ערך זה עוסק בקבוצת אנשים גדולה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו המון (פירושונים).

המון על פי ההגדרה היום-יומית הוא כמות גדולה ביותר של פרטים בקבוצה מסוימת.

על פי ההגדרה הסוציולוגית, המון הוא ציבור גדול של בני אדם בני אותה חברה, אשר בו אין הפרט רואה עצמו קובע ואחראי להתנהגות הכוללת של הציבור (לדוגמה: במעשה לינץ' לא היה רוב הפרטים לוקחים חלק, אם היו רואים עצמם אחראים לתוצאותיו). למרות הגדרה זו, חבר המון יכול להיות מזוהה עם מעשים אלו (לדוגמה: תהלוכה פוליטית או תפילה המונית). להמון עשויים להיות מניעים שונים, המגדירים את פעילותו.

במובן זה קיימות מערכות חברתיות שאינן המוניות, ומערכות המוניות. מערכות לא־המוניות מאופיינות בכך שהן מכילות תת-מערכות רבות, אשר מאפשרות לפרט להכיל את השליטה והאחריות להתנהגות החברתית. מערכות המוניות אינן מתפלגות לתת־יחידות, או שתת-היחידות אינן מאפשרות לו שליטה ואחריות עליהן.

לדוגמה, מפלגה בעלת סניפים פעילים בעלי דמוקרטיה פנימית, בעלי יחס עמוק ודמוקרטי להנהגת המפלגה, היא מערכת חברתית לא־המונית שכן היא מאפשרת לחבר לחוש אחריות ושליטה פעילה על המפלגה. לעומתה, מפלגת שלד, בה קיימת הנהגה מצומצמת וציבור מצביעים שאינו פעיל, היא המונית, כמו מפלגה אשר התנהלות סניפיה ריכוזית ואינה מאפשרת לחבר המפלגה לעצב אותם (כדוגמת המפלגה הנאצית).

מערכות בירוקרטיות נוטות באופן מובהק להתנהלות המונית, שכן הן לא מאפשרות לפרט להיות אחראי על מעשי הארגון הכולל.

מכיוון שהפרט אינו שולט ואחראי להתנהגות ההמון אליו הוא משתייך, אין הוא מפעיל ביקורת פעילה כלפי התנהגות זו (ייתכן כי הוא מכיל ביקורת, אך אינו מיישמה באופן מלא בפועל). עיקרון זה יוצר דפוסי התנהגות חברתיים מיוחדים, אופייניים להמון בלבד.

כמעט בכל המקרים קיימים קבוצות או פרטים אשר מנווטים במכוון את ההמון לטובתם, בהתבסס על תכונותיו ההמוניות. לעיתים מביאים גורמים אשר עשויים להרוויח מהתנהגות המונית להגברת ההמוניות בחברה. לדוגמה: פוליטיקאים עשויים להגביר את הנטייה להמוניות, על מנת לצמצם את יכולת הביקורת של הציבור ולשלוט בו ביתר קלות.

גורמים אלו, אשר מוגבלים על ידי החוקיות של ההמון, פעמים רבות אינם שולטים לגמרי בהתנהגות ההמון (לדוגמה: אנשי דת אשר נאלצים להשתמש במתכוני תפילה קבועים על מנת לקבע את השימוש בתפילה עבור קבוצת מאמינים גדולה שאינה נאמנה באופן טבעי). כמו כן, גורמים אלו אינם תופסים עצמם לעיתים כמנהיגיו (לדוגמה: פרסומאים עבור חברת צריכה המונית).

חולשתם של מנווטי ההמון או חלקיות שלהם, מביאות לכך שההמון יוצר יעדים עצמיים. יעדים אלו תואמים לרוב את צורכי הפרט, אך מכילים עיוותים מסוימים, עיוותים אשר סותרים לעיתים את מילוי הצרכים.
לדוגמה: פרטים מסוימים עשויים להזדקק לביטחון אל מול חברה חיצונית. במקום שימוש בהסכמים או הרתעה תואמת את המציאות, עשויים פרטים אלו במסגרת המון ליצור תוקפנות יתר, שאינה נחוצה בהכרח להגנתו, ואף עשויה לפגוע בביטחונו.

העיוותים נגרמים בשל חוסר היכולת של ההמון לשקול באופן רציונלי את הסוגיות העומדות בפניו, וזאת משום שאין הפרטים בו מבקשים לקחת אחריות על תהליך זה. כך נבחר דפוס הפעולה הנגיש ביותר.

