מקור שמם של האיים הוא במילה נץ (Açor בפורטוגלית) על שם הנצים שהיו נפוצים שם עם הגעת הפורטוגלים.
היסטוריה
האיים האזוריים התגלו בשנת 1427 בידי אחד מרבי-החובלים שהפליגו עם אנריקה הספן. הקולוניזציה של האיים החלה בשנת 1437.[1]משטר הרוחות בין האיים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטים שחצו את האוקיינוס האטלנטי. השייט לאזוריים לימד את נווטי התקופה כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר קיצור משמעותי בזמן ההפלגה מערבה ומזרחה, והתלות בשרירותה לכאורה של כיוון נשיבת הרוח פחתה משמעותית. במאות ה-16 וה-17 התחוללו באזור קרבות ימיים בין הבריטים לבין הספרדים. האיים נכבשו והוחזקו על ידי הספרדים משנת 1580 עד 1640 ושימשו בסיס יציאה לצי הספרדי.
בשנת 1943 חתמה פורטוגל על הסכם עם בעלות הברית שהעניק להן את האפשרות להשתמש בנמלים ובשדה התעופה של האיים. החלטה זו הביאה למפנה במאבק בצוללות הגרמניות וביכולת ההגנה על שיירות האוניות של בעלות הברית. במהלך מלחמת יום הכיפורים אפשרה פורטוגל למטוסי חיל האוויר האמריקני שהפעילו את הרכבת האווירית לישראל להשתמש באיים האזוריים כבסיס תדלוק, לאחר שמדינות מערביות אחרות סירבו לסייע והותירו את ארצות הברית ללא מיקום חלופי לתדלק בו את מטוסיה בדרכם לישראל. ארצות הברית השתמשה באיים האזורים כבסיס תדלוק גם בהטסת מטוסי ה-F35 לישראל באפריל 2017.
גאוגרפיה וגאולוגיה
הארכיפלג מורכב מתשעה איים געשיים המתחלקים לשלוש קבוצות: הקבוצה המערבית ובה האיים פלורש וקורבו, הקבוצה המרכזית ובה האיים פיקו, טרסיירה, סאו ז'ורז'ה, פאיאל וגרסיוסה, ובמזרח סאו מיגל וסנטה מרייה. האיים משתרעים על פני יותר מ-600 ק"מ.
הר הגעש פיקו באי פיקו שגובהו 2,351 מטרים הוא הנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל.
התופעות הגעשיות והסייסמיות באזור האיים מיוחסות בעיקר להתפשטות הקרום לאורך ההעתקים הקיימים באזור, אך גם לקיומה של נקודה חמה. האיים נוצרו בפעילות סייסמית וגעשית בתקופת הנאוגן, לפני כ-8 מיליון שנים.
^Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001, p. 60
