PROFILPELAJAR.COM

דון סיגל
Donald Siegel
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	26 באוקטובר 1912; שיקגו, ארצות הברית
פטירה	20 באפריל 1991 (בגיל 78); מחוז סן לואיס אוביספו, ארצות הברית
מקום קבורה	קליפורניה
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1942–1991 (כ־49 שנים)
מקום לימודים	ג'יזס קולג', קיימברידג'
בן או בת זוג	ויוקה לידפורס (1948–1953); Doe Avedon (1957–1975) ;
צאצאים	Kristoffer Tabori
	פרופיל ב-IMDb

דונלד סיגל (באנגלית: Donald Siegel;‏ 26 באוקטובר 1912 – 20 באפריל 1991) היה במאי ועורך קולנוע יהודי-אמריקאי.

קורות חיים

סיגל נולד בשיקגו, ולאחר שהשלים את לימודיו בקיימברידג' עבד במחלקת הארכיון של אולפני וורנר. סיגל פילס את דרכו לעשיית הסרטים, כאשר בתחילה היה במשך שנים ארוכות האחראי על מחלקת המונטאז' באולפנים, והיה שותף לעשיית סרטים כ"קזבלנקה". סיגל שאף להפוך לבמאי, אך האולפנים, שהכירו בכישרונו בתחום המונטאז', החתימו אותו על חוזה ארוך טווח, שמנע ממנו לעבוד כבמאי. בשנת 1945 ביים סיגל שני סרטים קצרים, "היטלר חי", ו"כוכב בשמי הלילה"; שניהם סרטים אלו זכו באותה שנה בפרס אוסקר בקטגוריית הסרטים הקצרים, וכתוצאה מכך החל סיגל לביים סרטים באורך מלא.

סרטיו של סיגל במסגרת האולפנים הגדולים היו בדרך כלל סרטי "הזרם המרכזי", מותחנים, סרטי מלחמה ופעולה. סיגל נודע בסגנונו האלים והישיר. כישרונו היה בלקיחת סרט שיגרתי, שהוצע לו על ידי האולפנים, ולהפוך אותו לסרט בעל נגיעה אישית, תוך התגברות על מכשולי תקציב והפקה.

סיגל היה הבמאי הראשון אשר סירב להופעת שמו על סרט שיצר. היה זה בסרט "מותו של אקדוחן", שיצא לאקרנים בשנת 1969. הסרט החל בבימויו של במאי אחר, אשר הסתכסך עם הכוכב ריצ'רד וידמרק ופוטר. סיגל הגיע על מנת להשלים את העבודה, ואף הוא הסתכסך עם וידמרק, שדרש כי תהיה לו שליטה אמנותית בבימוי הסרט ועריכתו. בסופו של דבר החליט סיגל כי אינו יכול לקבל קרדיט על בימוי הסרט, וביקש מגילדת הבמאים כי בכותרות הסרט יינתן הקרדיט ל"אלן סמית'י", דמות דמיונית שהומצאה לצורך זה. מאז זכה סמית'י ל"קריירת בימוי" מפוארת, שכן בכל מקרה דומה של סכסוך בין במאי, כוכב ואולפן, שגרם לכך שהבמאי לא ראה בסרט את המוצר לו התכוון, ניתן היה לבקש כי הקרדיט על הבימוי יינתן ל"אלן סמית'י".

סיגל היה מורהו הרוחני של קלינט איסטווד, שהקדיש לו את סרטו זוכה האוסקר "הבלתי נסלח" (1991), וכיכב בכמה מסרטיו, בין היתר "הארי המזוהם", ו"הבריחה מאלקטרז". בסרט "מיסטי", סרטו הראשון של איסטווד כבמאי, מופיע סיגל בתפקיד משנה משמעותי של ברמן. כן הופיע סיגל, שביים את "פלישת חוטפי הגופות" ב-1956, בתפקיד קטן בגרסה חדשה לסרט זה שיצאה ב-1978.

האוטוביוגרפיה של סיגל "A Siegel Film" יצאה לאור לאחר מותו בשנת 1993.

