במרץ2011 נפתחה התערוכה "לוויתן" שבחנה את מקומו המשתנה של המודרניזם באמנות הישראלית. 'לוויתן' הוא פרשנות אישית של הסיפור ההיסטורי היהודי ושל החיים בישראל היום. המייצב מבוסס על מנגנון דו-צדדי המציג בכניסה תבליטסלע בטון עצום המאפיין מקומות הנצחה ישראלים ואת הארכיטקטורה בקיבוצים של שנות ה-60. תבליט הסלע מעוגן בקיר לבן וענק המחלק את הגלריה לשניים. מאחורי הקיר עומדים כנים ועליהם פסלי חרסינה זעירים בשלבי עבודה שונים. יואלי מדברת על ארכיטקטורה ברוטליות ומעמתת אותה עם פסלוני פורצ'לן שהם המורשת הבורגנית שהתפתחה באירופה. בכך מדגישה יואלי את המאבק והדו-שיח בין אלימות וגלות המוחקת את העבר. אחד הפסלים עשוי מתשע סצנות המכילות נרטיב מיסטי ודתי. 30 אלף דמויות מיניאטוריות במדי נאצים יוצרים תמונות אפוקליפטיות ותיעוד של מחנות השמדה בשואה.[2] זהו מסעאלגורי בתוך ההיסטוריה היהודית והישראלית, מהעבר להווה, המכיל אובדן, טרגדיה ואסון לצד המחויבות לזכור ולהנציח אותו[2].
התערוכה "קרדנצה": זיוף, אשליה ואומן מת הוצגה בשנת 2016, בשיתוף האמן המנוח גדעון גכטמן. "הרווח שלי מחיבור כזה, מסבירה יואלי, הוא קריאה יותר פרספקטיבית או רחבה, אבל גם העבודות של גכטמן מרוויחות, זה מציל אותן מעיפוש במרתפי האספנים".[5] התערוכה מתייחסת לנושאים כמו זיוף, תצוגה ואשליה. נקודת המוצא שלהן היא כלי פורצ'לן מזויפים שיואלי מנפצת, מרכיבה מחדש ומצפה בחימר. התוצאה היא דימוי רב-ממדי של יד שמחזיקה אובייקט, צילום מסורתי מאוד שקיים בו אפקט משמעותי של שכבות.
בשנת 2018 הציגה יואלי את התערוכה ׳אולימפיה׳ שבה היא מתייחסת ליחס בין העבר לעתיד, וגם למימד מכונן המציאות של המודל במפעל הציוני. כאן ההריסה היא המודל, כי היחסים התהפכו בין משחק למציאות. התערוכה כוללת מייצב ווידאו המורכב משני חלקים: הקרנה דו-כיוונית ואובייקט של תיאטרון בובות. המייצב בוחן את האסתטיקה והאתיקה של מנגנוני ההנצחה, שימור, זיכרון ואתוס לאומי, המגולמים באובייקטים ובטקסים הנהוגים בישראל. עיסוקה של יואלי בנושא נובע מתוך חוויותיה האישיות כבת למשפחה שכולה, אך לא פחות מכך, מתודעת השותפות הקולקטיבית המעוצבת בישראל באמצעות מערכת החינוך ומוסדות הקהילה.[6]
המייצב יוצר קשר בין סרט, פריטים ומודל, קשר המאיר את היחסים שבין משחק ונוכחות, עבר ועתיד, מציאות וחלום. ההקשרים לכך הם גם אידאולוגיים וגם צורניים ונקודות ההתייחסות לפרויקט הן קולנועיות, ספרותיות, פוליטיות ואקטואליות.[7]
באחד משני סרטי הווידאו עוברת המצלמה על פני מודל של תל שבו הריסות בסגנון יווני–רומי, שיטוט איטי של המצלמה מעל רצף עיי חורבות של אתרי הנצחה ומורשת מדומיינים, הנדמים כשרידיה של תרבות קלאסית-מודרנית במרחב נטוש. זהו חיזיון דיסטופי, המבכה את כרסום החומר בידי הזמן, היסוד שמבקש להשכיח, להעלים ולמחוק. הסרט השני מתעד מערך טקסי מוקפד בעל חוקיות פנימית אניגמטית.[7]
בסרט השני יד מציבה סידורים שונים של אלמנטים ארכאולוגיים מיניאטוריים מול המצלמה, בהעמדה חד מוקדית הממוסגרת באמצעות אותו תיאטרון בובות/מודל של תיאטרון. תיאטרון הבובות כולל שתי מריונטות התלויות כנגד הקיר שנראה כמודל של תיאטרון שבו מישורי תפאורה שונים מדמים בטון חשוף.[6]
עבודתה של יואלי בודקת את הרלוונטיות של נוסחי ההנצחה הקלאסיים באנדרטות ובחללי זיכרון מקומיים, אמצעות עימות הנוסח המקומי והפריפריאלי של בתי יד לבנים ואנדרטות ברחבי הארץ עם המודלים שלאורם עוצב נוסח זה, השאובים מהעולם הקלאסי, מהרומנטיקה הגרמנית ומהמודרניזם.[6]
בפברואר2019 היא הציגה תערוכת יחיד בשם "תפנים", שאצרהסמדר שפי בבית ביאליק בתל אביב. העבודה מורכבת מחדרים מיניאטוריים ועבודת ווידאו. האובייקטים נוצרו בהשראת הכתיבה של ביאליק על הטבע האירופי מצד אחד, ומצד שני מחומרי זיכרון אישיים ואנונימיים. במקביל הציגה יואלי גם את העבודה "בקיע" בסדנה לאומנות רמת אליהו תוך שיתוף פעולה עם אנשי התיאטרון נעמי יואלי, דורון תבורי, יוסי מר חיים ונדב ברנע[3].
תערוכה נוספת, בשם "קריפטה" מורכבת מארבעה מוקדים של רישומים ופסלים. הקריפטה משמשת כמודל מושגי לבחינה של האופן שבו העבר נוכח בהווה, כסוד חבוי או כצופן שיש לפענח.[8] מוקד אחד בתערוכה הוא שחזור בעיפרון של אחד מציורי הצייד המפורסמים של אמן הבארוקרובנס, "צייד האריות". יואלי מפצלת את הציור המקורי לשמונה מקטעים נפרדים. חלק אחר בתערוכה מורכב מסדרת רישומי צמחים המבוססים על צילומים שאספה בטיול בגרמניה. מוקד נוסף בתערוכה הוא מודל של עבודה המוצגת בשלמותה בקומה נפרדת בגלריה, בה נראים פסלי חרס המוצבים על בד כטבע דומם. אלו הם ידי האמנית מפסלות את עצמן מפסלות, אך אלו הם גם שרידים מפסלי יוון העתיקים, מעין אנדרטה לידיים החסרות בפסלים הקלאסיים שנשתמרו.[8]
בעבודה "פרסוניום" יואלי מנתצת פורצ'לן בוהמי וגרמני ובתהליך של מניפולציה אשלייתית משתמשת בחומרים מרוכבים על מנת לצפות את השברים ולחברם יחד לכדי מה שנראה ככלי קרמיקה מקומיים קדומים.[9]
בזמן הקורונה עסקה בגבול שבין אמנות ואומנות. היא רשמה, פיסלה, העתיקה רישומים, הדביקה, לשה, בישלה ורקמה. בסטודיו רשמה דימויים של פסלים, ועבדה בחימר. כל היצירות קשורות למגע ולטקטיליות[10].
השכלה
2005-2002 - המחלקה לאמנות, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
