לאחר חג השבועות תרס"ט (בשנת 1909) עלה שמעוני לראשונה לארץ ישראל, ושהה בה כשנה. בארץ עבד כשומר בכרמי רחובות וכקוטף תפוזים בפרדסי פתח-תקוה. חברו לעבודה היה א. ד. גורדון, שהשפיע עליו באישיותו ובדרכיו. שמעוני התיידד ידידות נפש עם הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מקריא לפניו את כתביו, וזמן-מה היו חברים לחדר אחד. בחודשיים האחרונים לשהותו בארץ, טייל בכל הארץ "מקסטינה ועד ראש פינה". לדברי שמעוני, שנה זו של עבודתו בא"י נחקקה בליבו לעולם, והוא הגדירה כשנה המאושרת בחייו[1]. מאז, שירתו הייתה ניזונה מרשמים שנקלטו בו בימים ההם, ולא בכדי המבקרים זיהו את יצירתו עם העלייה השנייה.
בתקופת היישוב ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, ליצירתו של שמעוני הייתה השפעה גדולה על הנוער הישראלי, ומערכת הערכים שבשיריו עשתה רושם עז על לומדיה. כתביו נכללו בתוכנית הלימודים בבתי ספר בארץ, וארכיונו כולל חיבורים רבים של תלמידים על יצירותיו, ומכתבים שקיבל מתלמידים שלמדו את יצירתו[4].
בתל אביב (רמת אביב), רמת-גן, באר שבע, רחובות, הרצליה, חדרה, חולון, וירושלים נקראו רחובות על שמו. ישנם בתי ספר יסודיים, הקרויים על שמו, בגבעתיים ובפתח-תקווה ובעבר גם ביישוב נהורה ובית ספר תיכון בהרצליה.
שירת שמעוני
שמעוני כתב: "ושיריי לאלה שיחד עמהם / תעיתי בציה בלי הרף ודמי / שיחד עמהם בחשכת נדודים / הדלקתי אבוקות ממוחי ודמי". בתחילת דרכו, או בתקופה הראשונה של יצירתו, היה המשורר העברי המלנכולי ביותר והשקט ביותר, אשר נדד בינות סער ודממה בארצות-נכר ובחלומותיו, התבודד ושר שירי טבע ונוף, שירת נכאים לאומה ושירת כיסופים למזרח, עד שמצא את גאולתו במולדת החיה ובאחיו בני זמנו.
כתבה רחל כצנלסון: "קרה לו מה שקרה לרבים שאינם סופרים: פרק החיים שבחוץ-לארץ הוא מעין הקדמה, שלפעמים גם אינו מכיל את העיקר שבאדם. ואחריו, בתוך הארץ - תקופת היצירה, פריחת הכוחות, והשיבה למקור"[6].
איכה את טעמה אתאר, אביע את רז מעדניה?
ארץ ישראל של מטה עם ארץ ישראל של מעלה;
רינת האביב בטבע: בהרים, בפלגים, בלבבי,
יחד עם אביב של תקופה, של אומה מחדשת נעורים;
נועם המגע החושי באדמת מולדת נכספת,
יחד עם מגע הרזים בכנף המשיח, בסתרי
משאת הנפש של דורות משוועים לפלא-הגולה,
זו שתרענן העולם, פני כל החיים תחדש,
דמי כל העתים ודמעתן תדיח בזוך נשימתה...
חיים תורן כתב עליו - "שירת שמעוני היא שירה לירית הגותית עשירת הציור והניגון, שנחצבה בליבו במרחבי שדות וכרמים מזהיבים, בדומיה העמוקה של ירק עצים, לחש עשבים, ציוץ ציפורים ותכלת הרקיע; ובלילות חורף ארוכים, עת נדדה השינה מעיניו, והתמזג בנפשו הצער הישראלי עם הצער הכלל-אנושי; שירה המבקשת מחסה ומשען בסוד הדממה, ותופסת את השלווה הנצחית שבחיים; ובאותה מידה שירה לאומית אפית היא, הדבקה בהוויה הישראלית על יגונה ושמחתה, יודעת לזעוק ולהוכיח, כמו גם לנחם ולעודד, ומטיפה, גם בשעות קודרות בחיי האומה ובתנאים קשים ומדכאים, לזקיפות-קומה, ולביטחון ולאמונה בנצח ישראל"[7].
