בדצמבר 1947 נמנה דבמבם על אנשי הגדוד השני של הפלמ"ח. עם פרוץ הקרבות על הדרכים במלחמת העצמאות פיקד דבמבם על התגבורת הראשונה שנשלחה לנגב - מחלקת פלמ"ח שנשלחה ליד מרדכי. הוא נתמנה למפקד המחלקה האחראית על יד מרדכי, ואחר כך למפקד הפלוגה האחראית על ניר עם, גברעם ויד מרדכי. בתפקידו זה הוא ארגן את שיירות המשוריינים שהעבירו אספקה ליישובי הנגב הנצורים ופיקד עליהן. באחת השיירות גם נפצע באורח קל. אנשי המיליציות הערביות בדרום הכריזו על פרס של 1000 לא"י למי שיתפוס אותו[3], ועל פי סיפור נפוץ כינוהו "השד האדום" על שם צבע שיערו[3]. עם התקרבות החזית ליד מרדכי הועבר מטה הפלוגה מקיבוץ זה לקיבוץ גברעם.
בקרב יד מרדכי היה דבמבם מפקד כח המשוריינים שפרץ את המצור המצרי וחילץ את ילדי המשק מן הקיבוץ מעט לפני תחילת הקרב. הפינוי התבצע אחרי ויכוח עם מפקד חטיבת הנגב נחום שריג אשר התנגד לו[4]. מספר ימים לאחר מכן, במהלך הקרב על הקיבוץ, חדרו אנשי חיות הנגב בפיקוד שמחה שילוני ודבמבם לקיבוץ וחילצו 30 פצועים מהמצור במשוריינים. במהלך שהותו הקצרה בקיבוץ עמד דבמבם על מצבם הנואש של המגינים, ואישר להם, בניגוד להוראות מפקדת החטיבה, לסגת מן המקום.
במהלך קרבות עשרת הימים ובעקבות אישור הנסיגה שנתן לחברי יד מרדכי, ניטל ממנו הפיקוד על פלוגתו, והוא "הוגלה" מהגדוד השני של הפלמ"ח לגדוד התשיעי - גדוד הפשיטה החדש שהוקם וצורף לחטיבת הנגב. דבמבם הועלה לדרגת סרן, ומונה למפקד פלוגה. בתפקידו החדש השתתף במבצע יואב לשחרור באר שבע, שם הוביל את שיירת הגדוד בפריצת המצור המצרי על יישובי דרום הנגב במקביל לכיבוש משלטי חוליקאת.
למחרת כיבוש באר שבע, ב-23 באוקטובר1948 נשלח כוח משימה בפיקודו לפוצץ את הגשר על נחל חברון, דרומית ליישוב דאהרייה כדי לבלום התקפת נגד אפשרית של כוחות הצבא המצרי והלגיון הירדני שהיו באותה עת בהר חברון. במהלך הפעולה נפגע בבטנו מכדור חודר-שריון, הוא פונה למרפאה ברוחמה, ושם מת בתום יומיים. נקבר ברחובות.
דבמבם נודע כמפקד אבהי, נערץ וקר רוח ומותו היווה מכה קשה לפקודיו[5]; אחד מהם, ראובן פריגוזין אף ביקש להיקבר לידו[6].
קבוץ יד מרדכי קרא לבתי הילדים שלו "בתי גרשון" על שם מבצע חילוץ הילדים שהוא הוביל והקים לו יד זיכרון למרגלות גבעת הפסל של מרדכי אנילביץ' ובה המשוריין המשוחזר ששימש אותו.
