PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק במונח בנצרות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו תענית (פירושונים).

דמות התענית מואנשת במהלך קרנבל - ציור משנת 1559 שנקרא: "הקרב בין הקרנבל והתענית" של פיטר ברויגל האב

התענית (בלטינית: Quadragesima, תקופת ארבעים הימים) היא בנצרות תקופת הסתגפות וכפרה הקודמת לחג הפסחא. התענית הגדולה נמשכת ארבעים יום ואחריה בא שבוע הקדוש, המוקדש לייסורי ישו ומותו על הצלב. בתקופת הצום הגדול הנוצרים המאמינים מועסקים בעלייה רוחנית, בעזרת תפילות ומעשים טובים, וויתור על מזון ממאכלי בשר. בנצרות המערבית, התענית היא התקופה שבין יום רביעי של האפר לבין יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא. בנצרות המזרחית, התענית היא התקופה שלפני חג הפסחא נקראת "התענית הגדולה" על מנת להבדילה מתענית החורף המכונה "צום המולד".

חג הפסחא חל תמיד בין ה-22 במרץ ל-25 באפריל, ולכן יום רביעי של האפר חל בין ה-4 בפברואר ל-10 במרץ - 46 ימים לפני חג הפסחא. עם זאת, תקופת התענית נמשכת תמיד 40 ימים, מאחר שימי ראשון אינם נספרים כחלק מימי התענית מהיותם יום קדוש לנצרות.

בלטינית תקופת התענית התייחסה במקור ל- quadragesima - היום ה-40 שלפני חג הפסחא, ומכאן מקור השם בחלק מהשפות הרומאניות - (בספרדית: cuaresma, בצרפתית carême, באיטלקית quaresima, ברומנית păresimi, ובשפות הקלטיות - אירית: Carghas ובוולשית: Carawys) באנגלית נקראת התענית Lent, (מאנגלית עתיקה lencten שמשמעה "אביב", מגרמנית מערבית langitinez - 'ימים ארוכים', מ-langaz - 'ארוך' ו-tina - 'יום').

בעוד שחג הפסחא נועד לחגוג את תחייתו של ישו, התענית היא זמן בו מתכוננים לשבוע הקדוש בו מזכירים הנוצרים את האירועים שקדמו לצליבתו של ישו.

מקור החג

תקופה של 40 יום היא תקופה סימבולית המופיעה פעמים רבות במקורות היהודיים: משה שהה 40 יום על הר סיני עת קיבל את התורה, ולאחר חטא העגל הוא שהה 40 ימים נוספים על הר סיני. אליהו שהה 40 ימים במדבר, ואף בני ישראל שהו במדבר סיני 40 שנה בטרם נכנסו לארץ. יונה ניבא על נינוה ש"תתהפך תוך 40 יום".

כך גם בכתבי הברית החדשה: ישו צם במדבר 40 יום^[1]^[2].

בתחילה, המקור לשמה של התענית היה במילה הלטינית quadragesima - שמשמעה 40 שעות, כשהכוונה ל-40 שעות הצום שקדמו לחג הפסחא. מאוחר יותר, הוארכה תקופת ההכנה לחג הפסחא משלושה ימים (40 שעות) ל-6 ימים - המקבילים לששת שבועות החניכה, בהם חנכו את הנוצרים החדשים בחוקי דתם.

לימים, במהלך המאה ה-4 לספירה, הוארך משך החניכה לשבעה שבועות (פרק זמן של 49 יום) בהם נערכו מדי יום שיעורים שנמשכו מספר שעות, בהם למדו המתנצרים על הנצרות.

בשלהי המאה הרביעית, משהפכה הנצרות לדת השלטת של האימפריה הרומית, הצטרפו רבים לדת החדשה, ולכן נדרשה מכולם תקופה זו של 40 יום ללימוד כללי הדת.

מנהגי תקופת התענית

בעבר, במשך זמן התענית היו נוהגים נוצרים אדוקים להימנע ממזון ומחגיגות. בתקופה זו נהגו להתפלל (לבקש מחילה מהאל), לצום (לבקש מחילה מהנפש) ואף לבקש מחילה מהשכנים. כיום מנהגים אלה אינם נפוצים, ומה שמקובל כיום הוא ויתור על מאכל, כגון בשר חלב וביצים או מנהג כלשהו, בזמן התענית - וכן גם מתן צדקה.