התנהגות המונית מכילה מנגנונים המגבירים התנהגות זו. מנגנונים אלו מתבססים על כך שהפרט מושפע מהחוקים, מהנורמות ומהדרישות השונות של החברה באופן טבעי. כאשר אין הפרט אחראי על ההתנהגות החברתית אשר יצרה כללים אלו, הוא הופך כפוף להם ומציית להם בלא לשנותם, ובכך הוא מגביל את פעילותו החברתית להגבה בלבד. מכיוון שהכללים תלויים בהתנהגות הפרטים, ציותו של הפרט מחזק אותם עבור עצמו ועבור פרטים אחרים, המגיבים אליו.

לדוגמה: כל חברה כוללת אמונות מסוימות בנוגע למציאות, אשר מושרשות בעיקר בתקשורת, באמנות ובחינוך. העובדה כי פרט מסוים אינו שולט במערכות אלו ואחראי על דרך פעולתן, מונעת ממנו להטיל ספק באמונות אלו, ועל כן הוא מקבלן (לעיתים באופן לא־מודע). אמונותיו אלו, מדרבנות פרטים אחרים להאמין בהן.

חלק מכריע ממנגנונים אלו הוא הגבה מעגלית – הפרטים מגיבים זה להתנהגותו של זה, ומחזקים אחד את השני בהתנהגותם, באופן מגיב ולא מכוון.

מסיבה זו להמון משויך כוח פסיכולוגי סוחף (מודע או לא מודע), ותחושת הסחיפה של ההמון מחזקת את הפסיביות של הפרט בו (דבר שמגביר עוד יותר את משקלה של ההתנהלות ההמונית).

הסחיפה שבהמון, אשר נובעת מחוסר האחריות של הפרט על מעשי הציבור, יוצרת תחושה של ביטחון עבור הפרט, אשר חש כי ההמון מגן עליו. תחושת הביטחון, במקרים רבים חסרת יסוד, משמשת כגורם רב חשיבות עבור התפתחותן והתחזקותן של תופעות המוניות.

גורמי ההנעה הפנימית בהמון מדרבנים פרטים נוספים להצטרף להתנהגות המונית קיימת, ומרגע שהצטרפו, סוחף ההמון את הפרטים החדשים, המסגלים במהירות את ההתנהגות ההמונית. דפוס זה מכונה גרירה אל תוך ההמון.

מנגד, תופעות היחלשות של ההמון (מיעוט מספרי, מיתון הפעילות, התגבשות תת-מערכות המאפשרות שליטה של הפרט וכו') עשויות לחזק את עצמן, ולהביא לתהליכים הפוכים למתוארים לעיל.

מכיוון שתופעות המוניות מושפעות מהגבה לפרטים אחרים, דמיון וקרבה בין פרטים אלו מחזק את ההתנהגות ההמונית על ידי חיזוק השפעת ההגבה.

להתנהגות המונית יחס הפוך לדמוקרטיה. מכיוון שהדמוקרטיה מחייבת לקיחת אחריות של הפרט על החברה. מסיבה זו, מערכת דמוקרטית היא בהכרח מערכת המחולקת לתת־מערכות בעלות אוריינטציה דמוקרטית.

התחזקות מנגנונים המוניים בחברה מחלישה את המנגנונים הלא־המוניים, ולהפך, בתהליך המזין את עצמו (שכן חולשה יחסית מגבירה את המערכת הנגדית). לרוב קיימות בו־זמנית בחברה מגמה של התחזקות ההמון במקביל למגמות הסותרות אותו, אך ניתן להגדיר עבור חברה איזהו התהליך המכריע בה.

מצבים קיצוניים (משברים, שינויים חברתיים מהירים וכו') אשר אין המערכות החברתיות מסוגלות להתמודד איתם, מעודדים התנהגות המונית ומדגישים אותה. כמו כן, צרכים (לרוב נפשיים) אשר אין המערכות החברתיות הלא־המוניות נותנות עליהם מענה, יוצרים התנהגות שכזו.
לדוגמה, בחברה קפיטליסטית מודרנית אין מערכות התעסוקה והממשל עונות על צרכים כגון קביעת הלבוש המתאים בחברה, ועל כן תחום זה ניתן בידי מעצבי אופנה המנתבים המון בו נהוגים כללי לבוש מחמירים (אך בלתי־פורמליים).

קיימים ביטויים רבים להתנהגות המונית, מהם גלויים לעין, כגון תהלוכה וקהל בהופעה ציבורית, ומהם סמויים, כגון יצירת פולקלור ודפוסי צריכה.

לרוב במסגרת התנהגות המונית גלויה מתכנס מספר גדול של פרטים במקום מסוים המכונה קהל, וממלאים אחר אותו דפוס התנהגות (תכונה זו של ציבור אינה גוזרת בהכרח התנהגות המונית, אך היא תנאי להמוניות גלויה). המון זה יכול להיות אדיש (כדוגמת יושבי קונצרט) או פעיל (כדוגמת הפגנה או מופע מוזיקלי סוער). במקרים של התנהגות פעילה קיצונית וגסה, מכונה ההמון אספסוף.

