מחקריה של ברנשטיין התמקדו בתקופת המנדט, העשור הראשון למדינה, ועוסקים בסוגיות החברתיות המרכזיות של החברה הישראלית: יחסים בין אשכנזים למזרחים, יחסים בין יהודים לערבים ומעמד האישה בחברה הישראלית. מחקריה בחנו את אי השוויון בחברה הישראלית המתהווה. מחקריה מהווים שילוב של מחקר היסטורי וניתוח סוציולוגי ובעת שחקרה, היו פורצי דרך. כלת פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לשנת תשע"ט (2019).
פרופסור דבורה ברנשטיין בפתיחת התערוכה: "100 שנים לנשר - מחלום על מפעל לעיר עם חלום" בהיכל התרבות בנשר 17 במאי 2023
מאז 1976, ברנשטיין מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. ב-2012 פרשה מהוראה באוניברסיטת חיפה[1]. במשך 36 שנה, ברנשטיין לימדה בחוג ושימשה כיושבת ראש של ועדות שונות ובין השנים 1997- 2002 כיהנה גם כיושבת ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה. במקביל, הייתה חברת מערכת בכתבי העת "מגמות", ו"סוציולוגיה ישראלית". ב-1978 ברנשטיין הקימה יחד עם שלמה סבירסקי, דבורה קלקיןוהנרי רוזנפלד את כתב העת "מחברות למחקר וביקורת" שהיה כתב העת הסוציולוגי הביקורתי הראשון בארץ בעברית[2].
מחקריה
דור המייסדות: ברנשטיין חקרה את מקומן של נשים פועלות בתל אביב בשנות העשרים והשלושים. היא בחנה את מצבן בשוק העבודה, במשפחה, בחיי הפנאי ובתנועת הפועלות. במחקרה הפריכה את מיתוס השוויון של תנועת הפועלים הציונית בארץ ישראל המנדטורית. היא הראתה כיצד דחקו נשים אל עיסוקים "נשיים" מסורתיים - טיפול בילדים, מטבח, כביסה וכו'. ברנשטיין טוענת כי מגמה זו לא אפיינה רק את הפועלים עצמם אלא גם את ההנהגה הגברית הציונית והיסטוריונים של התנועה לא עסקו בתופעה[3][4].
קבוצה נוספת של נשים שברנשטיין חקרה היו נשים שחיו בתל אביב בתקופה המנדטורית. ברנשטיין מתמקדת בחייהן של נשים שחיו בשולי החברה מהגרות, נשים רווקות וזונות (מרביתן אשכנזיות). בעזרת ניתוח חייהן של נשים אלו, עולה תמונה מורכבת של העיר תל אביב יפו ויחס בממסד הדתי והאזרחי היהודי-ציוני והשלטון הבריטי אל נשים אלו. שוב, מראה ברנשטיין כיצד למרות האידיאל של חברה חדשה שוויונית, נשים נשארות בשולי החברה ונורמות מסורתיות ממשיכות לקבוע את היחס אליהן[5][6].
יחסי יהודים וערבים בשוק העבודה בתקופת המנדט הבריטי: ברנשטיין בוחנת את שוק העבודה בתקופה לפני קום המדינה לא כשני שוקי עבודה נפרדים, יהודי ופלסטיני, אלא כשוק עבודה אחד המתקיים באזור גאוגרפי נתון. היא בוחנת את מערכות היחסים המורכבות אשר נוצרו בין פועלים יהודים וערבים, מעסיקים יהודים וערבים. מן המחקר עולה כי בה בשעה התקיימו שיתופי פעולה, בעיקר בסקטור הציבורי, על אף המאמצים של הנהגות הפועלים וההנהגות הלאומיות להעמיק את ההפרדה בין כוח העבודה היהודי והערבי[7].
יחסי אשכנזים מזרחים: ברנשטיין כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תנועת הפנתרים השחורים הישראלית, שהתבססה על עבודת שדה שערכה בזמן מחאת הפנתרים (1971-72). היא טענה כי הפנתרים הצליחו ציבורית להעלות מודעות לקיפוח המתמשך של מזרחים בישראל. ארגונית הם הוכיחו שצעירים מהפריפריה יכולים להתארגן לעשייה פוליטית משמעותית למרות מעמדם החלש מול מהממסד. אך הם יצרו התנגדות הן בקרב הממסד והן בקרב תומכים פוטנציאלים שלהם משום שהיו לא משכילים ועבדו בעבודות מזדמנות. הפנתרים השחורים לא הצליחו להפוך את המחאה לכדי תנועה ממוסדת ולא הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת[8].
