המאוזולאום הממלוכי בצפת הוקם בשנת 1372 על ידי המושל של צפת, מוט'פר א-דין מוסא אבן חאג' ארוקטאי, שמשל בצפת שנתיים בלבד, ושם הוצבו קברו, קבר אשתו וקבר של עוד אדם שנוסף בתקופה יותר מאוחרת.
המבנה הוא דוגמה נדירה למבנה מאוזולאום ולאדריכלות ממלוכית בגליל. הקבר הוא אתר ארכאולוגי שלא עבר שימור.
מבני קבורה מסוג תורבה
המבנה נבנה כבניין תורבה (אנ'), שפרושו בטורקית – מבנה קבר (מאוזולאום), שיועד לשליטים ונכבדים מוסלמים. מבני התורבה היו בדרך כלל מצולעים בעלי חדר אחד שבו הוצבו הקברים וכיפה עגולה או מצולעת על גגו. במבנה קבר מסוג התורבה היו חלונות מסורגים שבעדן יכול הציבור לצפות על הקברים מבחוץ. מבני התורבה היו מקושטים באבנים מסוגננות מבחוץ ובעיטורים שונים מפנים וכן כתובת המספרת על האדם הקבור בהן ופסוקים מהקוראן. מצבות הקברים היו בדרך כלל פשוטות ומכוסות בבדים. בירושלים נמצאו 4 קברי תורבה ממלוכים[1].
לבניין צורת מרובע וקירותיו בנויים מנדבכי אבן בזלת המשולבים באבן גיר לבנה. תשליב אבנים (jogglers) הנקרא אבלק בצבעים שונים, הוא אלמנט בנייה אופייני לתקופה הממלוכית .
בקיר החיצוני הדרומי מתחת לקשת הבנויה בתשליב (אבלק) של אבנים לבנות ושחורות, יש שני חלונות גדולים עם סורגי ברזל שנשמרו מזמן בניית הקבר. הסורגים עבים ועגולים הערוכים בתבנית שתי וערב, כאשר המוטות האנכיים מושחלים דרך המוטות האופקיים עם גולות תפוחות בחיבורים. החלונות פנו לעבר רחבה ואפשרו למבקרים לראות בעדם את הקברים ולהאזין לתפילות הדרשן שנועדו לעילוי נשמת הנפטרים. משני צדי החלונות היו שתי כניסות, הכניסה הראשית המקורית הובילה לחדר צר וארוך המוביל אל חדר הקבורה המרכזי, מעל כניסה זו היה משקוף גדול ומסוגנן ומעליו הייתה קשת או גומחת כיפה מעוטרת נטיפים שנהרסה עם הזמן. מעל המשקוף של פתח זה שולבה כתובת המספרת על בונה המקום, השנה ופסוקי קוראן. מכתובת זו שרד רק חלק קטן. בשלב מסוים בתקופה העותמאנית, בשל ההרס, הכניסה הראשית נסגרה ונפתחה כניסה בצד השני של החזית הדרומית, במקום שהיה לפנים חלון. כניסה זו הובילה ישירות לחדר הקבורה. כיום הכניסה היא מהצד הצפוני של המבנה שנפתחה כנראה במאה ה20.
מול החזית הדרומית הייתה רחבה שפנתה אל המסגד האדום, ושבתקופה העותמאנית הוקמו עליה מבנים וחלקם קיים היום.
הקיר החיצוני המערבי של המבנה גם הוא מקושט בתשליב (אבלק) של אבנים שחורות ולבנות, יש שני חלונות עם סורגים מקוריים כדוגמת הסורגים בחלונות הדרומיים שנשמרו עד היום.
החזית הדרומית של המאוזולאום שבה הייתה הכניסה למבנה
לקיר המזרחי צמוד בניין שנבנה בתקופה העותמאנית ונראה כבר בציור משנת 1880.
בתוך המבנה יש שני חדרים צרים ומוארכים, וחדר קבורה מרכזי גדול ומרובע המכוסה כיפה הנסמכת על ארבעה מקמרים שבו הוצבו שלושת הקברים. הקברים שהוצאו ממקומם כנראה בשנות השישים המאוחרות, נעלמו, אך בצילומים מסקר שנערך בראשית שנות החמישים[2] על ידי האדריכל יעקב פינקרפלד נראים שלשה קברים, בשניים מהם יש ארבעה מוטות בפינות הקבר ובקצה העליון שלהם יש כדורי אבן אופייניים שנמצאים גם במצבות ממלוכיות בירושלים. המצבה השלישית ללא קישוט.
