זהו הרומן השני של קנז. כמו ברומן הראשון שלו, "אחרי החגים" (יצא לאור ב-1964), העלילה ביצירתו של קנז אינה ליניארית אלא "אנלוגית". כלומר, הסופר מקדם מספר עלילות במקביל, ולמעשה אין בספר גיבור מובהק.[2] קנז המשיך דרך זו גם ביצירות מאוחרות נוספות שלו, דוגמת "מחזיר אהבות קודמות" והנובלה "שורפים ארונות חשמל".
רוב העלילה מתרחשת בקיץ אחד, בפרבר או בשכונה מרוחקת של תל אביב, בבניין משותף שדייריו חווים עוני, אלימות ובדידות, ומביאה את סיפורן של מספר דמויות שככל שמתקדם הרומן דרכיהן מצטלבות.
שם הספר
"האשה הגדולה מן החלומות" היא דמות שעולה בדמיונו של שמוליק בחלומותיו: "אשה גבוהה וצחורת-כתפיים, מלאת בשרים ושופעת-שיער, כולה יצרים וחושך, ורק בעיניה שקט ושלטון.".[3] שם הספר הפך לבסיס לפראפראזות עליו כגון: "הזונה הגדולה מן החלומות",[4] "הכוהנת הגדולה מן החלומות",[5] "היד הגדולה מן החלומות",[6] "האוחצ'ה הגדולה מן החלומות",[7], "המחשב הגדול מן החלומות",[8] ועוד.
עלילה ודמויות
כל הדמויות המרכזיות מתגוררות בבניין משותף בדירות שכנות; ”מחנק היה אוחזה בדירה הקטנה, בבית הישן בן שתי הקומות, התקוע בלב מיגרש הגרוטאות, לא הרחק משורת בתי השיכון והכביש הראשי לתל אביב.”[9]
שמוליק ומלכה
זוג נשוי, ללא ילדים, שבו שמוליק המובטל כרוך אחרי מלכה המתעמרת בו בדרכה, ונעלמת לעיתים למספר ימים. היעדרויותיה גורמות לשמוליק למצוקה קשה ומביאות אותו לסף שגעון.
ציון ולבנה
זוג נשוי ולו שלושה ילדים. ציון, נהג מונית, המחזר אחר נוסעות צעירות ומתעלל באשתו. במהלך הקיץ הוא מפתח רומן רציני יותר עם זהבה - צעירה שאיננה בטוחה ברצינות כוונותיו, דבר המשפיע על מצב רוחו. לבנה, עקרת בית, סבלה התעללויות בילדותה ובנערותה וסובלת יחס קר ואלימות מצד ציון.
ההונגרי
איש בודד, פועל במפעל מתכת היוצא לגמלאות ובבת אחת עולמו מתערער ובריאותו מתדרדרת. הקשר החברתי היחיד שהוא מקיים הוא עם בני הזוג ש. שמוצאם כנראה מגרמניה ולטענתם הם חווים רדיפה מצד גורמים עלומים.
רוזה
עיוורת מזקינה, המעידה על עצמה כי הוריה "באו מפולניה", המתלבשת בגדים הדוקים ומאופרת בכבדות. מהווה מושא לעג והקנטה לנערי השכונה. מתגוררת מעל שמוליק ומלכה ונקישות עקביה על הרצפה, גם בלילות, מוציאות את שמוליק מדעתו.
