והרם שאל על מז[בח קוס] - שאל ירים (מקביל לפועל המקראי "הקריב") מנחת דגנים על המזבח לאל קוס. הקריאה "שאל" (שאול, כשם אחד ממלכי אדום במקרא) סבירה יותר מקריאת המהדיר הראשון, "ע[ד?]אל".
[פן י]חמר האוכל - פירושו שהאוכל יחמיץ. ייתכן שאצל האדומים היה איסור להקרבת חמץ על המזבח, כפי שנאסר במקרא (ויקרא, ב', י"א).
בלשון ימינו ניתן להבין זאת כך: אדם ושמו למלך דורש את שלומו של בלבל, ומברך אותו לאל קוס. הוא מצווה עליו לתת את האוכל לדודו ולהרים מנחה לאל קוס, אלא שעליו לדאוג שהאוכל לא יחמיץ.
נוסחת המכתב
נוסח הפתיחה, "אֹמֶר פלוני, אֱמֹר לאלמוני" ידוע ממכתב עמוני מתל מזאר, מהמכתב הפיניקי מסקארה ומכתובות חורבת תימן, ודומה לנוסחות פתיחת מכתבים באוגריתית ("תחם פלוני, לאלמוני רגם" כלומר "דְבר פלוני, לאלמוני אֱמור",[4] או "לאלמוני רגם, תחם פלוני" כלומר "לאלמוני אֱמור, דְבר פלוני"[5]) ובאכדית (um-ma X a-na X qi-bi-ma – כך (אמר) אלמוני, אֶל פלוני, אֶמור[6][7][8]).[9][10] הנוסח "אֹמֶר פלוני, אֱמֹר לאלמוני, השלום אתה? וברכתיך לאל" דומה במיוחד לנוסח אחד המכתבים מפיטס ב' מחורבת תימן ולמכתב הפיניקי מסקארה, וניתן להשוותו לשמואל ב', כ', ט';[10] ייחוד לשוני לו בכך שלמילה "שלום" לא מצטרפת אות יחס ("אנכי בשלום") אלא במקום המושא העקיף ("לי שלום") באים כינויי גוף.[11] נוסח הפתיחה השלם "אֹמֶר פלוני, אֱמֹר לאלמוני, השלום אתה? וברכתיך לאל" דומה במיוחד לנוסח אחד המכתבים מפיטס ב' מחורבת תימן ולמכתב הפיניקי מסקארה.[12] ברכה לאל ולאחריה המילה "ועת" (ועתה) בפתיחת מכתב מופיעה גם בנוסחות פתיחה במכתבי ערד,[13] והמילה "ועת" מופיעה גם בפתח המכתב העמוני מתל מזאר.[14]
^בסידור אחר (a-na X qi-bi-ma um-ma X – לפלוני אֶמור, כך (אמר) אלמוני), ראו למשל א. מלמט, תעודות על־אודות "נביאים" ממארי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 2–3, 14–15, 20–21, Georges Dossin, Une mention de Cananéens dans une lettre de Mari, Syria 50, 1973, עמ' 279
^שמואל אחיטוב, אסתר אשל, זאב משל, לה' תימן ולאשרתו, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 2015, עמ' 91–93, 130
^ 12שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 368