פירוט נרחב על תוכנית המבנה, מידות, הטכנולוגיה ושיטת הבנייה, הכשלים וההמלצות לטיפול במבנה שחלקים ממנו נהרסים בהדרגה, כתב אילן מזרחי בעבודת ב.א בלימודי שימור, במחלקה האקדמית גליל מערבי 2013[3]
כתובות האבן על המבנה
בצד הדרומי של הקבר יש שלש כתובות אבן. בכתובת הקדומה שנמצאת מעל פתח הכניסה הראשית המקורית חסר חלק וניתן לשער כי היא שייכת לשלב הקמתו של הבניין ב 1372, ונקבעה מעל המשקוף הגדול המוצב מתחת לקשת.
הכתובת השנייה שנקבעה מתחת לקשת המרכזית ומעל שני החלונות, היא מתקופה מאוחרת יותר מהתקופה העותמאנית ובה חקוק צו שהוצא מטעם הסולטאן הממלוכי ג'קמק, שהופנה לפקידי השלטון בצפת ומורה להם לבטל את המיסים הבלתי חוקיים שהם גובים.
הכתובות מעל הכניסה הראשית שהיום נהרסה ונסגרה
הכתובת השלישית המאוחרת ביותר משנת 1452, קבועה מעל הפתח מתחת לכתובת הראשונה והיא כוללת צו דומה מטעם אותו סולטאן המבטל את המיסים הלא חוקיים. תרגום הכתובות נעשה על ידי הארכאולוג יגאל ידין[2]
המבנה בתקופה העותמאנית
בתקופה העותמאנית שימש המאוזולאום כזאווייה, מבנה דת מוסלמי ששימש בית תפילה לדרווישים.
בשנת 1648 מתאר הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי שהגיע לצפת שבע זאוויות סופיות בצפת, שהגדולה מהן הייתה בסמוך למסגד האדום ברובע אל ווטאה וידועה בשם זוואיית בנאת שיח' חאמד. זוואייה זו בלטה במבנה המפואר שלה[4]. הסופיות תפסה מקום חשוב בחיי הדת המוסלמיים בצפת ולדעת יוסף ינון פנטון, הייתה אף השפעה על תורת הקבלה שהתפתחה בעיר[5]. זוואייה זו פעלה בעליות וירידות מאות שנים[6]. לאורך התקופה העות'מאנית נעשו כמה שינויים במבנה שינויים בכניסות ותוספת כתובות, תוספת גומחת מחראב באחד מהעמודים בצד דרום בחדר המרכזי, ותוספת נדבכי אבנים בחלק העליון של המבנה. בתוספת מאוחרת האבנים בנדבכים העליונים קטנות יותר ואיכות הבנייה נמוכה יותר, לעומת נדבכי הבנייה המקורית. בציור משנת 1880 כבר נראית תוספת הנדבכים העליונים שהם הרוסים בחלקן, ובתמונה מ-1927 הנדבך העליון של המבנה נראה מתוקן אם כי הספיק כבר להתבלות. פירוט השינויים שעברו על המבנה תיעדו על ידי אילן מזרחי בעבודתו[3].
המבנה משנת 1949 ועד שנת 2019
בשנת 1949 הזמינה הוועדה לשמירת בניינים מוסלמיים דתיים במשרד הדתות, סקר של בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל. את הסקר ערכו א. ל. מאיר, חוקר א"י ; יעקב פינקרפלד ארכאולוגי, אדריכל ומשמר בתים במחלקת העתיקות; וח.ז. הירשברג מנהל המחלקה המוסלמית במשרד הדתות. במבוא לספר כתב מי שכהן כשר הדתות הרב י.ל. הכהן מימון[2]:
המצווה להתייחס בכבוד ובאהבה לגר, לנהוג לגביו לפי הצו : "חוקה אחת תהייה לכם ולגר ולאזרח הארץ (במדבר ט' י"ד). מורשת אבות עתיקה היא לנו מיום צאתנו מארץ מצריים מבית עבדים" .....
"משום כך נתתי בראשית שנת תש"ט – בהסכמתה של ממשלת ישראל הזמנית את ההוראה למחלקה המתאימה במשרדי לשמור על מקומות התפילה ובתי הקברות העזובים של בני העדה המוסלמית שנטשו את המדינה...