באידיליות "ביער בחדרה", "מלחמת יהודה והגליל", "כרמית", "יובל העגלונים", "היורה", "לקט", "שיאונה", "מצבה", "על הגג", "רסיסי לילה", ועוד, שמעוני הביע, בציורי טבע נפלאים ובמראות נוף נשגבים, בהומור ובחדוות-חזון, את חרדת הצמיחה והאמונה בהשתרשות הפלאית של האומה במולדתה, את הגבורה העילאית והתעוזה של החלוצים, את ניגוני הנפש של אותם חולמים ענווים, את שמחת העמל ופריו, את הנס של טבע ואדם הכרוכים יחדו בטהרתם, ואת הצווים המוסריים של התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. האידיליות של שמעוני הן שיר מזמור לכוח התחדשותה של האומה, לתפארת לבלובה וצמיחתה, לימים גדולים ופלאיים[7]. ביצירות אלו יצא מרשות השירה של היחיד והיה לפה לציבור שלם, על כן כה נתחבב בהן על הציבור.
דוד שמעוני ותלמידיו בגימנסיה הרצליה, 1936
כתב חיים הררי: "האידיליות הנפלאות מן החיים המתרקמים בארץ הן גוּלת הכותרת של שירת שמעונוביץ... הומור טוב ובריא מהלך בין שורותיו. ציורי טבע מקסימים. הסתכלות חיה וחדה. אוזן קשבת לכל צליל חדש בנגינת ישראל על אדמתו. ועל כל אלה פשטות מפליאה, בהירות סגנון וצורה, שלא הייתה כמוה בשירתנו עד היום"[8].
ומנחם ריבולוב כתב: "גיבורי האידיליות של שמעונוביץ הם פועלים, שומרים - ופייטנים. הם תמימים, פשוטים, חסידים - וחכמים, וגם 'לצים חביבים יקרים'. הם אנשי-בראשית כי בארץ האבות התחילו מבראשית. וכאנשי-בראשית חסונים הם באורך-רוחם, נהדרים באמונתם, גדולים באהבתם ונפלאים במסירותם. פייטני חיים הם, צנועי-הגות-ועלילה, ממעטי-דברים ומרבי-תפארת"[9].
לדעת דוד שמעוני, ארבע מדרגות בשירה: דומם, צומח, חי, מדבר; ורק המדרגה הרביעית היא הראויה לשם שירה. תפקידו של המשורר אינו רק לחשוף את נפשו לקוראיו, כי אם לגלות את נפשם הם, לשמש אספקלריה למחשבותיהם. אין עיקר השירה ביטוי עצמי, אלא דיבוב שפתי אילמים, מציאת הצינור לגילוי נפש הזולת[10].
כתב יעקב פיכמן על שירת שמעוני: "זאת הייתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ ישראל, בחן ובהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ ישראל קם משורר שלא היה עוד כמותו. הייתה זו חדוות השב וראיית השב. ארץ-ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו... איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העלייה השנייה, כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש את שמחת הגאולה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדווה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו"[11].
האילידיה "ביער בחדרה" (תרע"ד - 1914) היא אפוס בחרוז לבן על אנשי בראשית, יום עבודה של חבורת חלוצים חוטבי-עצים ביער חדרה, בה קדחת המלריה הפילה חללים. האידיליה, שחוברה לעילוי נשמת יוסף זלצמן ששמעוני הכיר ביער בחדרה, מורכבת משלוש סצנות המתרחשות בהתאמה בבוקר, בצהריים, ולעת ערב (להלן סיכום תמציתי):
על רקע עיגולי אורות זהובים הגולשים מבעד לענפים, וריחות חריפים משכרים הנידפים מפרדסים רחוקים, חבורת חלוצים חוטבי-עצים אוכלת פת שחרית. החבורה כוללת בחורים חסונים, ובהם נפתלי, הלץ שבחבורה, ואת רב פנחס, שזרקה שיבה בזקנו. הם מחכים ומתלוצצים על ברלה הצנום, האוהב אהבה כבירה את פלאי תבל מסביב, שהלך להביא להם מים ונעלם. בביצה שורר בן-ארצי, איש פלאי ומוזר, שעם שחר קם ונוטע אילנות בביצה. החוטבים מתנערים מהארץ, והיער מתמלא ברננת עבודתם. ברלה בא מדדה ולפניו חמורו ופח מים מקשקש...
