ערך זה עוסק בסוג חיבורים המוזכרים בתלמוד. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מגילת סתרים (פירושונים).

מגילת סתרים הוא סוג של חיבורים שנזכר בתלמוד, והוא כלל חידושים והלכות. הוא נקרא בשם זה מאחר שתוכנו לא היה גלוי לרבים. במגילת סתרים נכתבו דברים שהיה חשש שיישכחו אם לא ייכתבו.

לאחר נתינת התורה במעמד הר סיני, הועברו כל ההלכות כולם במסורת מרב לתלמיד, ונאסר לעלות הלכות אלו על הכתוב מחמת איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן. איסור זה היה בתוקפו עד זמן כתיבת המשניות, דבר שהותר עקב ירידת הדורות, והחשש שעם הזמן יאבדו ההלכות.

אמנם אף קודם שהותרה כתיבת התורה שבעל פה, נזכר בתלמוד, שרב ראה מגילה 'מגילת סתרים' של רבי חייא רבו, ובו נכתבו דברי הלכה בשם איסי בן יהודה, וכן היו ברשות חכמים נוספים מגילות סתרים מחכמים שלפניהם, והשתמשו בכך ללימוד ההלכות^[1].

לדעת רש"י עניינה של מגילה זו נקראה בשם זה מחמת ”שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו, מסתירין את המגילה” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ו', עמוד ב'). ובמקום אחר כתב רש"י: ”מגילה טמונה, לפי שאסור לכתוב הלכות, וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין” (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ב, עמוד ב')^[2].

בניגוד לדברי רש"י, שבמגילה נכתבו רק דברי חידוש של יחדים, כתב הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה: ”ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל-פה. אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול”.

כך גם עולה מתשובות רב שרירא גאון, שכל אחד רשם לעצמו את ששמע מרבותיו, ורק כשבא למסור את הדברים לתלמידיו - מסר בעל פה.

אפשטיין סבור כי אף קודם כתיבת המשנה, היא עמדה לרשות התנאים כחיבור כתוב, והחל מתקופת רבי ואילך היו הלכות כתובות, כפי שניתן להיווכח מאותה מגילת סתרים שמצא רב.

יעקב זוסמן חולק בתוקף על מסקנה זו, וסבור כי אין לראות במגילת סתרים זו הוכחה, וכפי הנראה מדובר במקרה פרטני. לדבריו לא נזכר בכל תקופת חז"ל רמז לכך, ואדרבא מצינו במספר מקומות בש"ס שהסתפקו בנוסח המשנה, ולא הביאו לראיה מגילה כלשהי להוכחה. הוא סבור שמגילת סתרים זו הייתה משהו ייחודי, ואף בתלמוד נזכרה מגילה זו פעמיים בלבד.

ספר בשם מגילת סתרים מיוחס לרב ניסים גאון, ובאחרונים תמהו על שמו של הספר. בשם הגדולים^[3] דוחה את הכוונה ששם הספר רומז לכך שהספר נכתב בסתר מחמת האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, שהרי בתקופת רב ניסים גאון כבר הותר איסור זה. הוא משער שהספר נקרא כך מענוונתנו של רב נסים שלא היה חפץ שיפסקו הלכות על פי הספר: ”אמנם רבינו נסים גאון מענתנותו קרא הספר מגלת סתרים לומר שלא עשה ספר למוסרו לרבים אלא לעצמו” (שם הגדולים מערכת ספרים 'מגילת סתרים').

גם הר״י מיגאש חיבר מגילת סתרים.^[4]

גם נחמן מברסלב והאדמו"ר מקאמרנא כתבו מגילות סתרים, אם כי במקרה שלהם מדובר בכתבים מיסטיים ולא הלכתיים.

• ספר יוחסין (תלמוד)

• יעקב זוסמן, תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה: כוחו של קוצו של יו"ד.
• מרדכי הכהן, "תולדות התנא איסי בן יהודה", פרק ז'-ח', בתוך: סיני, כרך ל"ד, ירושלים תשי"ד, עמ' רל"ה ואילך.
• יעקב שמואל שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי: כתיבה והעתקה, פרק ט', סעיף י"א - מגילת סתרים, רמת גן תשס"ה, עמ' 473 ואילך.

• איזידור זינגר ויעקב צלל לאוטרבך, מגילת סתרים, באתר האנציקלופדיה היהודית