גנוסטי שנתחבר באופן משוער במהלך המאה השלישית לספירה).

הנחש הנורא, בהקשר של המנון הפנינה, נמשל לכוחות הנגד של המשגה והבורות, אשר בתוך נשמת האינדיבידואל עצמו ומחוצה לו, בעולם החומר, פועלים כנגד יכולתו להשיג את פנינת נשמתו ולשלוט בה (הנשמה עצמה הופכת לבלתי מושגת).^[10]

המנון הפנינה/המנון גלימת התהילה (קטע)

מדרשא דיהודא תאומא שליחא באתרא דהנדויא כשאני צעיר ונער, חייתי במלכותי בבית אבי התענגתי על העושר וזיום של מולידי. מהמזרח מדינתנו צידוני הורי צידה לדרך ושלחוני. ומעושר בית גנזנו הם קשרו לי צרור, צרור גדול אך קל ואני לבדי אשאנו, זהב מארץ מרומים וכסף מגנזך רבה שבו מהודו ואבנים חן, רקמות מארץ הקושאנים ואזרוני ביהלום אשר יחתוך ברזל והפשיטוני את כתונת הזוהר אשר עשו לי באהבתם ואף את גלימת הארגמן שנארגה ונמדדה לפי קומתי.

המקור באנגלית

(Hymn of the Pearl/Hymn of the Robe of Glory (extract

When, a quite little child,
I was dwelling In the House,
of my Father's Kingdom
And in the wealth and the glories
Of my Up-bringers I was delighting.
From the East, our Home,
my Parents Forth-sent me
with journey-provision.
Indeed from the wealth of our Treasure,
They bound up for me a load Gold
from the Land of Gilan,
Silver from Ganzak the Great,
Chalcedonies of India,
Iris-hued [Opals?] from Kushan.
They girt me with Adamant [also]
That hath power to cut even iron.
My Glorious Robe
they took off me
Which in their love
they had wrought me.
And my Purple Mantle [also]
Which was woven to match with my stature.

— תורגם על ידי דן ד"י שפירא

שניים מהסופרים והמשוררים הבולטים ביותר שהושפעו מההמנון במהלך המאה ה-20 הם צ'סלב מילוש וויליאם בטלר ייטס.

קרוב לוודאי, בשל הקשרים הדתיים שהתקיימו בין הנוצרים הסורים לבין המוסלמים הסופיים, בבגדאד של שלהי האימפריה העבאסית, המנון הפנינה תורגם לערבית (כתב היד הראשון של ההמנון בערבית, תורגם במהלך המאה החמש עשרה) והותאם לספרות האסלאמית, תוך הצגה מעט שונה של ההמנון מבחינה תאולוגית. כמו כן, במהלך המאות הבאות, תורגם ההמנון לפרסית, טורקית ואורדו.^[2]

המנון הפנינה הוא אחד מן היצירות הפואטיות המוכרות ביותר שנכתבו בסורית, אשר ממשיך להיות נושא למחקרים אקדמיים, פילוסופיים וביקורתיים מקיפים, מבחינת הפרשנות הדתית הניתנת להמנון.^[16][17]

היופי הטהור של הטקסט מבטא, בדומה ליצירות מעטות נוספות, את המיתוס האוניברסלי הארכיטיפי של חוסר מודעות מצד אחד וזיכרון מצד שני. כלומר, ההכרח של האינדיבידואל לחזור לעצמו ולהיזכר מי הוא באמת, מהו טבעו המקורי, מאין הגיע ומהו גורלו אם יתעורר אל מול מהותו האמיתית.^[3]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: המנון הפנינה

• הבשורה על פי תומא (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine) והמנון הפנינה (אורכב 29.05.2020 בארכיון Wayback Machine), מיוונית אמיר אור, הוצאת כרמל 2012
• דן ד"י שפירא, המנון הפנינה והמנון הכלה: שני המנונות נוצריים מתוך החיבור הארמי "מעשי יהודה תאומא", באתר הארץ, 31 באוגוסט 2011
• מס"ע - מרכז סיפורי עם ופולקלור - יצירות ספרותיות: המנון הפנינה