ברלה זה ימים חולה, ועוסק בעבודות קלות של הובלת המים ובישול דייסא בערב בשביל החבורה הרעבה. הוא שוכב לו פרקדן בצל אקליפטוסים עבים, ונזכר במראות האביב שראה עת טייל ל"זכרון יעקב" הקרובה. דוני, שעלה מגדות דון לארץ, מקונן על עצי האקליפטוס שנאבקו עם מלאכי מוות ויכלו להם, ועתה כורתים אותם, לבבו עליהם. ואלי היער מקשיבים לשיחו העגום והלוהט. נפתלי מזרזו להתז בקרדומו סעיפים ושוכות, והיו הענפים לקרשים, והקרשים לרהיטים לקשט טרקליני תל אביב. מבעד לדומיה נשמעת הלמות קרדומים ושריקת משורים, ויצא הקול למרחקים. שמע ההד איש חדרה העובד בשדהו, ושחק: "אלה חוטבי-עצים, מתקני עולם שלנו". ונפל ההד גם בביצה, שם בודד לנפשו בן-ארצי נוטע ומרכיב אילנות. ושמש מסביבו תייבש רגבי-אדמה עד יהיה הברק להמה...
רב פנחס נשען על עץ ומתפלל. הוא יודע שכמערב הדועך גם נדעכים חייו הנלאים, כבר עייף לבו מחלומות ובצקו רגליו מנדודים, ודשאים לא פעם כבר צצו ונבלו ושבו וצצו מגבעת העפר הקטנה בה נטמנה רעיית נעוריו. החבורה קמה ומתקנת עצמה לדרך. נפתלי מכריז על החבורה, לקול תרועות חבריו, כמפלגת חוטבי-העצים, מפלגה חשובה ונעלה, שבראשה רב פנחס. השחקים מאפילים בדממה, וקולו של נפתלי רועם שנית: "אחים, הבה נזכור ברעדה גיבורי חדרה הטהורים, לחומי אדי הקטב וחללי חרב וחיצים". הבחורים נדמו וקדרו, אולם כאן נדחק רב פנחס וקרא: "לא עת לנו עתה להתעצב ולא ביגון נעטר את זכרם, בשמחה ובגילה נעבודה ובשמחה ובגיל נפקדמו!". להצעתו, כל החבורה כאחד, איש איש וגרזנו בחגורתו, מתחילה לרקד במעגל, ועיני רב פנחס אורו וקלו גם רגליו כמו קלו... והמחול מתלהב וגובר... וחמורו של ברלה תוהה: מה היה לברלה הדייקן והמתון, כי הנה יסתובב במעגל וישכח את אבוס חמורו? ויצרח עוף ערב מרחוק, וענני מערב החווירו ויצקו את זהבם האחרון...
האידיליה "יובל העגלונים" (תרפ"ב - 1922) חוברה בהשראת המושבה רחובות והעגלונים של דגניה א', ומורכבת משני פרקים. הפרק הראשון עוסק בתיאור המושבה "חצרות", על פער הדורות בין אבות ובנים, על הדמיון בין העולים הוותיקים כשהיו צעירים לבין העולים הצעירים החדשים, ועל המרחק בין חלומות הגאולה שרקמו מחוץ לארץ לבין המציאות בארץ. הפרק השני עוסק בחגיגת יובל העגלונים ב"גבעת גורן", שמשתתפיה עגלוני המושבות, יושבי הגבעה, פועלים ממושבות יהודה הקרובות, ונערות המושבה "חצרות". הנשף כולל דרשות, ריקודים, ונאומים, הנחתמים בנאום הרועה בן-ארצי, המעודד את העגלונים להמשיך קדימה בדרכם על אף הקשיים, ואומר להם: "חורשים זה שמכם הנכון, לכם מפללת הארץ.. חירשו יקרים, ורונו! במקום שמה ירון החורש, קוצים ירכינו את ראשם ואבני השדה ישלימו". בן-ארצי נעלם בין אוהלי הגבעה, והחוגגים גולשים למטה. האידיליה נחתמת בפסקה הבאה:
"מאגדות צפת" (תרפ"ב - 1922) הן פואמות, הבנויות מבתים מחורזים בני שתי שורות קצרות, המספרות באופן ציורי פשוט אגדות-עם שבמרכזן הקדושה של העיר צפת. ביניהן: "צפורים", "בשלמי", "קבלת שבת", "קידושין".