מסרטיו

פלישת חוטפי הגופות (1956) – עלילתו של סרט מתמקדת ברופא בעיירה קטנה המקבל תלונות על התנהגות אדישה וחסרת רגשות של התושבים. מסתבר כי חלק מהם מוחלפים בשנתם בחייזרים, שהתנהגותם קפואה ואוטומטית. החייזרים משתלטים על העיירה, ומנסים לגרום להחלפתם של כל תושביה, ביניהם הרופא. סיגל יצר סרט מטריד, מפחיד ועוכר שלווה; בניגוד לרעשנות והמשחק המוגזם שאפיינו את סרטי המדע הבדיוני של שנות החמישים, הצליח סיגל להפיק משחקניו משחק מאופק, וליצור תחושה של פרנויה, מחנק ואיום, תחושות ההולכות ומתגברות עד לסיומו של הסרט. הסרט אמנם מסתיים ב"סוף טוב", שכפי הנראה הוכתב לסיגל על ידי האולפן (הרופא נמלט להרים ומצליח להזעיק עזרה ולהתריע על הסכנה לשלום העולם), אך התחושה היא כי הסוף הוא "מודבק", וכי הסרט מיועד ליצור הרגשה כבדה של חרדה עמומה בקרב הצופים.

את הסרט ניתן לבחון על רקע תקופתו, תקופת המלחמה הקרה, שבה נאבקו האמריקאים כנגד גורם זר (הקומוניזם), הנראה כמשתלט על נשמותיהם של אנשים תמימים, והורס את אמריקה מבפנים, בדיוק באופן שבו השתלטו החייזרים בסרט זה על תושבי העיירה. סרט זה הוא ביטוי מדויק לפחדיה של אמריקה במהלך המלחמה הקרה, לתחושת הרדיפה שחשו תושביה, שהביאה לתופעות כגון "ציד המכשפות" של הסנאטור ג'וזף מקארתי. יש הנותנים פירוש הפוך לסרט, ורואים בעמידתו של הרופא הבודד כנגד הגל הלא אנושי הגובר והולך מסביבו, התרסה כנגד המקארתיזם.

לסרט נעשתה גרסה נוספת בשנת 1978, ובה השתתף סיגל בתפקיד זעיר כנהג מונית. כן נעשתה גרסה בשנת 1993, ובה הוחלף הרופא בנערה המגלה כי בני עירה מוחלפים בידי חייזרים. בעוד שהגרסה של 1978 זכתה להצלחה מסוימת, הגרסה של 1993 הייתה כישלון, ושתי הגרסאות, לדעת רבים, מחווירות לעומת המקור.

הרוצחים (1964) – סרט זה נעשה במקורו עבור הטלוויזיה, אך לאחר שהתברר כי רמתו גבוהה מהסטנדרטים הרגילים של סרטי טלוויזיה, יצא הסרט אף בגרסה לקולנוע, והצליח מאוד. עלילת הסרט היא עיבוד לסיפור קצר של ארנסט המינגוויי. סגנונו הישיר של סיגל יוצר סרט מותח ומרתק, העוסק בסיפורה של חבורת רוצחים המספרת על רצח שזה עתה ביצעה. הסרט הוא עיבוד מחדש לסרט דומה שנעשה ב-1946, אם כי הוא אלים בהרבה מן המקור. בין שחקני הסרט ניתן למנות את ג'ון קסאווטס, שהפך לאחר מכן לבמאי. חשיבותו ההיסטורית של הסרט היא בכך שזהו סרטו האחרון של רונלד רייגן, אשר פרש לאחריו לקריירה פוליטית, שהביאה אותו עד לנשיאות ארצות הברית. בניגוד לכל הסרטים האחרים שעשה רייגן, בהם הקפיד לשחק את דמות הגיבור הכול-אמריקאי טוב הלב, בסרט זה מגלם רייגן ברמה גבוהה את תפקיד ה"נבל" של איש עסקים חסר מצפון.
הארי המזוהם (1971) – זהו הראשון בסדרה של חמישה סרטים, שבהם מגלם קלינט איסטווד את דמותו של "הארי המזוהם", שוטר המנוכר לסביבתו, מסתכסך עם כל מקורביו, ובמיוחד עם מפקדיו, ובעל דעה משלו באשר לאכיפת החוק. בסרט זה רודף הארי אחר רוצח פסיכופת (אנדרו רובינסון) אשר נטפל לנערות, כולא אותן, מתעלל בהן ולבסוף הורג אותן. זהותו של הרוצח ידועה מראש לצופים, וכן להארי ולשלטונות החוק, אך בשל ניצול של פרצות חוקיות על ידי הרוצח, הוא מצליח להמשיך במעשיו, כאשר ידו של החוק קצרה מלהושיע. אז לוקח הארי את החוק לידיו, ומשליט סדר באופן אישי, בניגוד לחוק, ובניגוד לפקודות שקיבל.