ברוב ההתנהגויות ההמוניות הבולטות המניעים ריגושיים ביותר וקצרי־טווח (כגון מנהיג כריזמטי). פעמים רבות מאופיינות התנהגויות כאלו בריגוש מדבק – תחושת התרגשות חזקה ויוצאת דופן, הנובעת מנוכחות בני אדם רבים בעלי מטרות זהות במקום מסוים.

למרכיב הדמיון בין חברי ההמון הגלוי משמעות רבה במיוחד, וככל שהפרטים בהמון קרובים יותר בתכונותיהם (גיל, גזע, עיסוק וכו'), כך התנהגותם ההמונית תהיה חזקה יותר.

המון גלוי מבליט את כל מאפייני ההמון, ועל כן כל התהליכים בו מזורזים במיוחד. אם ההמון מצוי במקום בו נמצאים אנשים רבים נוספים (כיכר העיר, רחוב וכו'), קיים לרוב כוח גרירה חזק ומהיר במיוחד.

תכונות קיצוניות אלו מקנות בידי ההמון כוח רגעי אך רב ביותר. לכוח כזה, בשילוב עם נטיות אלימות, חשיבות רבה עבור התפתחותה ההיסטורית של חברות מסוימות במקרים כאלו ההמון הוא אספסוף, והתנהגותו מכונה מהומה.

כך, לדוגמה, מהפכות רבות במהלך ההיסטוריה התאפשרו הודות להתפרצות זעם המונית ברגע מסוים. בכך משמש המון גם בעת ניהולם של מאבקים עממים שונים, שלא התאפשרו בצורה מאורגנת יותר (כדוגמת האינתיפאדה הראשונה בישראל).

מסיבה זו שלטונות רבים במהלך ההיסטוריה נטו למנוע מתושביהם התכנסויות ציבוריות רחבות, על מנת למנוע הידרדרותם לכדי פעולות אספסוף שייפגעו בסדר הקיים.

קיום טכנולוגיות כגון טלוויזיה ורדיו, עשויים להביא להיווצרות המון גלוי ברגעים מסוימים, בעיקר בזמני צפיית שיא (משחקי ספורט, תוכניות בידור, משדרי חדשות וכו'). במקרה כזה ההמון גלוי על־אף שאין קשר פיזי בין חבריו.

על אף שבמקרים מסוימים המון גלוי יכול להיות ספונטני לחלוטין (כגון התקהלות סביב תאונת דרכים), לרוב ההמון הגלוי מאורגן במידה זו או אחרת – החל מקבוצה אשר כיוונה מראש להתגבשות המון (כגון מופעי רחוב), עד אירועים ממוסדים ומאורגנים בקפידה. הדוגמאות הבולטות להמון מאורגן הן קהלי־תופים, טקסים דתיים וכנסים פוליטיים.

בכל התנהגות המונית מאורגנת מנווט ההמון על־פי צורכי הגורמים המארגנים, אך לעיתים חורג ההמון מכוונת המאורגנים (לרוב כאשר המון פשוט הופך לאספסוף, או כאשר אינו מגלה התלהבת מספקת).

המון סמוי הוא המון אשר התנהלותו נעשית לאורך זמן, בלא שתורגש ברציפות או בלא שתורגש כלל. התנהגויות המוניות סמויות מונעות על ידי שילוב של אינטרסים פרטיים שונים וארוכי־טווח.

פרטים בהמון שכזה פועלים בצורה דומה ומגיבים זה לזה בשל נסיבות דומות, המייצרות מסגרת של חוקים ונורמות תואמים. כללים אלו, אותם קיבלו הפרטים בלא עיצוב מכוון שלהם, מכתיבים את התנהגות הפרטים במצבים שונים ורבים, ומגדרים את החברה כחברת המון. חברה זו מאופיינת על ידי קיומה של תודעת המון בקרב חבריה (אין תודעה זו מחייבת הזדהות עם ההמון, אלא רק דפוס חשיבה המניח כי לפרט אין שליטה ואחריות על הציבור).

התנהגות סמויה של המון מכילה רכיבים רשמיים ובלתי פורמליים. לרוב, הרכיבים הרשמיים (מנהגים דתיים, צורת שוק העבודה, מבנה המערכת הפוליטית וכו') קובעים את המבנה של חברת ההמון כחברה בה אין אפשרות שליטה לפרט במסגרות החברה. הרכיבים הבלתי פורמליים (אופנה, נטייה לפסיביות ביחס לחברה וכו') נגזרים מהמבנה הפורמלי, ומבטאים את ההתנהגות ההמונית בפועל.