ברנשטיין חקרה גם את נושא המעברות והתמקדה במדיניות שהובילה להקמת המעברות. המעברות בשנות החמישים, לטענתה, יצרו יחסי תלות וריבוד בין האוכלוסייה הוותיקה לעולים שהגיעו ממדינות האסלאם. יחסים לא שוויוניים אלו קיימים מאז בחברה הישראלית. המעברות היו הנדבך הראשון ביחסי התלות האלו[9].
עובדות נקיון: ברנשטיין הייתה הראשונה שחקרה את התמורות בתחום עבודת הניקיון. היא הפנתה זרקור למעבר מהעסקה ישירה של עובדות ניקיון במוסדות להעסקה דרך קבלנים. זהו המאמר האקדמי הראשון שנכתב על עובדות ניקיון ועל המעבר לעבודה קבלנית[10] כ־15 שנה מאוחר יותר, ברנשטיין, אורלי בנימיןופנינה מוצפי האלר המשיכו במחקר על עובדות ניקיון. הן ראיינו עבודות ניקיון מקבוצות שונות (עולות מחבר העמים, נשים מזרחיות ונשים ערביות) וניתחו את חוויית הבושה, שהיא פועל יוצא מתחום עיסוקן, שמקבלת משמעויות שונות בכל אחת מהקבוצות[11].
פרסים
בשנת 2016 זכתה בפרס הארגון הישראלי להיסטוריה ומשפט עבור מאמר מצטיין[12]. המאמר נכתב במשותף עם באדי חוסייסי: “Multiple voices and the force of custom on punishment: trial of ‘Family Honor Killings’ in mandate Palestine”. Law and History Review, Vol.34 (1) 2016.
בשנת 2019 זכתה בפרס ישראל בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. מנימוקי ועדת השופטים: ”״מכלול עבודתה של פרופ' ברנשטיין, שהתפרסם בעברית ובאנגלית, ממחיש את תפיסת היסוד בתאוריה הפמיניסטית כי ׳האישי הוא פוליטי׳, כי חייהם של הפרטים מעוצבים במבנים החברתיים של מעמד, קבוצה אתנית, מגדר ולאום במציאות היסטורית דינמית, תוך שהם מתמודדים ונאבקים לשמירת כבודם וזהותם. יכולתה של ברנשטיין להחיות את הזירות השונות שחקרה בעזרת ראיונות, מסמכים בני התקופה ועין בוחנת ואמפתית, והתייחסותה הרגישה והמכבדת לכל הנפשות הפועלות, מלמדות על מציאות חברתית מורכבת שאינה ניתנת להבנה בעזרת קטגוריות מקוטבות וסכמות בינריות המפרידות את ה׳שולי׳ מה׳מרכזי׳. בכך תרמה קול ייחודי ופורץ דרך בחקר החברה הישראלית.״”[13]
חייה האישיים
ברנשטיין נולדה בשיקגו, למשפחה יהודית. אביה הרברט, שהיה כימאי, עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1947 ועבד שלוש שנים במכון ויצמן ברחובות. משם עברו לחיפה, שם הקים האב מפעל לחומרים כימיים. המפיק אריק ברנשטיין הוא אחיה הצעיר. ברנשטיין למדה בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל בקיבוץ רביבים. בן-זוגה של ברנשטיין במשך שלושים שנה עד לפטירתו היה יוסף שם טוב, מנופאי בנמל חיפה וממנהיגי מרד ואדי סאליב, המרד העדתי הראשון בישראל. שם טוב נפטר בשנת 2007. לשניים בן, יותם, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה.
ספריה
אישה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית, דבורה ברנשטיין. תל אביב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2008.
Constructing Boundaries: Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine. Albany, State University of New York, 2000
"Pioneers and Homemakers: Jewish Women is Pre-state Israel", Albany, State University of New York, 1992
