ביולי 1774 כתב גתה שיר בשם "דרישת שלום מרוח הרפאים" (Geistesgruß), שנחשב לטיוטה ל"המלך בתולה". יוהאן גוטפריד הרדר יעץ לו לבצע מספר שינויים, וביניהם לבחור כמקום העלילה את הממלכה המיתולוגית תולה, המקום הצפוני ביותר שאליו הגיעו ימאייוון העתיקה לפי פיתאס. השיר פורסם ב-1782.
תוכן
מלך תולה נאמן לאהובתו, והיא לפני מותה נותנת לו גביע זהב. דבר יקר-ערך מזה לא מוצא המלך, אשר כל אימת שהוא שותה מן הגביע, עיניו דומעות. בראותו שיומו האחרון קרב, הוא מחלק את כל רכושו, אך לא את הגביע. תחת זאת הוא עורך סעודת מלכים לאציליו במצודה שמעל לים. הוא נעמד, שותה טיפה אחרונה מן הגביע, וזורק אותו אל גלי הים. בעודו רואה את הגביע צולל למעמקים, הוא עוצם את עיניו ומת (במקור: לא ישתה עוד טיפה לעולם).
ב"פאוסט" מקבל השיר הד במעשי השטן. גרטכן (מרגרטה) חולמת על אהבה רומנטית, ושרה על מלך תולה השותה מגביע זהב שנתנה לו אהובתו. באותו הזמן השטן מחביא בחדרה בעזרת מפיסטופלס מתנה אחרת, שתקשור אותה לפאוסט.
שיר זה היה כה ידוע בגרמניה של המאה ה-19 שמשוררים וסופרים הניחו שקהל קוראיהם מכיר אותו. כך הוא זכה לאזכורים ביצירות רבות מסוגים שונים, בהן "הצייד והרועה" של קלמנס ברנטנו, "אלכסנדר החדש" של היינריך היינה, והספר "אֶפי בריסט" של תאודור פונטאנה.
ספרו של נבוקוב
בסביבות 1940 פרסם ולדימיר נבוקוב שני פרקים ראשונים מספר הפרוזה האחרון שלו בשפה הרוסית שעה שהחל כבר לכתוב באנגלית ועמד לנסוע מפריז לארצות הברית. הספר לא הושלם מעולם. לפרק הראשון קרא נבוקוב "אולטימה תולה" שהוא מקום ההתרחשות של העלילה ולפרק השני: "סולוס רקס" שפירושו בלטינית מלך בודד (גם מצב במשחק שח מט). בפרק זה מעלים דייגים בתרווד, במשך שלושה ימים, מי ים שהפכו ליין לאחר שהמלך השליך את הגביע לים[2].