ביקורת וניתוח
עם יציאת המהדורה הראשונה ב-1973
גילה רמרז-ראוך מוצאת כי "הסיטואציות הבסיסיות בסיפורים הנפרדים הן ואריאציה על עירומו של האדם במציאות המשוללת כל כיסוי, משמעות ותוכן. הרקב, הכיעור, הניוול והבליה הפיזית אוחזים בכל: ביפה ובמכוער, ברגיש ובקהה. המעגל הסגור בו אסורים כל הטיפוסים אינו מניח מוצא. מצויות שתי אפשרויות והן ההישנות של הקיים או הקאטאסטרופה בדמות רצח, התאבדות." רמרז-ראוך סבורה שקנז נכשל בקשירת הסיפורים אודות הדמויות לכדי רומאן וכי "איכות חלקי הרומן עולה על איכות השלם" וכי "רומאן זה הינו למעשה שלוש נובלות נבחרות.".[10]
אפרת פאיאנס כותבת כי "הרומן מתנהל מראשיתו ועד סופו בנתיב חד-מסלולי. המספר מוביל את דמויותיו אל חדלונן. אין הפתעות, אין תפניות ואין חריגות מן הגורל המזומן לאחרית. ואולם, הדרך אל הצפוי, אופן התיאור וההולכה הם הרומן האמיתי שבין הדפים.". היא מייחסת משמעות גדולה לחלומות הגיבורים ואומרת כי החלומות הם המחולל והמסובב של המעשים. בנקודה זו היא גם בוחרת לסיים את הביקורת: "המציאות המוחשית ביותר בחיי-ניכור אלה היא איפוא החלומות. ואלה - לפי תפיסת המספר - נושאי הגורל ומחולליו.".[11]
עם יציאת מהדורת 1986
יוסף אורן מוצא כי הספר משיב על שאלתו של ההונגרי ששואל-תוהה על הבית ודייריו: "מה זה? בית סוהר? בית משוגעים? בית זונות?[12] "שקיומו של האדם הוא אמנם קיום גיהנומי, בדומה לזה שניתן לצרף מהווייתם של שלושה מוסדות, שתרבות האדם מנקזת דרכם את סטיותיה-מצוקותיה". בסוף ביקורתו מציין אורן, כי קנז אוהב את גיבוריו המעונים. הוא רוחש להם כבוד, על עצם העזתם למרוד בגורלם.[13] נקודה זו מתקשרת עם עדותה של במאית המחזה שהועלה ב-1990 בתיאטרון החאן, דורית ירושלמי, שקנז ביקש שלא להיות מעורב במחזה ובהצגה והיה לו רק חשש אחד, שהדמויות תצאנה נלעגות.[14]
ביקורות נוספות
גרשון שקד רואה בתיאור השכבות החברתיות, שהסופר אינו חושש מלהדגיש אותן, כמטאפורה להוויה הנפשית ושכבותיה. אין השגעון האוחז בחלק מהדמויות קשור לשכבה החברתית ודווקא השכבה הנתפסת כעליונה היא מוכת הטירוף. הוא מסכם את ביקורתו בכך שגם בנובלה מלודרמטית ואלימה זו מתגלים קטעי פיוט המזכירים לנו כי קנז הוא פייטן אימפרסיוניסטי וכי המונח של י.ח. ברנר, "ריאליזם סימבולי", הולם יצירה זאת.[15]
עורך הספריה החדשה, שבא יצא הספר במהדורה חדשה ב-1986, מנחם פרי, מציין כי ב-1972 נפתחה החוברת הראשונה של כתב העת "סימן קריאה" ב"פרפר-המשי שבחלום" – רצף של קטעים, מאת יהושע קנז, המספרים על ה"הונגרי הארוך" שבספר זה.[16] פרי כותב: "זהו ספר שבו האלימות כלפי הזולת היא אלימות עצמית – ניסיון לחסל דחפים מאיימים שבנפש. תחושותיהן של הדמויות מתגשמות במעשים מקבילים של דמויות אחרות, ומן ההוויה הדחוסה הזאת אין לצאת אלא במוות או בשיגעון.".[17]
לעומת ביקורתה של פאיאנס מ-1973, הרואה בחלומות מוטיב מרכזי בספר, כתב ב-1990 מבקר הספרות והתרבות, אירי ריקין, עם העלאת ההצגה בתיאטרון החאן, ביקורת המתייחסת גם לספרו של קנז ובה הוא טוען כי: "גיבוריו של קנז חדלו לחלום, ומשום כך חדלו גם לנסות, מה שהופך את שגרת חייהם לתהליך מאוס של התפוררות וחידלון". במבט לאחור (אולי על רקע יצירתו המאוחרת יותר של קנז, "התגנבות יחידים" (1986)), הוא גם קובע: "את התפאורה לחיים העלובים מספק בלוק דירות בשכונת מצוקה, סביבה המתהדרת ביומרה לשמש "כור היתוך" ל"קיבוץ גלויות" ובסיסמאות דומות, לתפארת המדינה והעם. כנגד האידיאל מציג קנז מציאות פרוזאית ומביא אותה לידי אבסורד. החברה שהוא מתאר איננה כור היתוך. היא מנוכרת, נטולת רחמים, מכוערת ואפופה שיממון נפשי ועקרות רוחנית.".[18]
תרגום
ב-2005 יצא הספר לאור באיטליה בהוצאת Giuntina, בתרגום לאיטלקית של אנטוניו די גזו ( Antonio Di Gesù).[19]
ב-2006 יצא הספר לאור בצרפת בהוצאת Actes Sud, בתרגום לצרפתית של רוזי פנחס-דלפואש.[20]
ב-2007 יצא הספר לאור בתרגום לערבית.[21]
ב-1988 הועלה סרט סטודנטים קצר (25 דקות) בשם "פעמונים צילצלו לרוזה", המבוסס על חלק מהרומן ועוסק בדמותה של רוזה העיוורת. את הסרט ביימה עופרה אברמוב וכיכבה בו מירי פביאן. כמו כן השתתף אברהם אסאו.[24]