— י.ל.הכהן מימון, שר הדתות תש"י
סקר זה ותוצאות עבודתם של החוקרים הם מאפשרים לנו לקבל תמונה מדויקת למצבו של המקום כפי שנראה לפני קום המדינה ואת זהות הנקברים.
אחרי קום המדינה נמסר המבנה לאחריות עיריית צפת.
לא ברור מה היה במבנה עד שנות השבעים, יש בצפת הזוכרים אותו כגלריה של צייר במשך תקופה קצרה. בסוף שנות השישים נמסר המבנה ללשכת "הבונים החופשיים" שניקו ושיפצו אותו, טייחו את קירותיו והפכו אות למקום כינוס, לאחר מכן שימש את לשכת "בני ברית" בעיר. בשנים האחרונות עבר לרשות העתיקות במחוז הצפון, שהשתמשה בו כמחסן.
בשנת 2016 נבנה במדרון הסמוך למבנה בית מגורים בעל שש קומות, עם חפירת היסודות במדרון שמתחתיו נמצאו לפני שנים מעטות שרידים ארכאולוגיים שזוהו כמבנים מהעיר הממלוכית חלקם נחפר בחפירות הצלה וכוסו עם בניית מבני הפרויקט "מצפה מירון".
שרידים של אלמנטים המזוהים עם אדריכלות ממלוכית נמצאים בשימוש משני בבתים פרטיים שנבנו בתקופה העות'מאנית רובם כוסו בצבע או בטיח.
המבנה היום
בקירותיו החיצוניים של המבנה ניכרת התפוררות ונפילת אבנים ואף הכתובות בסכנה. למרות פניות לרשות לא נעשה דבר לשימורו.
כיום משמש המבנה את לשכת הרווחה בצפת, במסגרת השיפוצים להכשרת המקום, נוספו תריסי פלסטיק המכסים את החלונות והסורגים המקוריים; ומסתירים את יופיים מעיני המתבוננים על המבנה מבחוץ .
על פי המלצות אילן מזרחי, איש רשות העתיקות, יש לפעול להצלת הקירות החיצוניים שהבלייה, המים והאדם פוגעים בהם וחלקם עומד בפני קריסה[3].
2019, תריסי פלסטיק נוספו על הסורגים המקוריים של המבנה
גם אם ישמישו את המקום לצרכים עכשוויים, יש להימנע מתוספות הפוגעות במבנה ולשמור על חזותו.
בנובמבר 2020 בית משפט השלום הטיל על עיריית צפת קנס בסך של 20,000 ש"ח לאחר שנתבעה על ידי הוואקף האיסלמי בצפת ובטבריה, וזאת משום שהעירייה הפרה צו שיפוטי שניתן כנגדה בנוגע למבנה זה, בכך שביצעה שינויים בנכס זה ומסרה אותו ניגוד לדין לאגף הרווחה .[7]
לקריאה נוספת
יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה התעות'מאנית, אריאל 83–84, 1992. עמ' 169–206
ההיסטוריה של ארץ ישראל, הממלוכים והעותמאנים, הוצאת יד בן צבי, 1998
עפרה רגב, ממלוכ כי ימלוך, בתוך אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשנ"ז (1996) עמ' 142–153
^ 123בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל / מבחר מאת ל"א מאיר ... בשיתוף עם י' פינקרפלר בצירוף מבוא מאת ח"ז הירשברג, ודברי פתיחה מאת י"ל הכהן מימון. הוציא לאור בשביל הוועדה לשמירת בניינים מוסלמיים דתיים במשרד הדתות המדפיס הממשלתי תש"י
^ 123מבנה קבר ממלוכי בצפת זוויאת אל חאמד, אילן מזרחי, עבודת ב.א בלימודי שימור, במחלקה האקדמית גליל מערבי, 2013. פרק מסקנות והמלצות.
^אבליה צ'לבי, ארץ ישראל במאה השבע עשרה בתיאורו של אבליה צ'לבי, יצא לאור על ידי הוצאת אריאל, בשנת 1980.
^יוסף ינון-פנטון, השפעות צופיות על הקבלה בצפת, מחניים, 6 תשנ"ד, עמ' 170-179
^צפת בתקופת המנדט, 1918-1948, מוסטפא עבאסי,יד בן צבי,2015, ע'97