משחקו של איסטווד הוא אבטיפוס לכל שוטר בעל בעיות עם סמכות שנראה מאז על מסך הקולנוע והטלוויזיה. הדימוי החזק של איסטווד העומד מעל פושע שזה עתה תפס, מכוון אליו את אקדח המגנום בקוטר 44., ושואל אותו "Do you feel lucky, Punk?" ("האם אתה מרגיש בר מזל, פרחח?") היה לקלישאה קולנועית שחזרה בצורות שונות בסרטים רבים. איסטווד היה מזוהה עם הדמות במשך מספר שנים. לצד זאת, עבודת הבימוי והעריכה הטובה של סיגל, הפכה את הסרט למעניין ויוצא דופן, בעוד שהמשכיו, אותם לא ביים סיגל, נחשבים כמעניינים ומוצלחים פחות.

הסרט, כ"פלישת חוטפי הגופות" בזמנו, הוא ראי לתקופתו. הסרט מקדם ערכים של אמריקה השמרנית והימנית - האדם היחיד הלוקח את החוק לידיו במקום בו החוק אינו יכול לעזור, היה תגובה ל"תרבות הנגד", ההיפית, השמאלנית והליברלית. ניתן לנתח את הסרט על רקע מלחמת וייטנאם בה עמדו אז האמריקנים בפני תבוסה, כאשר הדרישה הימנית הייתה להמשיך את המלחמה עד הסוף ובכל האמצעים, בעוד שהשמאל דרש לסיים את המלחמה ולהחזיר את החיילים הביתה. עמדתו של "הארי המזוהם" בשאלה זו נראית ברורה ומובנת מאליה.

צ'ארלי וריק (1973) – סרט זה הוא לכאורה סרט פשע שגרתי, אך הוא מכיל את כל האלמנטים שהביאו לסיגל את הצלחתו. הסרט הוא בעל עלילה מותחת, ערוך היטב, ומלא בדמויות קשוחות, שפה בוטה, וסצנות של אלימות ורצח. מוזיקת הרקע שהלחין לאלו שיפרין (שהלחין פסקולים לסרטים רבים של סיגל, וידוע בזכות נעימת הרקע לסדרה "משימה בלתי אפשרית") תורמת אף היא לאווירת הסרט. עלילתו של הסרט עוסקת בחבורת שודדים, אשר לאחר ששדדו בנק קטן בעיירה נידחת, הסתבר כי הבנק שימש כתחנת הלבנת כספים של המאפיה, ועל השודדים למצוא דרך להימלט מהמאפיה ולשמור את הכסף לעצמם. בסרט משחקים מספר שחקנים שנתפסו כ"קשוחים" הוליוודיים (אנדרו רובינסון אשר גילם את הרוצח ב"הארי המזוהם", ג'ו דון בייקר וג'ון ורנון), והוא זכור במיוחד בשל משחקו של וולטר מתאו בתפקיד הראשי: מתאו מגלם טייס-ריסוס אשר עבר הסבה לשודד בנקים, וסיסמתו, הן כטייס והן כשודד, היא "אחרון העצמאיים" (The last of the independents); הוא מכניס לתפקיד את ההומור והציניות המאפיינים אותו, המשתלבים בצורה טובה עם סגנון הבימוי של סיגל.