כך, לדוגמה, פן פורמלי של שוק עבודה קפיטליסטי יוצר מבנה בו אין רוב הפרטים לוקחים אחריות על החברה, אלא פועלים להשגת רווח. כך דפוסי הצריכה בשוק זה נגזרים מקיום קבוצת צרכנים שאינם לוקחים אחריות פעילה על עיצוב החברה. תנאים אלו הופכים את הצריכה להמונית באופייה, ויוצרים נורמות צריכה בלתי־פורמליות. על־אף שנורמות אלו אינן מעוגנות בדפוס הפורמלי, הן נגזרות ממנו ומהוות את לב ההתרחשות ההמונית.

יחס מורכב זה הופך את ההשפעה על תופעות ההמון הסמויות למורכב ביותר, ומושפע מתהליכים רבים. בכך חינוך, כלי תקשורת, אמנות וגורמים אחרים משפיעים ומושפעים מדפוסי התנהגותו של ההמון. לרוב, הכלים החברתיים השונים בחברת המון נכפים לכוחו של ההמון שבו הם תלויים, ובכך מקדמים את התפתחותו של המון זה.

לתהליך זה שני מישורים:

• באחד, כלי החברה מתאימים את תוכנם לתוכן אשר אותו דורש ההמון, שכן חריגה ממנו תביא לביטול הלגיטימציה שיש להם.
• בשני, כלים אלו נאלצים או בוחרים להשתמש בשיטות המוניות לפעולותיהם, דבר שמגביר את ההמוניות עצמה.

לדוגמה, התנהגות המונית מביאה למכלול אמונות מסוים, אשר אינו נשלט על ידי הפרטים אלא נגרם כתוצאה מהתנהגותם ההמונית. אמן אשר יסטה מאמונות אלו, יוחרם על ידי ההמון, אשר יחשוש ליציבותו, ולכן רוב האמנים יתאימו עצמם לדרישות ההמון. במישור השני, יאלצו האמנים להופיע במסגרת אמצעי תקשורת המונים, שכן כך מאורגן הקהל.

ביטוי מסוים של התנהגות המונית סמויה הוא התפתחות תקשורת פנימית לא־פורמלית בציבור, אשר אינה נשלטת ישירות על ידי גורם חלקי כלשהו. תקשורת כזו מתפתחת בצורות שונות, בהן הפולקלור ושמועות.

הוגים, סופרים ופילוסופים רבים כתבו על ההמון כתופעה מסוכנת, אם לא, בזויה. בדיאלוג קריטון לאפלטון, אומר סוקרטס "אין להתחשב בדעת ההמון"^[1] ניטשה אמר "החיים הם באר העונג, אך כל היכן שהאספסוף בא לשתות, שם כל הבארות הן מורעלות".^[2]

בתקופה המודרנית תופעת ההמון רחבה בחברות רבות, הודות לגורמים הבאים:

• אוכלוסיית העולם גדלה באופן ניכר.
• צפיפות האוכלוסייה גדלה אף היא, נוצרו ערים רבות ואף כרכי־ענק.
• נעשה שימוש רב בשיטה קפיטליסטית בה כל פרט לוקח אחריות על חייו בלבד.
• מוסדו תהליכים ביורוקרטים רבים, אשר נטלו את יכולת השליטה והאחריות עליהן מידי חברי הארגונים הביורוקרטיים.
• התפתחו אמצעים לתקשורת המונים: טלוויזיה, רדיו, עיתונות, פרסום חוצות, אינטרנט ועוד, גורם שאפשר התייחסות המונית לציבור. בתחום זה נודעות ארבע השפעות עיקריות:
  • הגברת תודעת ההמון על ידי אופני תקשורת המוניים.
  • יצירת מרכז תרבותי סביב אמצעי התקשורת ההמוניים, ולא סביב תת-מערכות הניתנות לשליטה ישירה של הפרט.
  • שימוש בטכניקות המוניות לקידום מוצרים כלכליים, המכונה פרסום.
  • שימוש בטכניקות המוניות לקידום אינטרסים פוליטיים, המכונה תעמולה.
• הורחב השימוש בשיטות דמוקרטיות אשר העניקו חשיבות רבה לשיתוף פעולה של כל פרט, גורם שהביא ליתרון עבור מפלגה אשר ניצלה התנהגות המונית לקבלת תמיכה בדעת קהל – המון בתחומים אלקטורליים.
• נוצרו תנועות חברתיות רחבות אשר ניסו להגדיל את מספר תומכיהן ואהדתן בעזרת גיוס המון.

• סוציולוגיה - מונחים
• תופעת העדר
• מימון המונים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: המון
ציטוטים בוויקיציטוט: המון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המון

• קול המון, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏23 בינואר 2011
• ההמון עבר מהרחוב לרשת, מאמר באתר דה מרקר, יולי 2014.
• ארז מירנץ. על ההמון. אתר "סלונט. 14.09.17
• המונים, דף שער בספרייה הלאומית