פסטיבלים שקודמים לתענית

על פי מסורות פגניות שקדמו לנצרות, נחוגו בזמן שלפני מועד התענית פסטיבלים שונים, לרוב בהקשר לפולחני האביב. מנהג זה שולב בדת הנוצרית ושיאו מגיע ב"יום שלישי השמן" (בצרפתית: מרדי גרא, Mardi Gras). גם הקרנבל (מילה שמשמעותה המילולית היא "סילוק בשר"), ציין בנצרות את סיום הזמן שבו מותר לאכול בשר לפני התענית.

במאמרו "רבלה וזמנו" מצביע מיכאיל בכטין על ההשפעה העצומה של החגיגה שלפני צום ששת השבועות, שמקדים את חג הפסחא הנוצרי, על הספרות בכלל, ועל זרם המניפאה (Menippea) (אנ') בפרט. בכטין מרחיב את יסוד הקרנבל לרמה הבלשנית. לדידו מהות הקרנבל היא חציית הקווים המקובלים, והפיכת המנהגים על פיהם. השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף והפרשותיו נהיים מוקד העניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. הקרנבל מאתגר את המציאות היומיומית המשמימה ומשמש לה כאנטיתזה הקוראת תיגר, בכך שהוא פותח לדיון מחודש את סמליה. בכטין טוען שהקרנבל מלא בסמלים דו-משמעיים, "סמלים שמכילים דואליסטיות, המאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון". לקרנבל החגיגה שלפני צום ששת השבועות ייחס בכטין משמעות עמוקה של חיי הקהילה - בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה; הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין במופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל מתבטלים. נוצרת תקשורת חדשה בגובה העיניים, המבוססת על "מגע חופשי ומוכר", והפלת מחיצות חברתיות.

צום

בתקופת הנצרות הקדומה הצום בימי התענית היה מחמיר - נאסר על כל מאכל מן החי, והותרה אכילת ירקות בלבד. מאוחר יותר הותרה גם אכילת דגים ועופות. במקרים מסוימים נאסרה אכילת פירות וביצים - והותרה אכילת מאפים בלבד. בימי הביניים היו כתות נוצריות שצמו כל היום, ואכלו ארוחה אחת בשעות הלילה (כמו ברמדאן המוסלמי), והיו שנהגו לאכול הכול משעות אחר הצהריים. במרבית ארצות אירופה, עד סוף ימי הביניים נהגו להימנע מאכילה במשך רוב היום, ואכלו כל יום ארוחת ערב ללא בשר, ביצים, מאכלי חלב ובלי שתיית אלכוהול.

בנצרות הקתולית, החל מסוף ימי הביניים, נקבע שבמהלך התענית יש לאכול ארוחה גדולה בערב, וביום שתי ארוחות קטנות - ובלבד ששתיהן יחד תהיינה פחות מארוחה אחת רגילה. התענית חלה על כל גבר מעל גיל 18 או לאחר קבלת הקורבן הראשון.

בגרמניה נהגו לאכול זנב של בונה, כי הוא נראה כמו דג. במהלך ימי הביניים והעת החדשה מספר חיות אחרות הותרו למאכל בזמן הצום, על בסיס היתר דתי: ברנטות לבנות-לחי הותרו באירלנד עד המאה ה-11, על בסיס אגדת עם כי הברנטות נולדות משיירי עצים הצפים במים, ולפיכך מוצאן מהעץ ודינן כפרי וירק; הקפיבארה, יונק מכרסם המבלה זמן ניכר מחייו במים, הוכשר על ידי הכנסייה הקתולית במאה ה-15 כדג לכל דבר ועניין, ולפיכך הותר בתענית.

כיום, בנצרות האורתודוקסית נהוג לשמור על הכללים שהיו נהוגים בימי הביניים, ולאכול בתקופת התענית ארוחות צמחוניות בלבד. בנצרות הפרוטסטנטית לא נהוגה התענית כלל.

בארצות הברית ובאירלנד, נוהגים הצמים להפסיק את התענית ביום פטריק הקדוש (יש שמפסיקים בכל יום שבו חל חג זה, ויש המפסיקים תענית רק אם הוא חל ביום שישי), שכן המאכל המסורתי של יום פטריק הוא קורנד ביף וכרוב.

מרבית הפרוטסטנטים והאנגליקנים אינם צמים או נמנעים מאוכל בזמן התענית. יש הנמנעים ממאכל אחד בלבד - כגון מיני מתיקות, או שוקולד, ויש הנמנעים ממנהג או מפעילות מסוימת (כגון הליכה לקולנוע).