דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן הוא האיסור לכתוב את התורה שבעל פה. מעיקר הדין, אסור היה לכתוב כל דבר תורה נוסף על התנ"ך, וכל שאר הפירושים, החידושים וההלכות צריכים להאמר בעל פה בלבד. ברבות השנים, בשל הכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך, התירו לכתוב דברי תורה, כי ראו שאיסור הכתיבה עלול להוביל לשכחת התורה. כיום, נוהגים לכתוב דברי תורה ללא הגבלה.
דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה'. הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב.
רבי יהודה בר נחמני דורש מהשינוי בפסוק בין כתיבה לבין אמירה בעל פה את ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ואילו דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתוב אותם.
ישנה מחלוקת בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן[1] או שאין בדבר איסור ממש[2].
דין האיסור
טעם האיסור
בטעם האיסור נחלקו המפרשים:
הר"ן[3] כותב שהטעם בכך הוא שלא ניתן לרדת לעומק הביאורים של התורה שבכתב כי אם על ידי מלאכת הלימוד של רב לתלמיד. אילו היו הדברים נכתבים בכתב, הייתה אפשרות של מכשול בכך שהתלמיד יסתפק ברמת הבנה הנקנית מן הכתובים, אף על פי שהבנה זו איננה שלמה.
ר' צדוק הכהן מלובלין[4] כתב שהמילה הכתובה אינה יכולה לכלול את עומקה של המילה המדוברת. לדבריו, המילה עוצמתה של המילה המדוברת היא בכך שהדיבור נובע מ"מעמקי הלב", ואילו דברים כתובים אינם יכולים לרדת לאותו עומק.
הרב יהודה גרשוני[5] כתב שהאיסור לכתוב תורה שבעל פה הוא בשביל שלא לעשות קיום מוחלט לפירוש התורה, אלא 'שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה', כלומר שהחכמים בכל דור ודור יוכלו לפרש את התורה לפי השגתם.
היתרים לאיסור
רש"י[6] – דבר של חידוש מותר באופן פרטי. היתר זה מתבסס על דברי התלמוד: "דילמא מילתא חדתא שאני" (אולי חידוש שונה, ומותר לכתבו).[7]
הנצי"ב מוולוז'ין[8] – מותר כתיבה לצורך היחיד, אך לא לשם לימוד ופרסום ברבים. היתר זה נזכר כבר ברמב"ם ונקרא בתלמוד בשם מגילת סתרים, מפני שנכתב בסתר ונועד לקריאה פרטית.
ההיתר לאיסור
חז"ל ראו שבמהלך הדורות נתקשו אנשים לדבוק בתלמוד תורה ולקיים את מצוותיה דבר שמעמיד בסכנה את שלמותה ודיוקה של התורה שבעל פה. מפני זה פסקו חכמים שהצורך לפקח על שמירתה של תורה דוחה את איסור כתיבתה, ודרשו זאת מלשון הכתוב: ”עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.”[9]
חז"ל דרשו את המילים במובן של "עת לפעול למען ה', כיוון שהפרו העם את התורה". כדי להקל על לימוד התורה וקיומה, הותר ללמד את התורה שבעל-פה מתוך הכתב: ”מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה [כולה] מישראל.”[10]