מצבה
האידילה הטרגית "מצבה" (תרצ"ו - 1936), הנחשבת לפסגת יצירתו של שמעוני, עוסקת בערכים של אנשי העלייה השנייה. היא מספרת את סיפורו של כתריאל, שמצא לו חלקה שוממה על גבעה נישאה מסולעת רחוקה, שאיש לא רצה להתאחז בה; ובכך קיים את תורת ארץ ישראל, העומדת על שלושה דברים: התאחזות, הסתפקות במועט, והתמדה. כעבור זמן-מה נשמע מטירת-הגבעה צחוקה של אשה, "עזר כנגדו" בכל עמלו. הכיכר התמלא קולות עליזים, וכנפיים לבנות הבהבו בין אילנות ירוקים. כתריאל שמח בחייו האידיליים, ומצפה ליום בו אשתו תלד לו בן ואפילו תאומים, כי רבה העבודה במשק. כתריאל ואשתו חיים כשכורים מחדוות-היצירה, עד שששמיהם הזכים קדרו: אשתו מתה בלדתה ופרי בטנה בקרבה. כתריאל מוכר את המשק, ונע בארץ להרוויח כספים כדי להעמיד מצבת-שיש על קבר רעייתו. הגלגל הולך ומסתובב. כתריאל נפצע קשה בעומדו על המשמר בפרדס. לפני מותו הוא אומר לחברו:
הגע בעצמך: קודם כל הפרתי
מדת הסתפקות במועט: דווקא
מצבה של שיש.
אולם עבירה גוררת עבירה;
האומנם התמדה
תקרא למעשה הלזה, לעזיבת
גבעת סיפוחי? -
וכך אומרת התפילה:
ואם חסר אחת מכל סמניה חייב
מיתה. התבין?
— דוד שמעוני, "מצבה"
אותה שעה, שעת גסיסה, דומה היה כתריאל לדמותו בבואו ארצה. פניו קרנו וחזהו התנשא בכבדות וכטל גן-עדן היה מרטיבו. כתריאל לא רצה שיעמידו מצבה על קברו, רק אורן יאהיל על קברו, קבר של חלוץ אלמוני...
"מצבה" זיכתה את שמעוני בפרס ביאליק. שופטי הפרס - שאול טשרניחובסקי, יעקב כהן, א. א. קבק - כתבו: "היצירה הזאת נותנת ביטוי עז להלך-הרוח של תקופת העלייה השנייה. היא יצירה טיפוס שלם של חלוץ עברי בארץ, העשוי לשמש סמל לכל הדור הצעיר על לבטי נפשות הצמאים להתחדשות פנימית ולגאולת האומה על ידי ברית הדם והזעה עם אדמת האבות. היא משמשת מבע לכל ההירואיקה והדרמטיות שמתגלות לפנינו מתוך פרשת חייו של היחיד הקושר את גורלו עם גורל האומה בארץ מולדתה. יצירה זו עשירה בסגולות פיוטיות, כמו ציוריות פלסטית, תמונות הנוף הארצישראלי והנוף הנפשי של החלוצים בגוונים בהירים ועסיסיים, לשון עשירת גוונים".
ביער בחדרה: אידיליה, יפו: הפועל הצעיר, תרפ"א (מהדורות נוספות: תל אביב: דביר, תרפ"ט; דפוס הפועל הצעיר, תרצ"ח; וכן בשנות הארבעים והחמישים.) את היצירה הקדיש ליוסף זלצמן(הספר בקטלוג ULI)
יוסף קלוזנר, דוד שמעוני (שמעונוביץ) המשורר והוגה הדעות, בצירוף ביבליוגרפיה מאת ברוך שוחטמן וביוגראפיה קצרה, הוועד הארצי של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בארץ ישראל, תש"ח (1947)
