הבן האובד (הידוע גם בשם הבן האבוד, שני האחים, האבא האוהב, או החוזר בתשובה) הוא אחד המשלים הידועים בנצרות, שסופר על ידי ישו, ומופיע בבשורה על-פי לוקאס פרק ט"ו, בברית החדשה.[1]
זהו השלישי מתוך סידרה של שלושה משלים המדברים על קבלת החוטאים על ידי האל אם יחזרו בתשובה. שני המשלים הקודמים בסדרה זו הם משל הכבש האובד ומשל המטבע שאבד. על פי המסורת הנוצרית, נוהגים לקרוא קטע זה ביום א' השלישי של התענית (לנט) שלפני חג הפסחא.
רקע למשל
שלושת המשלים בברית החדשה, המדברים על קבלת החוטאים, נאמרו על רקע התנהגותו השנויה במחלוקת של ישו, שקיבל לשורות מאמיניו, בין השאר, גם חוטאים. ישו השתתף בארוחה עם מוכסים (גובי מס מטעם השלטונות הרומיים) וחוטאים. לפי הברית החדשה זכה ישו ליחס מבזה ולביקורת קשה מצד הפרושים והסופרים כשחלק שולחנו עם חוטאים; דבר שהביאו למשול את שלושת המשלים.
סיפור המשל
הבן האובד רועה חזירים בעת המחסור. תחריט על עץ, זבאלד בהאם, 1550הבן האובד שב לביתו. מקס סלפוגט, 1900 בקירוב.
חטאי הבן
לאיש אחד היו שני בנים. הבכור נשאר עם האב בנאמנות ועבד עמו בשדותיו. לעומתו, הבן הצעיר לקח את חלקו בירושה ועזב את בית אביו. הוא יצא לדרכו וביזבז את כל הונו בחיי הוללות. לאחר שאזל כל כספו הוא נקלע לשנות רעב ומחסור, עד שנאלץ לעבוד ברעיית חזירים. הוא החליט לחזור אל בית אביו, אף על פי שידע כי החזרה לבית האב תהווה חרפה למשפחה. הבן החוזר מוכן לרע ביותר, ואף אומר לאב "אַבי, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְכִירֶיךָ".
עצם אזכור "רעיית החזירים" בעברו של הבן הוא מרכיב בהגדרתו כבן סורר. עם זאת, רעיית החזירים היא מושג זר ליהדות, באזורים בעלי רוב יהודי היה נחשב לטאבו, וסביר כי לא היה מקובל בסביבה בה חי ישו. לכן מפתיע לכאורה לראות את המושג במשל זה. אחד ההסברים שניתן לתת לכך הוא כי המשל נכתב על סמך היכרות של הכותב עם ערי הדקאפוליס. ערים אלה היו ערים הלניסטיות, שבחלק ניכר מתקופת בית שני היו בתחומי ממלכת יהודה. גידול חזירים התאפשר, אם בכלל, בסביבותיהן של ערים אלה.
תגובת האב
האב מגיב באופן שונה ממה שציפה הבן. "רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ". בעוד הבן אומר : "אַבִי, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ"; האב מורה לעבדיו להביא את הגלימה הנאה ביותר, להלבישו בבגדי יקר, ולשחוט עגל מפוטם לסעודת שמחה.
תגובת הבן הבכור
כששמע הבן הבכור על חזרת אחיו הצעיר, הוא כועס וקובל לפני אביו על כך שהוא, שעבד תמיד את שדות אביו, לא זכה מעולם לחגיגה לו ולרעיו, ואילו אחיו, "אשר בילע את נחלתך עם הזונות", זבחו למענו את עגל המרבק.
גדלות הנפש האמיתית במשל היא של האב, המקבל את בנו שחזר בתשובה ומאמצו לחיקו. יש המקבילים את דמות האב בסיפור לאל, ואילו אחרים רואים בו את דמות המאמין הנוצרי הראוי.
הבן הבכור אינו מקבל את חזרת הבן ואת תגובת האב כלפיו. הוא משול לאותם אנשים, שאף אם הם נאמנים וישרים, הרי שעקשותם וקטנות אמונתם מונעת מהם לראות את הטוב הקיים בכל אדם ולמחול אף לחלש שמעד.
המסר הוא כי אנו בני האדם נדרשים גם אנו להיות מלאי רחמים ומוכנים לסלוח ולקבל באהבה את אלו החוזרים בתשובה כנה.
מסר נוסף ומשמעותי מסיפור הבן האובד הוא כי גם גדול החוטאים יכול לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה.
הבן הצעיר, החוזר לבית האב מחיי החטא, מביע חרטה ומוכן לקבל את עונשו; אך האב מקבלו בשמחה ובאהבה.
הבן האובד באומנות
משל הבן האובד היווה כר פורה ליצירות אמנות; למוזיקאים - החל מארתור סאליבן באופרטה משנת 1869, ועד סרגיי פרוקופייב בבלט משנת 1929; לציירים, כדוגמת רמברנדט; ובמאי קולנוע דוגמת אנדריי טרקובסקי בסרטו סולאריס; ואחרים. שאגאל[2]בהשפעת יצירתו של רמברנט צייר את התמונה של "יוסף המתוודע אל אחיו", המשותף לשתי היצירות הוא איחוד המשפחות לאחר שבניהן לא התראו זמן רב, ביצירה מאוחרת יותר של שאגאל חוזרים המוטיבים של הבן האובד אך בהם הבן הוא שאגאל בעצמו ששב לרוסיה.
המשל הנוצרי פתוח למספר פרשנויות; ובמקרים רבים הושם הדגש באומנות לא דווקא על טוב לבו של האב, אלא על מסעו של הבן האובד, על גורלו וסבלו. בסיפרות ובשירה המודרנית[3] הפך הבן האובד לעיתים למורד החילוני הטובל עצמו בכל תענוגות העולם ומוצא עצמו בסופם ריק, פצוע ומושפל. את כניעתו ושיבתו אל האב ניתן לראות לא רק כוויתור על החומרי וניצחון הרוח על החומר, אלא גם ככניעה לתובענות החיים וריקנותם.
שיר הילדים הגרמני "הנס הקטן", שהיווה את המקור לשיר הילדים יונתן הקטן, מתאר את סיפורו של הנס, בן אובד שעזב את הבית, שהה בניכר, וחזר לאחר שבע שנים כגבר, כאשר רק אימו מכירה אותו.[4]
ביצירה העברית בולט מחזור שירי הבן האובד מאת לאה גולדברג, שפורסם בשנת 1947, ומהווה ציון דרך בשירה העברית המודרנית.
